כל הדרה" (איכה א, ו). מאי [מה] פירוש: "כל הדרה" — חדרה, כלומר דבר שהיה גנוז לפנים בחדרי חדרים, הוא ארון הברית. אתה ר' שמעון בן יוחאי מאי [מה] אתה אומר בענין זה? אמר לו: שאני אומר ארון במקומו נגנז ולא גלה, שנאמר: "ויארכו הבדים ויראו ראשי הבדים מן הקודש על פני הדביר ולא יראו החוצה ויהיו שם עד היום הזה" (מלכים א' ח, ח).

אמר ליה [לו] רבה לעולא: מאי משמע [מה המשמעות] מה יסוד ההוכחה הזו? ענה לו: דכתיב [שנאמר] שם: "ויהיו שם עד היום הזה" ו"היום הזה" פירושו: כל יום שקוראים בו דבר זה, והוא לעולם. והקשה לו: וכל היכא דכתיב [מקום שנאמר בו]: "עד היום הזה" לעולם הוא ואינו מתכוון לזמן כתיבת הדברים? והכתיב [והרי נאמר]: "ואת היבוסי ישב ירושלים לא הורישו בני בנימין וישב היבוסי את בני בנימין בירושלים עד היום הזה" (שופטים א, כא) הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלא גלו היבוסים מירושלים?

והתניא [והרי שנינו בברייתא]: ר' יהודה אומר: חמשים ושתים שנה מזמן חורבן הבית בימי נבוכדנצר לא עבר איש ביהודה, שנאמר: "על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה כי נצתו מבלי איש עבר ולא שמעו קול מקנה מעוף השמים ועד בהמה נדדו הלכו" (ירמיה ט, ט) ו"בהמה" בגימטריא חמשים ושתים הוו [הם], לרמז שחמישים ושתים שנה לא עבר אדם ביהודה, הרי שהכל גלו משם!

ותניא [ושנוייה עוד ברייתא]: ר' יוסי אומר: שבע שנים נתקיימה קללת גפרית ומלח בארץ ישראל, שלא ישב אדם בה. ואמר ר' יוחנן: מאי טעמא [מה טעמו] של ר' יוסי, מהיכן לומד הוא דבר זה — אתיא [באה, נלמד], הדבר מגזירה שוה "ברית" "ברית"; כתיב הכא [נאמר כאן]: "והגביר ברית לרבים שבוע אחד" (דניאל ט, כז) ושבוע זה משמעו שבע שנים, וכתיב התם [ונאמר שם] שאחר הקללה שתהא הארץ גפרית ומלח: "ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבתם" (דברים כט, כד). הרי לך הוכחה נוספת כי כשאמר הכתוב "עד היום הזה", אין הכוונה לעולם!

אמר ליה [לו] עולא: הכא [כאן] בכתוב על הארון כתיב [נאמר] "שם" ("ויהיו שם"), התם [שם] בפסוק על היבוסי לא כתיב [נאמר] "שם", וכל היכא [היכן] דכתיב [שנאמר]: "שם" — לעולם הוא. מיתיבי [מקשים] על כך: והרי נאמר: "ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם. ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה" (דברי הימים א' ד, מב-מג)

וכבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל הארצות, שנאמר בדברי סנחריב: "ואסיר גבולת עמים ועתודתיהם שושתי" (ישעיה י, יג), משמע שגם בני שמעון גלו, אף שכתוב בהם גם "שם" וגם "עד היום הזה" ומסכמים: אכן, תיובתא [קושיה חמורה] לדברי עולא.

א אמר רב נחמן: תנא [שנה החכם] בתוספתא: וחכמים אומרים: ארון הברית בלשכת דיר העצים היה גנוז. אמר רב נחמן בר יצחק: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו] מעין דבר זה במשנה: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק בדברים שונים, ובתוך כדי כך ראה בדיר העצים רצפה משונה מחברותיה, שאחת ממרצפות השיש ששימשו לה כרצפה, היתה גבוהה מן האחרות, ודבר זה מהווה עדות לכך שניטלה ממקומה ולאחר מכן הושבה בחזרה ובא והודיע את חבירו שיש שם רצפה מיוחדת, ולא הספיק לגמור לספר את הדבר היכן בדיוק ראה עד שיצתה נשמתו וידעו ביחוד (בבירור) ששם ארון גנוז ואין רוצים שיתגלה הדבר.

ושואלים: מאי הוה עביד [מה היה עושה] אותו כהן שגילה את הרצפה? אמר ר' חלבו: מתעסק בקרדומו היה כלומר היה משתעשע ומקיש בקרדום על הרצפה, ובתוך כך גילה שמתחת לאותה מרצפת קיים חלל, המשמש בוודאי כפתח של מחילה. תנא דבי [שנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: שני כהנים בעלי מומין היו מתליעין בעצים, שעבודת הכהנים בעלי המומים היתה, בין השאר, למיין את העצים וכל עץ שיש בו תולעים לא היו מעלים אותו למזבח, ונשמטה קרדומו של אחד מהם ונפלה שם לאותו חור שהיה ברצפה ויצתה אש משם ואכלתו לאותו כהן, ושוב לא ידוע היכן בדיוק המקום.

