כשהמרחק ביניהם הוא תשעים ריס, שבעה ומחצה ריס לכל מיל והרי הם בסך הכל שנים עשר מיל. על כל סוכה וסוכה אומרין לו השוהים שם: הרי מזון, והרי מים, שמא זקוק אתה לכך. ומלוין אותו מסוכה לסוכה, חוץ מאחרון שבהן הנמצא בסוכה אחרונה, שאינו מגיע עמו לצוק, אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו אם מקיים את המצוה כדינה.

מה היה עושה שם המשלח? חולק (מחלק) לשון של זהורית לשני חלקים חציו של לשון זה קשור בסלע, וחציו קשור בין שני קרניו של השעיר. ודחפו את השעיר לאחוריו, והוא מתגלגל ויורד. ולא היה מגיע לחצי ההר עד שנעשה אברים אברים. בא וישב לו המשלח תחת סוכה אחרונה עד שתחשך ומשם חוזר לביתו. ומאימתי מטמא המשלח בגדים, שהרי נאמר שהוא טמא וטעון כיבוס בגדים — משיצא חוץ לחומת ירושלים, ר' שמעון אומר: אין בגדיו מיטמאים אלא משעת דחייתו לצוק.

א גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: עשר סוכות היו, ושנים עשר מילין היה המרחק מירושלים לצוק, דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: רק תשע סוכות היו, ועשרה מילין. ר' יוסי אומר: חמש סוכות, ועשרה מילין היו. וכולן על ידי עירוב שמניחים המלוים בין הסוכות מבעוד יום, ועל ידי העירוב רשאי היה המלוה ללכת מסוכה לסוכה.

אמר ר' יוסי: סח לי אלעזר בני: אם על ידי עירוב — יכולני לעשות אפילו שתי סוכות ועשרה מילין. כי על ידי העירוב רשאי אדם להלך לא רק מיל אחד (אלפים אמה) אלא שני מילין, וילווהו בני ירושלים שני מילין, ובני הסוכה יצאו לקראתו שני מילין, ואחרים ילווהו לסוכה שניה שני מילין וכן בסוכה שניה, ובשתי סוכות בלבד יספיק.

ומעירים: כמאן אזלא [כשיטת מי הולכת] הא דתניא הלכה זו האומרת שבני כל הסוכות היו הולכים ללוותו חוץ מאחרון שבהן שלא הגיע עמו לצוק אלא עומד מרחוק ורואה את מעשיו — כמאן [כשיטת מי] כשיטת ר' מאיר, שאחרון זה מרוחק היה מן הצוק יותר משיעור תחום שבת, ולכן לא יכול ללוותו עד הצוק ממש.

ב נאמר במשנה כי על כל סוכה וסוכה אומרים לו הדרים בה: הרי מזון והרי מים. תנא [שנה, החכם]: מעולם לא הוצרך אדם לכך, שלא היה משלח שהוזקק ממש לאכול. ומפני מה היו בכל זאת אומרים לו כן — אלא שאינו דומה מי שיש לו פת בסלו, למי שאין לו פת בסלו, שמי שאין לו פת מוכן בסלו, מתוך שהוא חושש שלא יוכל למצוא מאכל, הריהו מרגיש יותר רעב וצמא.

ג שנינו במשנה: מה היה עושה — חולק לשון של זהורית, וקושר חציו בסלע וחציו בין קרני השעיר. ושואלים: ונקטריה כוליה [ושיקשור את כל הלשון כולה] בסלע? ומשיבים: כיון שמצוה בשעיר לדוחפו מן הצוק, דילמא קדים ומלבין [שמא תקדים לשון הזהורית ותלבין] ומיתבא דעתיה [ותתיישב דעתו] ויהא מרוצה שנמחלו עוונות ישראל ולא ישים לב לקיום מצוות דחיפת השעיר כראוי לה, לכך עליו לקשור חלקה גם בין קרני השעיר ומתוך שיביט בו כדי לראות אם הלבינה לשון הזהורית שבראשו יזכור שמוטלת עליו עדיין החובה לדוחפו מן הצוק.

ושואלים: אם כן ונקטריה כוליה [ושיקשור את כולו] בין קרניו של השעיר? ומשיבים: זימנין דגמיש ליה לרישיה, ולא אדעתיה [פעמים שהשעיר מעקם את ראשו, ואז אין לדעת] אם הלבין או לא הלבין.

תנו רבנן [שנו חכמים]: בראשונה היו קושרין לשון זו של זהורית על פתח האולם מבחוץ, הלבין הלשון — היו שמחין שהתכפרו עוונותיהם, לא הלבין — היו עצבין ומתביישין. כיון שראו שבאים לידי עצבות יתירה בחג — התקינו שיהיו קושרין על פתח אולם מבפנים שרק מעטים רשאים להיכנס שם לראות. ועדיין היו מציצין ורואין, הלבין — היו שמחין, לא הלבין — היו עצבין. התקינו שיהיו קושרין אותו חציו בסלע וחציו בין קרניו של השעיר, שלא ידע כל העם מה אירע בלשון עד מוצאי היום.

אמר ר' נחום בר פפא משום ר' אלעזר הקפר: בראשונה היו קושרין לשון של זהורית על פתח אולם מבפנים, וכיון שהגיע שעיר למדבר מיד היה מלבין, וידעו שנעשית מצותו. ורמז לענין זה של קשירת לשון הזהורית — שנאמר: "אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו

ד נאמר במשנה כי לא היה השעיר מגיע למחצית ההר עד שהיה נעשה אברים אברים. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: אותן אברים מה הן בהנאה? האם מותר ליהנות מהם או שמא אסורין הן? נחלקו בכך רב ושמואל. חד [אחד] מהם אמר: מותרין בהנא, וחד [ואחד] מהם אמר: אסורין.

ומסבירים טעמיהם: מאן [מי] שאמר מותרין הן בהנאה,