ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: אי סבירא לן [אם סבורים אנו] כי הקפה ברגל שהיה הכהן מקיף ברגליו את המזבח הפנימי — דכולי עלמא לא פליגי [לדעת הכל אינם חולקים] דילפינן [שאנו לומדים] דרך הזאת פנים מהזאת חוץ לענין ימין. והכא [וכאן] בהא קא מיפלגי [בדבר זה נחלקו]: מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר כי עומד היה הכהן במקומו וממנו היה מקיף ומזה לכל הקרנות והקפה זו ביד היתה, ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר כי הקפה זו ברגל היתה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור]: דכולי עלמא [לדעת הכל] הקפה ביד היא, והכא בהא קא מיפלגי [וכאן בדבר זה נחלקו] מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר כי ילפינן [למדים אנו] יד מרגל, ולכן עושים במזבח הפנימי כמו בחיצון. ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר: לא ילפינן [אין אנו למדים].

ושואלים: כיצד אפשר לומר הסבר אחרון זה? וכי סבר ר' יוסי הגלילי הקפה ביד? והא מדקתני סיפא [והרי ממה ששנינו בסופה של המשנה]: ר' אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא — מכלל זה נבין כי התנא קמא [הראשון] לא סבירא ליה [אינו סובר אותו], שאינו חושב כך, והתנא הראשון הרי הוא כפי שהוכחנו ר' יוסי הגלילי. אלא מחוורתא כדשנינן מעיקרא [מחוור, ברור, כפי שיתרצנו מתחילה] כי מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר כי הקפה זו ביד היתה, ומר [וחכם זה] סבר כי הקפה זו ברגל היתה.

ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] כך: בהא קא מיפלגי [בדבר זה נחלקו] מר [חכם זה] ר' עקיבא סבר: סביב של מזבח הפנימי כסביב של מזבח החיצון, ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר: כוליה [כל] המזבח הפנימי במקום חדא קרן [קרן אחת] של מזבח החיצון קאי [הוא עומד], שהרי המזבח הפנימי היה כולו אמה על אמה, כמו קרן אחת של המזבח החיצון, ולכן דיני מזבח החיצון אינם שייכים איפוא במזבח הפנימי.

תניא [שנינו בברייתא]: אמר ר' ישמעאל: שני כהנים גדולים נשתיירו עוד מימי מקדש ראשון, זה אומר: בידי הקפתי והזיתי ולא הקפתי ברגלי סביב המזבח, וזה אומר: ברגלי הקפתי. זה נותן טעם לדבריו, וזה נותן טעם לדבריו.

זה שאמר כי ברגליו הקיף, נותן טעם לדבריו ואומר: כי סביב של מזבח הפנימי צריך לעשות אותו כסביב של מזבח החיצון שמקיפו ברגליו לצורך ההזאה, וזה שאמר כי הקיף בידיו נותן טעם לדבריו ואומר: כי כוליה [כל] מזבח הפנימי במקום חדא קרן [קרן אחת] של מזבח החיצון קאי [הוא עומד] וכשם שבקרן המזבח החיצון מזים מן הדם רק ביד, אף במזבח הפנימי כך היו עושים.

א שנינו במשנה כי ר' אליעזר אומר: במקומו היה עומד ומחטא. ומעירים: מתניתין מני [משנתנו כשיטת מי היא] — כשיטת ר' יהודה היא שלדעתו זוהי שיטת ר' אליעזר בענין זה. דתניא [שכן שנינו בברייתא] שנחלקו תנאים אחרונים בשיטת ר' אליעזר. ר' מאיר אומר: שר' אליעזר אומר כך: במקומו עומד ומחטא, אולם ועל כולן על כל הקרנות היה נותן מזה מלמעלה למטה, כדי שלא יזל מן הדם לתוך שרוול בגדו, חוץ מאותה שבאלכסון שהיתה בדיוק כנגדו, שטורח הוא להזות מלמעלה למטה ועליה היה נותן ממטה למעלה.

ואילו ר' יהודה אומר: שר' אליעזר אומר: במקומו עומד ומחטא, אולם ועל כולן הוא נותן מלמטה למעלה, שנוח לו להזות כך, חוץ מזו שהיתה לפניו וסמוכה לו ממש, שנותן היה עליה ממעלה למטה. וטעמו: כי היכי דלא נתווסן מאניה [כדי שלא יתלכלכו בגדיו] בדם. שאם יזה בקרן הסמוכה לו מלמטה למעלה קיים חשש שיפול הדם על בגדיו, ויצטרך להחליף בגדים, שבגדי כהונה מלוכלכים ומוכתמים פסולים לעבודה.

ב שנינו במשנה: הזה ממנו על טהרו של מזבח. ושואלים: מאי [מה פרוש המילה] "טהרו"? אמר רבה בר רב שילא: פלגיה [חציו] של המזבח, כדאמרי אינשי [כמו שאנשים רגילים לומר]: "טהר טיהרא [צהרו הצהריים] והוי פלגיה דיומא [והרי זה חציו של יום]". אף כאן, "טהרו של מזבח" — חצי המזבח. כלומר:, היה מזה על דפנותיו במחציתו.

מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו: כשהוא מזה על מזבח הפנימי — אינו מזה לא על גבי האפר ולא על גבי הגחלים, אלא חותה ומסלק גחלים אילך ואילך, ומזה. משמע שהזאה זו היתה על גבי המזבח, ולא בצידו! אלא חזר בו רבה בר רב שילא ואמר: "על טהרו של מזבח" הכוונה — על גלויה [על גילויו, עצמו] של המזבח, כדכתיב [וכמו שנאמר]: "וכעצם השמים לטהר" (שמות כד, י), הרי שטוהר הוא לשון נקיון.

תניא [שנינו בברייתא]: חנניא אומר: שבע ההזאות שהיה הכהן מזה על המזבח, בצד צפוני של המזבח הוא נותן אותם, ור' יוסי אומר: בצד דרומי הוא נותן. ושואלים: במאי קמיפלגי [במה באיזה עקרון נחלקו]? ומסבירים: מר [חכם זה], חנניא, סבר: כי פיתחא [הפתח] בדרום קאי [הוא עומד] ולכן מתחיל את ההזאות מצד זה. ומר [וחכם זה] ר' יוסי סבר: פיתחא [הפתח] בצפון קאי [הוא עומד] ולכן מתחיל להזות במזבח מצד צפון.

ומעירים: דכולי עלמא מיהא [לדעת הכל על כל פנים], היכא דגמרן [במקום שנסתיימו] המתנות של הקרנות, התם יהיב [שם הוא נותן] על גגו, סמוך לקרן שבה סיים להזות. ולא נחלקו אלא באיזה צד סיום ההזאות, אם בצד דרומי או בצד צפוני. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? ומשיבים: אמר קרא [אמר הכתוב]: "והזה עליו מן הדם באצבעו שבע פעמים וטהרו וקדשו" (ויקרא טז, יט), לומר: קרן המזבח שהוא מקום שקדשו בהזאת הדם, שם גם טיהרו מן הגחלים להזות על גבו.

ג שנינו במשנה: שירי הדם היה שופך על יסוד מערבי של מזבח החיצון. ומסבירים: דאמר קרא [שאמר הכתוב] לגבי פר חטאת כהן גדול בשאר ימות השנה: "ואת כל דם הפר ישפך אל יסוד מזבח העולה אשר פתח אהל מועד" (ויקרא ד, ז) וכי נפיק [וכאשר יוצא] מן ההיכל לשפוך את שיירי הדם בההוא [בזה], ביסוד המזבח שלצד מערב הוא פגע ברישא [פוגש תחילה].

ד שנינו עוד במשנה, כי שיירי הדם של מזבח החיצון היה שופך על יסוד דרומית שלו. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: יסוד המזבח שנאמר לענין שפיכת שיירי הדם — זה יסוד דרומית. אתה אומר יסוד דרומית, או אינו אלא יסוד מערבית?

אמרת: ילמד ירידתו מן הכבש של המזבח החיצון כשמסיים להזות עליו מדם חטאות החיצונות ליציאתו מן ההיכל ושיריים הפנימיים בידו, מה בשעת יציאתו מן ההיכל הריהו שופך את שיירי הדם בסמוך לו, ואי זה — זה יסוד מערבי, שהוא סמוך לו, אף בירידתו מן הכבש של המזבח החיצון לאחר שסיים להזות מדם החטאות, הריהו שופך את הדם בסמוך לו, ואי זה — זה יסוד דרומי, שכאשר יורד מן הכבש, צריך לפנות לימין ולמזרח, ויסוד דרומי הוא הסמוך ביותר אליו.

ומעירים: תניא [שנינו בברייתא]: ר' ישמעאל אומר: זה וזה גם דם חטאת פנימית וגם חטאת חיצונה היה נשפכין ליסוד מערבי. ר' שמעון בן יוחאי אומר: זה וזה נשפכין ליסוד דרומי. ושואלים: בשלמא [נניח] כי ר' ישמעאל קסבר [סבר]: ילמד ענין חטאות החיצוניות שדינם סתום במקרא מענין חטאות הפנימיות שדינם מפורש, וכשם שמצאנו ששיירי דם המתנות שבפנים ניתנים על יסוד מערבי, אף מתן שיירי דם החיצוניות ליסוד, מקומם ביסוד מערבי.

אלא, ר' שמעון בן יוחאי הסובר כי זה וזה נשפכים ליסוד דרומי, מאי טעמא [מה טעם נתן לדבריו]? אמר רב אשי: קסבר [סבור הוא] כי פתחא [פתח] ההיכל בצד דרום למזבח קאי [עומד הוא], שהמזבח נוטה כלפי צפון העזרה ולכן יסוד דרומי הוא היסוד הסמוך לו ביציאתו מן הקדש.

תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל בנוסחה שאותה למדו בדבי [בבית מדרשו] של ר' שמעון בן יוחאי, ששם היו שונים בשמו נוסחה אחרת: זה וזה היו נותן ביסוד דרומית. ולפי גירסה זו חזר בו ר' ישמעאל והודה לר' שמעון. ומעירים: וסימניך, לזכור את שינוי הגירסה והדין: משכוה גברי לגברא [משכו אנשים את האיש] שהרי הרבים גוברים ומושכים את היחיד. וכאן תלמידי ר' שמעון הרבים "משכו" את ר' ישמעאל היחיד לומר כדבריהם.

ה שנינו: אלו ואלו הדמים שנשפכו ליסוד היו בסוף יוצאים משם אל האמה (תעלה) מתערבין במים שבאמה, ויוצאין לנחל קדרון ושם היו נמכרים לגננים ואלו שלא פדאום מן ההקדש, היו מועלין בהם. תנו רבנן [שנו חכמים]: מועלין בדמים שהם מוקדשים לשמים והם רכוש המקדש, ואסורים בשימוש לצורך דבר חולין, והמשתמש בהם — מעל בקודש. אלו דברי ר' מאיר ור' שמעון. וחכמים אומרים: אין מועלין בהן.