ב כיון שהבאנו את הכתוב על הבדים, ר' יהודה רמי [השליך, הראה סתירה] בין שני כתובים; כתיב [נאמר] במקום אחד: "ויראו ראשי הבדים" (מלכים א' ח, ח) וכתיב [ונאמר] באותו פסוק: "ולא יראו החוצה" (מלכים א' ח, ח) הא כיצד מיישב אתה את הסתירה? — היו נראין ואין נראין, כלומר: נראים מעט. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך] כשיטה זו: נאמר: "ויראו ראשי הבדים", יכול לא יהו זזין ממקומן ואינם בולטים כלל? — תלמוד לומר: "ויארכו הבדים". יכול יהו מקרעין בפרוכת ויוצאין הרבה מאוד — תלמוד לומר: "ולא יראו החוצה",

הא כיצד היה הדבר? — היו בדי הארון דוחקין ובולטין ויוצאין בפרוכת כלפי חוץ, ונראין כשני דדי אשה הבולטים בבגדה. והוא שנאמר: "צרור המר דודי לי בין שדי ילין" (שיר השירים א, יג), שמשום כך דימו את ארון הברית, מקום לינת השכינה, כדדיה של אשה.

אגב דברים אלה אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל היו מגללין פותחין להם את הפרוכת ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים (דבוקים ומחובקים) זה בזה, ואומרים להן ראו חבתכם לפני המקום כחבת זכר ונקבה. כי שני כרובים אלה מסמלים כיכול את הקדוש ברוך הוא ואת כנסת ישראל.

מתיב [מקשה על כך] רב חסדא: כיצד יכלו לראות את הדבר? והלא נאמר: "ולא יבאו לראות כבלע את הקדש ומתו" (במדבר ד, כ), ואמר רב יהודה אמר רב: בשעת הכנסת כלים לנרתק שלהם לצורך נשיאתם ממקום למקום אסור היה אפילו ללויים לראותם. ולכאורה, כל שכן כשהם נמצאים במקומם בקודש פנימה אסור לראותם, וכיצד איפוא הראום לרבים?

אמר רב נחמן כתשובה לכך: משל לכלה, כל זמן שהיא בבית אביה והיא עדיין ארוסה הרי היא צנועה מבעלה ומסתתרת מפניו, ואין ראוי לראותה. כיון שבאתה לבית חמיה שנישאה נישואין גמורים, והיא חיה בבית הבעל — שוב אינה צנועה מבעלה. אף כאן, במדבר כיון שלא היתה השראת שכינה בישראל במקום קבוע — אסור היה לראות את הקודש, אולם במקדש במקום הקבע הורשו הכל לראותו.

מתיב [מקשה על כך] רב חנא בר רב קטינא ממה ששנינו: מעשה בכהן אחד שהיה מתעסק בקרדומו ובתוך כדי כך גילה את מקום גניזת הארון, וכשרצה לגלות דבר זה זה מת, כדי שלא יראה את ארון הברית, משמע שאף לאחר בנין המקדש אסור היה לראות בקודש! אמר ליה [לו]: אין להקשות, כי נתגרשה קא אמרת שכיון שגלו ישראל לאחר חורבן מקדש ראשון הרי הם כגירושין של אשה מבעלה, וכשנתגרשה האשה שוב חזרה לחיבתה הראשונה, שהיא שוב צנועה, ואינה מראה את עצמה, עד שתחזור השכינה לכמו שהיתה בבית הראשון.

על הדבר שאמר רב קטינא שואלים: במאי עסקינן [במה אנו עוסקים], כיצד היה ענין זה שהיו מגלגלים להם את הפרוכת להראות לכל את הכרובים? אי נימא [אם תאמר] שמדובר במקדש ראשון — מי הואי [האם היתה] בו פרוכת כלל בין הקודש לקודש הקדשים? והלא כותל פנוי היה שם. אלא תאמר שמדובר במקדש שני — אולם שם מי הוו [האם היו] כרובים? שהרי לא היה ארון, וממילא לא היו כרובים עליו? ומשיבים: לעולם יש לפרש שמדובר כאן במקדש ראשון, ומאי [ומהי] פרוכת זו שהזכרנו — פרוכת דבבי [של השערים] שכדי שיראו כל ישראל היו צריכים להרים את כל פרוכות השערים.

שאמר ר' זירא אמר רב: שלשה עשר פרוכות היו במקדש השני: שבעה כנגד (בתוך) שבעה שערים, שתים נוספות בפנים אחת לפתחו של היכל, ואחת לפתחו של אולם. שתים היו בדביר שבקודש הקדשים, במקום האמה טרקסין, ושתים כנגדן למעלה בעליה שמעל קודש הקדשים היתה קומה נוספת, והיתה בנויה כתבנית הבנין שלמטה ואף בה עשו פרוכת, שלא עלו לעליית בית קודש הקדשים אלא לצורך גדול. ומן הסתם היו פרוכות אלה גם במקדש ראשון.

רב אחא בר יעקב אמר: לעולם יש לפרש שמדובר במקדש שני, ושם הרי היתה פרוכת בפתח קודש הקדשים, אולם וכרובים דצורתא הוו קיימי [שבציור היו קיימים] שם, שציירו או חקקו בכתלים כרובים מעשה ציור, וכעין מה דכתיב [שנאמר] לגבי מקדש ראשון: "ואת כל קירות הבית מסב קלע פיתוחי מקלעות כרובים ותמרת ופטרי ציצים מלפנים ולחיצון" (מלכים א' ו, כט), ובהמשך נאמר: "וצפה זהב מישר על המחקה" (מלכים א' ו, לה). משמע, שנוסף לכרובים שבקודש פנימה היו כרובים מצויירים על הקירות.

וכתיב [ונאמר מלכים א' ו, לה]: "כמער איש וליות" (מלכים א' ז, לו) ושואלים: מאי [מה] פירוש "כמער איש וליות"? אמר רבה בר רב שילא: