רבא אמר: לא בא הכתוב למעט את השעיר המשתלח כשהוא מחוסר זמן אלא במקרה מסויים בלבד, כגון שהיה לו לזה שמכר את שני השעירים לציבור חולה מסוכן בתוך ביתו ושחט עבורו את אמו של השעיר המשתלח ביום הכפורים עצמו מדין פיקוח נפש, וכיון שאסור לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, נמצא שבאותו יום שעיר זה הוא מחוסר זמן.

ושואלים: וכי האי גוונא מי אסיר [ובכגון זה האם אסור]? הלא "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ויקרא כב, כח) אמר רחמנא [אמרה התורה], והא [וזו] הדחיה מהצוק לאו שחיטה היא, ואין בכך משום איסור "אותו ואת בנו"! ומשיבים: הא אמרי במערבא [הרי אומרים בארץ ישראל] דחייתו לצוק זו היא שחיטתו, וכיון שזוהי מצותו, בכך נחשב הוא כשחוט.

א שנינו במשנה: מת אחד מן השעירים לאחר ההגרלה, יביא זוג אחר ויגריל עליהם מחדש ויאמר: אם של שם מת, זה שעלה עליו עכשיו הגורל לה' — יתקיים תחתיו. וכיון שעומדים לפנינו שני שעירים לעזאזל, אחד מהם ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה. וכן אם של עזאזל מת — יתקיים זה שעלה עליו עכשיו הגורל לעזאזל תחתיו. וכיון שעומדים לפנינו שני שעירים לה', אחד מהם ירעה עד שיפול בו מום וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ויש לדון איזה מהם ניתן לרעייה, האם זה שנותר מהגרלה ראשונה או הנותר מהגרלה שניה.

אמר רב: שני, השעיר לה', שבזוג ראשון — יקרב, ושני שבזוג שני — ירעה עד שיפול בו מום. ר' יוחנן אמר: שני שבזוג ראשון הוא שירעה, ואילו שני שבזוג שני — יקרב.

ושואלים: במאי קא מיפלגי [במה הם חלוקים], מה הוא יסוד מחלוקתם? ומסבירים: רב סבר: בעלי חיים אינן נידחין, כלומר: בעל חיים שהוקדש למטרה מסויימת ומפני טעם כלשהו לא היה ראוי בשעתו לקרבן, אינו נחשב כדחוי שיהיה פסול משום כך לעולם. ולכן אף שמשמת בן זוגו לא היה ראוי להקרב, מכל מקום משיצטרף לו בן זוג לאחד הגרלה מחודשת שוב אינו נדחה ויש להקריבו. ור' יוחנן סבר: אף בעלי חיים נידחין, ולכן, שעיר שבזוג ראשון כיון שלא היה לו בן זוג בשעתו נפסל לעולם מלהיקרב.

ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של רב, על מה הוא מבסס את שיטתו? דיליף [שהוא לומד] מדינו של מחוסר זמן, קרבן שעדיין לא הגיע זמנו להיקרב וכגון שעדיין לא מלאו שמונה ימים ללידתו. מחוסר זמן, לאו אף על גב דהשתא לא חזי [האם לא אף על פי שעכשיו אינו ראוי], כי הדר מיחזי [כאשר חוזר ונעשה ראוי] — שפיר דמי [יפה הדבר] ואין בו חסרון, הכא נמי לא שנא [כך גם כן אינו שונה]. ודוחים: מי דמי [האם דומה] הדבר? הרי התם [שם] במחוסר הזמן לא איתחזי [נראה] כלל, שמתחילה לא היה ראוי כלל לקרבן, ואין לקרוא לו איפוא דחוי כלל. הכא [כאן] במקרה זה הלא נראה היה ראוי כבר לקרבן ונדחה ושמא נפסל בכך?

אלא חוזרים מההסבר הראשון ואומרים: היינו טעמא [זהו טעמו] של רב, דיליף [שהוא לומד] מבעל מום עובר, כלומר: בעל חיים שהיה בו מום, אלא שמום זה מתרפא לאחר זמן ואין מום כזה פוסל להקרבה אלא בשעודו עליו ומשעבר הריהו כשר. בעל מום עובר לאו אף על גב דלא חזי השתא [האם לא אף על פי שאינו ראוי עכשיו], כי הדר מיחזי [כאשר הוא חוזר ונעשה ראוי] — שפיר דמי [טוב הדבר], הכא נמי לא שנא [כאן גם כן איננו שונה].

ושואלים: והתם מנא לן [ושם בבעל מום עובר מנין לנו] הלכה זו שבחלוף המום הריהו כשר להקרבה? דכתיב [שנאמר]: "כי משחתם בהם מום בם לא ירצו לכם" (ויקרא כב, כה), ללמדנו: כאשר מום בם — הוא שלא ירצו, הא [הרי] אם עבר מומן — ירצו.

ושואלים: ור' יוחנן מה אומר הוא על הוכחה זו? לשיטתו: מיעט רחמנא [הכתוב] על ידי ההדגשה "בהם" לומר: הם הוא דכי [שכאשר] עבר מומן ירצו, הא [הרי] כל דחויין אחרים, הואיל ונדחו — נדחו.

ושואלים: ורב, מה משיב הוא על דברי ר' יוחנן? ההוא [אותו כתוב] "בהם" יש להבינו כך: בעינייהו הוא דלא מירצו [בעינם, לבדם, הוא שאינם מרצים] הא [הרי] על ידי תערובות שנתערבו בקרבנות כשרים אף הם מירצו [מרצים].

כדתנן [וכפי ששנינו במשנה]: נתערבו איברים תמימים (של עולות תמימות, כשרות) באיברים של עולות בעלי מומין. ר' אליעזר אומר: אם קרב כבר הראש של אחד מהן כשלא ידעו על הפסול והקריבוהו, הרי אנו מניחים שהפסול הוא שכבר הוקרב, וכל השאר כשרים הם ולכן יקריבו כל הראשין כולן, וכן אם קרבו כרעיו (רגליו) של אחד מהן — יקריבו כל הכרעיים כולן. וחכמים אומרים: אפילו קרבו כולן חוץ מאחד מהן — יצא לבית השריפה, שלשיטתם כיון שכבר קרבו שוב אין לחשוש שאברי בעל המום היו ביניהם. ואם כן, נראה שלא רק ר' אליעזר אלא אף חכמים סבורים כי פסול זה אינו אלא מדברי סופרים, אבל מדין תורה, כיון שנתערבו — שוב אינם פסולים.

ושואלים: ואידך [והאחר, ר' יוחנן] מהיכן למד הוא הלכה זו שהם כשרים על ידי תערובת? ומשיבים: נפקא ליה [יוצא לו, נלמד הדבר] משינוי הלשון, שהיה יכול לכתוב "בם" וכתב "בהם", ולכך יש ללמוד ממילה זו שתי הלכות. ושואלים: ואידך [והאחר, רב] מה הוא סבור על דיוק זה? ומשיבים: "בם" "בהם" — לא דריש [אינו דורש], שאינו סבור כי יש בשינוי לשון זה כדי להוציא ממנו הלכה. עד כאן ביררנו שיטות רב ור' יוחנן.

ושואלים: ולרב, נהי נמי [אם כי גם] אומרים שבעלי חיים אינן נדחין, הרי זה מסביר רק מפני מה אף השעיר שבזוג ראשון כשר לקרבן, אולם מדוע דווקא יוקרב דווקא הוא? אי בעי האי נקריב [אם רוצה את זה שבזוג ראשון יקריב] ואי בעי האי נקריב [ואם רוצה את זה, שבזוג שני, יקריב]!

אמר רבא: רב סבר לה [סבור הוא] כר' יוסי שאמר: מצוה בראשון. ושואלים: הי [איזה] מדברי ר' יוסי מלמד שזו היא שיטתו? אי נימא [אם נאמר] שיטת ר' יוסי בענין קופות, דתנן [שכן שנינו במשנה]: היו בלשכה שלש קופות של שלש שלש סאין, שבהן תורמין את הכסף שבלשכה, וכתוב עליהן: אלף בית גימל. ותניא [ושנינו בברייתא], אמר ר' יוסי: למה כתוב עליהן אלף בית גימל — לידע איזה מהן נתרמה ראשון, כדי להביא הימנה קרבן ראשון, לפי שמצוה בראשון.

אולם מכאן אין הוכחה גמורה לעניננו, דילמא שאני התם [שמא שונה שם] בקופות, דבעידנא דאתחזי קמיתא לא אתחזי בתרייתא [שבזמן שהיתה ראויה הראשונה, לא היתה ראויה האחרונה] ולכן חלה המצוה על הראשון. אבל אין מכאן הוכחה לכששניהם ראויים באותה שעה.

אלא למדים זאת משיטת ר' יוסי בענין קרבן פסח. דתנן [שכן שנינו במשנה]: המפריש שהלפסחו ואבד לפני חצות היום, והפריש אחר תחתיו, ואחר כך לאחר חצות היום שראוי כבר הפסח להיקרב נמצא הראשון, והרי שניהן עומדין לפניו — איזה מהן שירצה בעליו יקרב, דברי חכמים. ר' יוסי אומר: מצוה בראשון.