א משנה הוציאו לו לכהן הגדול את הכף ואת המחתה לצורך העבודה, חפן מן הקטורת מלא חפניו ונתן לתוך הכף. הגדול, כלומר: כהן שידיו גדולות — ממלא לפי גדלו, והקטן — לפי קטנו. וכך היתה מדתה של הכף עשויה בהתאם לגודל ידיו. נטל את המחתה בימינו ואת הכף בשמאלו.

ב גמרא על המשנה תוהים: הבאת מחתה הרי כבר תנא ליה [שנה אותה] קודם (לעיל יומא מג, ב), ששנינו: נטל את המחתה ועלה לראש המזבח וחותה ויורד, ומה מקום אם כן להזכיר את הדבר שנית? ומסבירים: התם [שם] מדובר במחתה של גחלים, שממלא בגחלי אש, והכא [וכאן] מדובר במחתה של קטורת, שבה היו מכניסים לו את הקטורת שממנה יחפון. דתניא [שכן שנינו בברייתא] ובה מפורש הדבר: הוציאו לו כף ריקן מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית אבטינס.

ג שנינו כי הכהן חפן מן הקטורת מלא חפניו ונותן לתוך הכף. הגדול, כלומר: כהן שידיו גדולות — ממלא לפי גדלו, והקטן — לפי קטנו. וכך היתה מדתה של הכף עשויה בהתאם לגודל ידיו. ושואלים: כף ביום הכפורים למה לי? הלא "ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני ה' ומלא חפניו קטורת סמים דקה והביא מבית לפרוכת" (ויקרא טז, יב) אמר רחמנא [אמרה התורה], ומשמע שצריך להביא מלוא חפניו ביד, ולא בכלי!

ומשיבים: משום דלא [שאי] אפשר לעשות אחרת; דהיכי נעביד [שהרי כיצד נעשה]? נעייל והדר נעייל [שיכניס את המחתה ואחר יכניס] את הקטורת — הבאה אחת אמר רחמנא [אמרה התורה] לגחלים ולקטורת ולא שתי הבאות.

אלא נשקליה [שיקח] את הקטורת בחפניו ונחתיה [ושישים] את המחתה עלה [עליה], על שני החופנים שבידיו, וליעול [ויכנס] ויכניס הכל בבת אחת. אולם כי מטי התם היכי לעביד [כאשר הוא מגיע שם לקודש הקדשים איך יעשה], כיצד יוכל להניח את המחתה במקומה? נשקליה בשיניה ונחתיה [יקחנה בשיניו ויוריד] את המחתה — השתא [עכשיו, הרי] לפני מלך בשר ודם אין עושין כן באופן בלתי מכובד, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה שאין לעשות כן.

הלכך (על כן) — לא אפשר לעשות באופן אחר, וכיון דלא [שאי] אפשר לעשות אחרת — עבדינן כדאשכחן [כמו שמצאנו] שעשו בקרבנות הנשיאים בחנוכת המשכן, שהביאו כף מליאה קטורת ("כף אחת עשרה זהב מלאה קטורת". במדבר ז, יד).

ד נאמר במשנה כי נטל הכהן את המחתה בימין ואת הכף בשמאל. על סדר זה תוהים, כפי הפתגם המקובל: יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא [האזרח מוטל בארץ והגר בשמי השמים]? כלומר, הלא זה היפך הסדר הראוי! שהרי עיקר המצוה היא בקטורת, ומחתת הגחלים אינה אלא לשרוף את הקטורת, והיה צריך שיקח העיקר בימינו והטפל בשמאלו!

ומשיבים: טעם הדבר הוא כי כך נוח יותר, שכן זו המחתה מרובה בגחלים וכבידה, וזו הקטורת מועטת. ואפילו בזמן ששניהן שוין שיש לו בכף כשלושה קבים קטורת, וכמעשה של ר' ישמעאל בן קמחית שהיו ידיו גדולות ביותר, והיו מכילות קבים אחדים, מכל מקום זו המחתה — חמה וצריך משום כך להחזיקה ביד ימין לזהירות יתר וזו הקטורת — צוננת, ונוח לאחוז אותה ביד שמאל.

ה כיון שהוזכר ר' ישמעאל בן קמחית מספרים: אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית שהיו ידיו גדולות ביותר עד שהיה חופן כדי שיעור ארבעת קבין במלוא חפניו. והיה אומר: כל הנשים זרדו, כלומר: כל הנשים בררו וזרד אימא עלה לגג, שמה שבררה אמי גבר על כולם. כלומר: על עצמו, שגדל כל כך בקומה ובאיברים. איכא דאמרי [יש אומרים] שכוונתו היתה כפשוטה: בערסן בברירת הסולת, וכדברי רבה בר יונתן, שאמר רבה בר יונתן אמר ר' יחיאל: ערסן (סולת) יפה ובריא לחולה, וכיון שאכלה אמו בהרותה לו סולת מבוררת היטב, מכח זה גדל בנה ביותר.

ואיכא דאמרי [ויש אומרים] שהיה זה כינוי לשכבת זרע, וכדברי ר' אבהו. שר' אבהו רמי [השליך, הראה סתירה] בין הכתובים, כתיב [נאמר] במקום אחד: "ותזרני חיל למלחמה" (שמואל ב' כב, מ), וכתיב [ונאמר] בפסוק המקביל לו: "המאזרני חיל למלחמה" (תהלים יח, מ), כיצד מקבילים משוים את שני הכתובים תזרני-תאזרני? אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! אתה זריתני כלומר בררת את המעולה מתוך טיפת הזרע שקלטה אימי ובה גם זרזתני (הזרתני) — יצרת אותי, ועל ידי כך מתיישבים הכתובים. כיון שהוזכר ר' ישמעאל בן קמחית מספרים מעשים אחרים שאירעו בו.

אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית: פעם אחת סיפר דברים עם ערבי אחד ביום הכיפורים בשוק, ונתזה צינורא [טיפת רוק] מפיו של הערבי על בגדיו של ר' ישמעאל שהיה כהן גדול , ועל ידי כך נטמא (בטומאה שהיא מדברי סופרים כטומאת הזב), ולא יכול היה לשמש בכהונה, ונכנס ישבב אחיו ושמש תחתיו בכהונה באותו יום. וכך ראתה אמן שני בניה משמשים ככהנים גדולים ביום אחד.

שוב אמרו עליו על ר' ישמעאל בן קמחית: פעם אחת יצא וסיפר עם אדון אחד בשוק, ונתזה צינורא [טיפת רוק] מפיו של אותו אדון על בגדיו של ר' ישמעאל ונכנס יוסף אחיו ושמש תחתיו בכהונה גדולה, וראתה אמן שוב שני בניה משמשים ככהנים גדולים ביום אחד.

תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: שבעה בנים היו לה לקמחית, וכולן שמשו בכהונה גדולה כממלאי מקומו של הכהן הגדול. אמרו לה חכמים: מה עשית מעשים טובים שזכית לכך? אמרה להם: מימי לא ראו קורות ביתי קלעי (קליעות) שערי, שהיתה צנועה ביותר ומקפידה בכיסוי הראש אפילו בתוך ביתה. אמרו לה: הרבה נשים עשו כן ולא הועילו עד כדי כך, ומשמים הוא שסייעוך לכך.

ו תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "והרים ממנו בקמצו מסולת המנחה ומשמנה" (ויקרא ו, ח), ללמד שלא יעשה מדה לקומץ על ידי כלי, אלא יפריש בידו ממש. איבעיא להו [נשאלה להם לחכמים]: מהו שיעשה מדה לחפינה של הקטורת, או האם גם את הקטורת חייב לחפון בידיו ממש?

וצדדי השאלה: התם [שם] בקמיצה הוא דכתיב [שנאמר] "בקמצו" ללמד: בקומץ עצמו ולא על ידי כלי, אבל הכא דלא כתיב [כאן שלא נאמר] "בחפניו", אלא: "ומלא חפניו קטרת סמים דקה" (ויקרא טז, יב), שמא הכוונה היא ללמד שמלוא חפניו לא יצטרך לעשותה דווקא בידיו, אלא יחפון כדי מידה זו אף בכלי. או דילמא [שמא] יליף [לומד] הוא בכעין גזירה שוה "מלא" "מלא" מקמצו שנאמר במנחה ואף בקטורת לא יחפון אלא בידו ממש?

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] תשובה לדבר ממה ששנינו: "וכך היתה מדתה", מאי לאו [האם לא] הכוונה שכדי חפניו זוהי אכן מידתה, אבל אינו חייב לחפון בידו דווקא ואם רצה לעשות מדה אחרת — עושה ובה היה לוקח. ודוחים: לא, הכי קאמר [כך אמר] זו היא הכוונה: וכך באותה מידה עצמה היה חוזר וחופנה לפנים ולא היה משנה.

ושואלים: אם כן שמעת מינה [למד מכאן] חופן וחוזר וחופן, שמתחילה חופן פעם אחת ואחר כך חוזר וחופן בקודש הקדשים, ועל ידי כך נפתרת בעיה שנשאלה בנושא זה (להלן יומא מט, א)!

ודוחים: לא, אפשר לפרש כאן דילמא [שמא] שאם רצה לעשות מדה עושה שהרי מן הלשון אין הוכחה לפירוש הקודם שלנו, ושמא פירושה כפי שפירשנו תחילה שאינו צריך לחפון דווקא בידו, ואין לפתור איפוא את הבעיה. אי נמי [או גם כן] הכוונה היא שלא יחסר ושלא יותיר, אלא כמידתה בצמצום, ואין להוכיח מכאן דבר.

ז תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר: "מלא קמצו" (ויקרא טז, יב). יכול מבורץ שתהא הקטורת מבצבצת מן הקומץ ויוצאת חוצה לו — תלמוד לומר: "בקמצו" בדיוק, ולא יותר. אי [אם] נדקדק מן הלשון "בקמצו" יכול יקמוץ מעט אפילו בראשי אצבעותיו ולא בכל בית קיבולה של הקומץ, תלמוד לומר: "מלא קמצו", וכוונתו: כדקמצי אינשי [כפי שאנשים רגילים לקמוץ], שלוקחים מלוא היד. הא כיצד עושה — חופה (מכסה) שלש אצבעותיו על פיסת ידו וקומץ מסולת המנחה.