הכל מודים שאם הפריש יחיד חטאתו ואבדה והפריש אחרת תחתיה ונתכפר בזו שאינה אבודה, כלומר: בשניה, ולאחר מכן מצאו את האבודה — אבודה מתה.

אלא לשיטת רב עצמו הסבור בדין שהובא במשנה שמת אחד מן השעירים כי השני שבזוג השני הוא שירעה ויתכפר בראשון שנדחה, אם כן מדוע חטאת של יחיד בכגון זה תמות, הוה ליה [הרי זה] כמפריש שתי חטאות לאחריות שחושש שמא תאבד אחת ומפריש מיד שתים להקריב אחת מהן, ואמר ר' אושעיא: כי לדעת הכל אם הפריש שתי חטאות לאחריות — הריהו מתכפר באחת מהם, והשניה תרעה עד שיפול בה מום. ואם כן, מדוע לדעת ר' יהודה תמות השניה?

ומשיבים: כיון שאמר רבא כי רב סבר לה [סבור הוא] כשיטת ר' יוסי שאמר כי מצוה בראשון, הרי לשיטה זו הזוג השני מעיקרא [מתחילה] הוא כמפריש אותו בכוונה שילך לאיבוד דמי [נחשב].

תנן [שנינו במשנה]: ר' יהודה אומר: תמות. בשלמא [נניח] לשיטת ר' יוחנן שאמר כי שני שבזוג ראשון ירעה, הרי לר' יהודה שאמר ימות הרי הוא מתכפר בשני שבזוג שני.

אלא לרב שאמר כי שני שבזוג שני ירעה, ולדעתו ר' יהודה אמר שימות, אם כן לר' יהודה במאי מיכפר [במה הוא מתכפר]? שהרי אינו יכול להקריב אף אחד מהם, הראשון משום שנדחה ולדבריו בעלי חיים נדחים, והשני הלא רועה ולשיפול בו מום ימכר לשוק! ומשיבים: מי סברת [האם סבור אתה] כי ר' יהודה על שני שבזוג שני קאי [עומד, מוסב]? לא על שעיר זה מדבר ר' יהודה, אלא אשני שבזוג ראשון קאי ועליו אמר שימות, אבל השני לא ימות כלל ובו תהא כפרתו.

ואיכא דקא מותיב הכי [ויש שהיה מקשה באופן זה]: שנינו במשנה: ועוד אמר ר' יהודה: נשפך הדם — ימות המשתלח, מת המשתלח — ישפך הדם.

בשלמא [נניח] לשיטת רב רישא [בתחילה] הרי הם חלוקים בדין חטאת צבור שלשיטת חכמים השני ירעה ולשיטת ר' יהודה ימות, וסיפא [ובסופה של המשנה] פליגי [חלוקים הם] בבעלי חיים אם הם נדחין או לא נדחין, שלשיטת חכמים אינם נדחים ומתכפר בראשון ולשיטת ר' יהודה הריהם נדחים ולכך הראשון ימות ויתכפר בשני. אלא לר' יוחנן מאי [מה טעם] "ועוד" שנאמר, שהרי לדעתו אף חכמים סבורים כי השני שבזוג ראשון ידחה ואין איפוא מחלוקת בכך. ומעירים אכן קשיא [קשה].

א שנינו במשנה: "ועוד אמר ר' יהודה: נשפך הדם של השעיר לה' — ימות המשתלח", ואם מת המשתלח — ישפך דם השעיר לה'. ושואלים: בשלמא [נניח] במה שאמר שאם נשפך הדם ימות המשתלח — דאכתי לא איתעביד מצותיה [שעדיין לא נעשתה מצותו] של השעיר החי.

אלא אם מת המשתלח אמאי [מדוע] ישפך הדם? הא איתעביד ליה מצותיה [הרי כבר נעשתה בו מצותו] של השעיר המשתלח, שאין מעכב בו אלא דבר שצריך להיעשות על ידי הכהן וזוהי ההגרלה, אבל שילוחו לעזאזל ודחייתו מן הצוק אינו נעשה אלא על ידי איש עיתי ולכך אין דבר זה מעכב אלא לכתחילה, אולם בדיעבד אם מת באופן אחר — יצא!

אמרי דבי [אמרו חכמים מבית מדרשו] של ר' ינאי: אמר קרא [הכתוב]: "והשעיר אשר עלה עליו הגורל לעזאזל יעמד חי לפני ה' לכפר עליו לשלח אותו לעזאזל המדברה" (ויקרא טז, י), ומכאן למדים כי עד מתי יהא זקוק שעיר זה להיות חי — עד שעת כפרה שהיא שעת מתן דמים של חבירו, ואם מת קודם לכן פוסל את עצמו ואת חבירו.

תנן התם [שנינו שם] במסכת שקלים (פ"ב מ"א): בני העיר ששלחו את שקליהן למקדש באמצעות שליחים ונגנבו השקלים בדרך או שאבדו, אם כבר נתרמה התרומה במקדש, שהוציאו מהלשכה את השקלים לצורך קרבנות השנה החדשה לפני שנגנב הכסף — נשבעין השליחים שהם לא מעלו בשקלים, אלא שנלקחו מהם שלא מדעתם או באונסם, ושבועתם לגזברין של המקדש, שהרי לאחר שנתרמה התרומה נחשבים השקלים — בכל מקום שהם ואפילו נגנבו — כרכוש המקדש, ולכן צריכים השליחים להישבע לגזברי המקדש ופטורים מלשלם.

ואם לאו לא נתרמה תרומה — עדיין נחשבים השקלים בבעלותם של בני העיר ולכן נשבעין השליחים לבני העיר, ובני העיר שוקלין למקדש שקלים אחרים תחתיהן.

ואם נמצאו השקלים שאבדו או שהחזירום הגנבים — אלו ואלו שקלים הם וקדושת שקלים עליהם, אבל אין עולין להן לחשבון השנה הבאה. שבשנה הבאה חייבים בני אותה העיר להביא שקלים אחרים נוספים על אלו, ולא יצאו ידי חובתם בכך שנתנו פעמיים בשנה זו. ר' יהודה אומר: עולין להן לשנה הבאה.

ושואלים: מאי טעמיה [מה טעמו] של ר' יהודה? אמר רבא: קסבר [סבור] ר' יהודה חובות של שנה זו קריבות גם לשנה הבאה ולכן שקלים שהן חובה לשנה זו אפשר לצאת בהם אף בשנה הבאה.

איתיביה [הקשה לו] אביי: שנינו: פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהן, וכן שעירי כפרה על חטא הציבור בעבודה זרה על פי הוראת בית דין שאבדו והפריש אחרים תחתיהן — כולן אם נמצאו לאחר מכן — ימותו, ואין הם קרבים לשנה הבאה, אלו דברי ר' יהודה. ר' אליעזר ור' שמעון אומרים: ירעו עד שיסתאבו (יפול בהם מום) ואז ימכרו, ויפלו דמיהם לנדבה, לפי שאין חטאת צבור מתה אלא רועה עד שיפול בה מום. ואם אפשר להקריב את הפר ואת השעיר לשנה הבאה מדוע איפוא ימותו? יעכבום לשנה הבאה ויקריבום לחובת יום הכיפורים הבא! אמר ליה [לו]: