וסיפא איצטריכא ליה [וסופה של המשנה הוצרך לו] שנאמר בה: פושטין ומקפלין ומניחין תחת ראשיהם, ולכן הדגיש שאין ישנים בהם.

שואלים: נאמר שמניחין אותן תחת ראשיהן, הרי שמעת מינה [לומד אתה מכאן] במפורש שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן! אמר רב פפא: לא תימא [אל תאמר ותבין] תחת ראשיהן ממש, אלא אימא [אמור] שנותנים אותם כנגד [ליד] ראשיהן. אמר רב משרשיא: שמעת מינה [לומד אתה מכאן] כי אם אדם ישן ומניח תפילין מן הצד — שפיר דמי [ראוי הדבר] ואין לחשוש שמא תוך שנתו יתהפך וישכב עליהם.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר] שכנגד ראשיהן הוא ולא תחת ראשיהם ממש, דאי סלקא דעתך [שאם יעלה על דעתך לומר] תחת ראשיהן ממש, ותיפוק לי [ותצא לי] שאסור הדבר מטעם אחר — משום כלאים. דהא איכא [שהרי יש] בין הבגדים אבנט, ואבנט היה עשוי כלאים. ונהי נמי [ואם אמנם גם כן] בגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן — הרי מכל מקום יש איסור אחר בכך, שכן הא מתהני [הרי נהנה] מכלאים!

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לשיטת מי שאמר]: אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, וכשם שאבנטו של כהן הדיוט לא של כלאים הוא, כך של גם של הכהן הגדול ביום הכיפורים. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאמר] כי אבנטו של כהן גדול ביום הכיפורים לא זה הוא אבנטו של כהן הדיוט, אלא עשוי כלאים, אם כן מאי איכא למימר [מה יש לומר] והרי נהנה הוא מכלאים!

וכי תימא [ואם תאמר] כנגד טענה זו: כי כלאים בלבישה והעלאה — הוא שאסור, אבל בהצעה שרי [להציע אותם תחתיו מותר] שלא נאמר בכתוב שאסור הדבר, והתניא [והרי שנינו בברייתא]: נאמר בכלאים: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך" (ויקרא יט, יט), משמע: אבל אתה מותר להציעו תחתיך. אולם זה מדין תורה, אבל אמרו חכמים: אסור לעשות כן, שמא תיכרך נימא (חוט) אחת מן הכלאים על בשרו, ונמצא עובר משום לבישה והעלאה.

וכי תימא [ואם תאמר] דמפסיק ליה מידי ביני ביני [שמפסיק, מניח, דבר ביניהם, באמצע], שמניח בגד אחר בין הכלאים ובין גופו — אולם האמר [הרי אמר] ר' שמעון בן פזי, אמר ר' יהושע בן לוי אמר רבי משום קהלא קדישא [בשם הקהל הקדוש] שבירושלים: אפילו עשר מצעות זו על גב זו וכלאים תחתיהן — אסור לישון עליהן, שלא חילקו חכמים בגזירתם. אלא לאו שמע מינה [אם לא תלמד מכאן] שהכוונה היא כנגד ראשיהן — ואפילו מפני איסור כלאים. ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן].

רב אשי אמר: לעולם יכול אתה לפרש שמדובר שמניחין את הבגדים תחת ראשיהן ממש, ומה ששאלת והא קא מתהני [והרי הוא נהנה בכך] מכלאים, יש להשיב: בגדי כהונה כלומר אבנטו של הכהן קשין הן, ובגד קשה אין בו משום כלאים. כי הא [כמו זה] שאמר רב הונא בנו של ר' יהושע: האי נמטא גמדא דנרש [אותו לבד קשה של כלאים שמייצרים בעיר נרש] — שריא [מותר], שדבר קשה אין בו הנאת לבישה, ומטעם זה אף מותר להניח את האבנט שהוא עשוי מחומר קשה, תחת ראשו. ומכל מקום לא למדנו מכאן דבר ברור לענין שאלתנו אם מותר ליהנות מבגדי כהונה שלא לצורך העבודה.

ומביאים ראיה אחרת, תא שמע [בוא ושמע] ששנינו: בגדי כהונה, היוצא בהן למדינה כלומר מחוץ לתחום המקדש — אסור, ובמקדש בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה — מותר, מפני שבגדי כהונה ניתנו ליהנות בהן, והרי לנו תשובה מפורשת לבעיה זו, ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א כיון שלמדנו הלכה מן הברייתא שואלים: ובמדינה לא התירו ללבוש בגדי כהונה כלל? והתניא [והרי שנינו בברייתא] בביאור מגילת תענית, שנאמר בה: בעשרים וחמשה בטבת — יום הר גרזים הוא, וקבעו אותו יום שמחה שלא [שלא] למספד [להספיד בו את המתים], משום שאירעה בו תשועה לישראל. ומה היה המעשה?

— יום שבקשו כותיים (שומרונים) את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ונתנו להם, כלומר: נתן להם רשות להחריבו. באו והודיעו את הכהן הגדול שמעון הצדיק. מה עשה? לבש בגדי כהונה, ונתעטף בבגדי כהונה, ומיקירי (חשובי) ישראל עמו, ואבוקות של אור בידיהן. וכל הלילה הללו נציגי ישראל הולכים מצד זה, והללו צבא אלכסנדר הולכים מצד זה, עד שעלה עמוד השחר וראו אלה את אלה.

כיון שעלה עמוד השחר אמר להם אלכסנדר לכותיים: מי הללו שבאים לקראתנו? אמרו לו: אלה הם יהודים שמרדו בך. כיון שהגיע לאנטיפטרס זרחה חמה ופגעו (פגשו) זה בזה שני המחנות. כיון שראה אלכסנדר את שמעון הצדיק — ירד ממרכבתו והשתחוה לפניו. אמרו לו מלוויו: מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה?! אמר להם: יפה עושה אני, כי דמות דיוקנו של זה מנצחת לפני בבית מלחמתי, שכאשר אני נלחם רואה אני מעין דמות זו הולכת לפני כסימן של ניצחון, ומכאן אני למד שיש בו קדושה עליונה.

אמר להם לשלוחי ישראל: למה באתם? אמרו לו: אפשר בית שמתפללים בו עליך ועל מלכותך שלא תחרב, יתעוך גויים הללו להחריבו? אמר להם: מי הם הללו? אמרו לו היהודים: כותיים הללו, הם שעומדים לפניך. אמר להם: הרי הם מסורין בידיכם לעשות בהם כרצונכם.

מיד נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם, והיו מגררין אותן על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזים. כיון שהגיעו להר גריזים ששם היה להם לכותיים מקדש — חרשוהו, וזרעוהו כרשינין לסמל של חורבן גמור, ששוב אין אותו מקום ראוי עוד לבנין אלא לעולם יעמוד חרב ושומם, כדרך שבקשו הם לעשות לבית אלהינו. ואותו היום עשאוהו יום טוב. ומתוך הסיפור למדים אנו כי הכהן הגדול לבש בגדי כהונה בצאתו חוץ למקדש!

ומשיבים: אי בעית אימא [אם תרצה אמור] לא היו אלה בגדי כהונה ממש אלא ראויין לבגדי כהונה, שהיו כתבנית בגדי כהונה אבל לא נעשו מכסף קדשים, ולא היתה בהם קדושת בגדי כהונה. ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כדרך שאומר הכתוב: "עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו), שבעת הצורך לעשות דבר לשמו של ה', מותר אף להפר דברים המפורשים בתורה, שהרי כפי שראינו היא שעמדה להם לישראל להצילם.

ב שנינו במשנה חזן הכנסת נוטל ספר תורה ומוסרה למי שגדול ממנו בשררה, וכך מוסרים והולכים עד שנמסר ליד הכהן הגדול. ושואלים: שמע מינה [למד מכאן] שחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב, שהרי הכהן הגדול רב וגדול על כולם הוא, ואף על פי כן חולקים כבוד גם לבעלי השררה שתחתיו, ואין אומרים שיש בכך משום פגיעה בכבודו! אמר אביי: אין להוכיח מכאן, כי כולה כל התהליך כולו, משום כבודו של כהן גדול היא, שעל ידי כך מראים שהכהן הגדול חשוב ביותר, שיש כמה דרגות תחתיו, דרגה אחר דרגה.

ג שנינו כי כהן גדול היה עומד בשעה שמקבל את הספר. מכלל הדגשה זו שהכהן הגדול עומד באותה שעה למדים שהוא יושב קודם לכן, ותוהים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו במשנה]: