ואם נתעברה השנה הרי לדעת חכמים נתעברה למוכר, ויש לו חודש נוסף שרשאי לגאול לעצמו את ביתו. ושואלים: התינח [נניח, זה נוח] לענין שעיר, ואולם לגבי פר מאי איכא למימר [מה יש לומר]? שהרי הפר כשר גם לאחר שנה! ומשיבים: גזירה בפר אטו [משום] שעיר.

ומקשים כמקודם: ומשום גזירה ימות?! ועוד יש להקשות על תירוץ זה מעיקרו, שאם הוא משום שעברה שנתו הלא חטאת שעברה שנתה לרעיה אזלא [היא הולכת]! שאמר ריש לקיש: חטאת שעברה שנתה, רואין אותה כאילו היא עומדת בבית הקברות ואין הכהן יכול להוציאה משם, שהרי אינו רשאי להיטמא, ורועה עד שיפול בה מום.

אלא אמר רבא: טעם הדבר שאין משהים את הקרבנות משנה אחת לחברתה הריהו גזירה משום תקלה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שחוששים לתקלה: אין מקדישין דבר למקדש, ואין מעריכין (סוג של הקדש, שאומר: "ערך פלוני עלי") ואין מחרימין אין עושין חרם לקודש בזמן הזה, שהרי אין המקדש קיים.

ואם הקדיש והעריך והחרים, אם בהמה הקדיש — תיעקר כלומר יעשה שתמות מהרה. אם פירות כסות וכלים הקדיש — יגנזם עד שירקבו, ואם מעות וכלי מתכות הקדיש — יפדם, ויוליך הנאה לים המלח. ומסבירים: ואי זה הוא עיקור — נועל דלת לפניה, והיא מתה מאליה ברעב.

ושואלים: בעצם תקלה דמאי [של מה], כלומר: לאיזו תקלה חוששים אם יניחו לפר ולשעיר להמתין עד לשנה הבאה? אי [אם] תאמר שהיא תקלה של הקרבה, שמא יקריבו אותה בטעות לקרבן אחר, אם כן אפילו כל רעיות, כל בהמות הפסולות שאמרו חכמים שתרענה עד שיפול בהן מום נמי [גם כן] נחשוש לכך! אי [אם תאמר] שחשש התקלה הוא שמא יבואו לידי גיזה של צמרן ועבודה בהן, שיש בכך מעילה בקדשים, אם כן אפילו בכל רעיות אחרות נמי [גם כן] יש לחשוש לכך, ומדוע גוזרים דווקא באלה שימותו?

ומשיבים: לעולם החשש הוא משום תקלה של הקרבה. והנך [ואותם, האחרים] דלאו [שאין] בני הקרבה נינהו [הם] כלל, שהרי צריכים לרעות עד שיפול בהם מום לא טריד בהו [טרוד, עסוק בהן] ומניחים אותן לרעות. הך [זו] שבת הקרבה היא, שראויה היא להקרבה, הרי נצטרך להקריב את הבהמות הללו ליום הכיפורים בשנה הבאה — הרי הוא טריד [טרוד] בה וכיון שדואגים ומטפלים בהם יש לחשוש שמא ישכחו ויקריבום שלא בזמנם.

ומעירים: וענין זה אם חוששים לתקלה עצמה תנאי [מחלוקת תנאים] היא. דתניא חדא [ששנויה ברייתא אחת]: קרבן פסח שלא קרב משום מה בפסח ראשון — ימכר למי שהיה טמא בפסח ראשון או שהיה בדרך רחוקה ויקרב בפסח שני. לא הוקרב בפסח שני — יקרב לשנה הבאה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: אם לא הוקרב בפסח שני — לא יקרב לשנה הבאה. מאי לאו [האם לא] בשאלה הזו אם חוששים לתקלה פליגי [חלוקים הם], שחכם אחד סבור שחוששים ולכן אין ממתינים, והאחר אומר שממתינים.

ודוחים: לא ניתן להוכיח מכאן, כי אפשר לומר דכולי עלמא [לדעת הכל] לא חיישינן [אין אנו חוששים] לתקלה, והכא בפלוגתא [וכאן באותה מחלוקת] של רבי ורבנן קא מיפלגי [הוא שחולקים], אם מונים שנה לימות החמה אם לא, ולא קשיא [ואינו קשה], הא [זו] הברייתא שנאמר שמביאים אותו לשנה הבאה היא כשיטת רבי, הא [זו] האומרת שאין ממתינין היא כשיטת רבנן [חכמים] שלשנה הבאה כבר עברה שנתו של שה הקרבן, ואינו ראוי איפוא לפסח.

על דחיה זו מקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]: וכן המעות שהוקדשו לפסח. ובהם ודאי אין מקום לומר שעברה שנתם, ואין מקום איפוא למחלוקת רבי וחכמים! אלא לאו שמע מינה [האם לא נלמד מכאן] כי בתקלה פליגי [נחלקו]! ומסכמים: אכן, שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

א משנה בהמשך סדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, היה הכהן הגדול בא לו אצל השעיר המשתלח, וסומך שתי ידיו עליו ומתודה. וכך היה אומר: "אנא השם! חטאו, עוו, פשעו לפניך עמך בית ישראל. אנא השם! כפר נא לחטאים ולעונות ולפשעים שחטאו ושעוו ושפשעו לפניך עמך בית ישראל, ככתוב בתורת משה עבדך לאמר: "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו" (ויקרא טז, ל).

והכהנים והעם העומדים בעזרה כשהיו שומעים שם המפורש שהוא יוצא מפי כהן גדול, כשהיה מבטא את השם בפסוק זה בפירושו ולא בכינויו, היו כורעים ומשתחוים ונופלים על פניהם, ואומרים: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". לאחר הוידוי על השעיר לעזאזל מסרו הכהן למי שהיה מוליכו אל המדבר. הכל כשרין על פי דין להוליכו, אלא שעשו הכהנים הגדולים קבע (מנהג קבוע) לעצמם, ולא היו מניחין את ישראל להוליכו.

אמר ר' יוסי: אף על פי כן לא תמיד היה כך, אלא מעשה והוליכו אדם אחד ושמו ערסלא, וישראל היה. וכבש (גשר) שיעבירו אותו מעל לעם עשו לו לשעיר, מפני הבבליים (היהודים מבבל שהיו בירושלים). שהיו הבבליים מתלשים בשערו של השעיר ואומרים לו: טול וצא טול וצא ולא תשהה עוונותינו אצלנו. וכדי שלא יהרגו את השעיר בדרך עשו לו כבש מיוחד זה.

ב גמרא בוידוי זה היה הכהן מתוודה על עוונות ישראל, ואילו "בני אהרן עם קדושך" לא קאמר [אמר] בוידוי זה. ושואלים: מאן [מי הוא] תנא זה שזו היא שיטתו? אמר ר' ירמיה: שיטת תנא זה היא שלא כשיטת ר' יהודה דאי [שאם] תאמר שהיא כשיטת ר' יהודה, הא [הרי] אמר ר' יהודה: יש להם לכהנים כפרה בשעיר המשתלח, ואם כן היו צריכים אף הם להיות מוזכרים בכלל וידוי זה.

אביי אמר: אין מכאן ראיה, אפילו תימא [תאמר] כי משנתנו כשיטת ר' יהודה היא, אטו [וכי] הכהנים לאו [שלא] בכלל "עמך ישראל" נינהו [הם]? ואין להוכיח דבר ממה שאינו מונה בפרט כל חלק בעם ישראל.

ג שנינו במשנה: מסרו הכהן למי שמוליכו למדבר. תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "ושילח ביד איש עתי המדברה" (ויקרא טז, כא), ומפרשים במדרש הלכה: "איש" כוונתו — להכשיר את הזר למעשה השילוח, "עתי" פירושו