ובלבד שלא ידלג מסוף הספר לתחילתו שאז ניכר לכל שהוא מדלג.

א במשנה שנינו כי גולל את ספר התורה ואומר: יותר ממה שקראתי כתוב שם. ומעירים: וכל כך למה צריך הוא לומר כן — כדי שלא להוציא לעז על ספר תורה, שלא יחשבו שחסרה שם אותה פרשה שקורא על פה.

ב שנינו במשנה כי פרשת "בעשור" של חומש הפקודים ("במדבר") הריהו קורא על פה. ושואלים: אמאי [מדוע] קורא על פה? נגלול [שיגלול] את הספר עד שיגיע לפרשה זו וניקרי [ויקרא]! אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע אמר רב ששת: לפי שאין גוללין ספר תורה בציבור מפני כבוד ציבור, שאין ראוי שהציבור יחכה עד שיסיים הגולל לגלול.

ושואלים: אם כך יש דרך אחרת, ונייתי אחרינא ונקרי [ושיביאו ספר תורה אחר הפתוח באותה פרשה ויקרא בו]! רב הונא בר יהודה אמר: משום פגמו של ראשון שלא יחשבו שנמצא פגם בספר הראשון ולכן מביאים ספר אחר. וריש לקיש אמר: משום ברכה שאינה צריכה, שכשמתחיל לקרוא מספר תורה אחר צריך לברך עליו ברכת התורה בשנית, ומוטב שיקרא על פה ולא יתחייב בברכה מחדש ויוציא שם שמים לחינם.

ושואלים: ומי חיישינן לפגמא [האם בכגון זה שמוציאים ספר אחר חוששים אנו לפגמו של ראשון]? והאמר [והרי אמר] ר' יצחק נפחא [הנפח]: ראש חודש טבת שחל להיות בשבת ותמיד הוא חל בחנוכה מביאין שלש תורות (שלושה ספרי תורה) וקורין אחת בענינו של יום לפי פרשת השבוע, ובספר תורה אחת קורין בפרשה של ראש חודש, ואחת קורין בענין של חנוכה. הרי שקוראים במספר ספרי תורה לפי הצורך ואין חוששין לפגמו של ספר תורה ראשון!

ומשיבים: אין הדברים דומים; תלתא גברי בתלתא ספרי [שלושה אנשים קורים בשלושה ספרים] — ליכא פגמא [אין בכך פגם], שסבורים שבשביל כבודו של כל אחד מהם קורים לו בספר מיוחד, אולם חד גברא בתרי ספרי [איש אחד הקורא בשני ספרים] איכא פגמא [יש פגם] בדבר, שיכולים לחשוב שנעשה הדבר משום שיש פגם בספר הראשון.

ג שנינו במשנה, כי לאחר הקריאה היה הכהן הגדול מברך עליה שמונה ברכות. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שמונה ברכות אלו הם: על התורה — מברך כדרך שמברכים כרגיל בבית הכנסת, "נותן התורה", על העבודה, ועל ההודאה, ועל מחילת העון — כתיקנה כמו שמתוקנות ברכות אלה בסדר התפילה. ועל המקדש ברכה בפני עצמו, ועל הכהנים בפני עצמן, ועל ישראל בפני עצמן ועל שאר התפלה.

תנו רבנן [שנו חכמים]: ושאר התפלה שאמרה המשנה, כך אומר הוא: "רנה תחינה בקשה מלפניך על עמך ישראל שצריכין להושע" ומוסיף דבר תחינה וחותם ברכה זו ב"שומע תפלה". ואחר כך, לאחר שגמר הכהן את קריאתו כל אחד ואחד מהקהל מביא ספר תורה מביתו (אשר הובא עוד מערב יום הכיפורים, וקורא בו שנית כדי להראות חזותו (מראהו של הספר) לרבים, ומצוה יש בדבר שהוא מתנאה במצוות בוראו.

ד נאמר במשנה כי הרואה את הכהן הגדול כשהוא קורא אינו רואה פר ושעיר הנשרפין, והוסיפו במשנה: לא מפני שאינו רשאי, אלא מפני המרחק בין המקומות בו נעשו שני הדברים הללו. ומעירים: פשיטא [הרי הדבר פשוט], ומדוע יעלה על הדעת שיהא איסור כלשהו בדבר? ומשיבים: מהו דתימא [מהו שתאמר] שיש כאן איסור כשיטת ריש לקיש. שאמר ריש לקיש: אין מעבירין על המצות, כלומר: אם נזדמנה לו לאדם מצוה, אינו רשאי להבטל ממנה אפילו לשם מצוה אחרת.

ומאי [ומה] מצוה יש כאן בשמיעת הקריאה מפי הכהן הגדול — מפני הטעם של "ברב עם הדרת מלך" (משלי יד, כח) שכבוד שמים הוא שיהא קהל מרובה, ולכן היה מקום לחשוש לאיסור אם ילך משם. על כן קא משמע לן [השמיע לנו], שהסיבה היא המרחק שביניהם ולא משום טעם אחר.

ה משנה אם בבגדי בוץ לבנים של קודש היה הכהן הגדול קורא, הרי לאחר מכן קדש ידיו ורגליו כדרך שעושה בפשיטת בגדי קודש. פשט את בגדי הבוץ, ירד למקוה וטבל, עלה ונסתפג במגבת, והביאו לו בגדי זהב של כהונה גדולה ולבש, וקדש ידיו ורגליו,

ויצא ועשה את אילו ואת איל העם ואת שבעת כבשים תמימים בני שנה שהם מחובת היום, אלו דברי ר' אליעזר. ר' עקיבא אומר: קרבנות אלה לא בשלב זה היו קרבים אלא עם קרבן תמיד של שחר היו קרבין. ואילו פר העולה השייך ליום הכיפורים והשעיר הנעשה בחוץ שיש במוספי כל חג קרבן חטאת אחד — אלה היו קרבין עם קרבן תמיד של בין הערבים.

לאחר הקרבת קרבנות אלה קדש ידיו ורגליו ופשט את בגדי הזהב, וירד למקוה וטבל ועלה ונסתפג,

והביאו לו שנית בגדי לבן ולבש, וקדש ידיו ורגליו. ולאחר מכן נכנס לקודש הקדשים להוציא משם את הכף ואת המחתה של הקטורת שהכניס קודם לכן. ושוב קדש ידיו ורגליו ופשט את בגדי לבן וירד למקוה וטבל ועלה ונסתפג

והביאו לו בגדי זהב, ולבש וקדש ידיו ורגליו ונכנס להיכל להקטיר קטורת של בין הערבים, ולהטיב את הנרות שזה סוף עבודת היום, וקדש ידיו ורגליו ופשט את בגדי הזהב וירד למקוה וטבל ועלה ונסתפג,

והביאו לו בגדי עצמו ולבש, שהרי נגמרה העבודה ותם יום הכיפורים. ומלוין אותו כל העם עד ביתו משום כבודו. ויום טוב היה עושה הכהן הגדול לאוהביו וידידיו בשעה שיצא בשלום מן הקודש.

ו גמרא איבעיא להו [נשאלה להם] ללומדים: היכי קאמר [כיצד אמר] ר' עקיבא לגבי חלוקת הקרבנות, האם הכוונה שאילו ואיל העם עם תמיד של שחר היו קרבין ופר העולה ושעיר הנעשה בחוץ עם תמיד של בין הערבים היו קרבין,

או דילמא [שמא] הכי קאמר [כך אמר] וכך יש להבין: עם תמיד של שחר היו קרבין, ופר העולה בהדייהו [עמם] ושעיר הנעשה בחוץ — עם תמיד של בין הערבים.

ותו [ועוד] הוקשה להם: הלא פר העולה לר' אליעזר דשייריה [ששייר אותו] ולא פירש, אימת עביד ליה [מתי הוא עושה אותו]? שלא נתבאר אם לשיטתו עושהו עם השאר או באופן אחר.

ותו [ועוד] קשה: בין לדעת ר' אליעזר, בין לדעת ר' עקיבא, אימורי חטאת הקרבת החלבים של החטאות הפנימיות אימת עביד להו [מתי עושה הוא אותם]? שכן שניהם לא פירשו את זמן עשייתם.

אמר רבא: לא משכחת לה מתקנתא [תמצא לה שיטה מתוקנת] להעמיד ולהסביר את הדברים, אלא או לר' אליעזר לפי שיטת התנא בדבי [החכם מבית מדרשו] של שמואל, או לר' עקיבא כפי שמבואר בתוספתא.

דתנא דבי [ששנה החכם בבית מדרשו] של שמואל: ר' אליעזר אומר: יצא ועשה אילו ואיל העם ואימורי חטאת, אבל פר העולה ושבעת כבשים ושעיר הנעשה בחוץ — נעשים עם תמיד של בין הערבים, והרי עבודת היום נעשית לפי ר' אליעזר בשלימותה.

ר' עקיבא שבתוספתא מאי היא [מה היא]? ומביאים את התוספתא, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' עקיבא אומר: פר העולה ושבעת כבשים — עם תמיד של שחר היו קרבין, שנאמר: "מלבד עלת הבקר אשר לעלת התמיד" (במדבר כח, כג), שכך עושים תמיד את מוספי החג, ואחר כך עושים את עבודת היום המיוחדת ליום הכיפורים.