אבל מהאי גיסא ומהאי גיסא [מצד זה ומצד זה] של המזבח אימא [אמור] שלא, על כן צריכא [צריך] לשני הכתובים ללמדנו הלכה זו.

א אמר ר' אלעזר משום [בשם] בר קפרא, אומר היה ר' מאיר: איברי עולה שנתותרו שנשארו על המזבח ולא הספיקו להתעכל — עושה להן מערכה מיוחדת בפני עצמה וסודרן עליה להישרף, ואפילו בשבת.

ושואלים: מאי קא משמע לן [מה השמיע לנו] בכך? הלא תנינא [שנינו] דבר זה במפורש שלשיטת ר' מאיר בכל יום היו שם ארבע מערכות ואחת מהן מיוחדת לשריפת איברים. אמר ר' אבין: לא נצרכה אלא לאיברים פסולין, שיש קרבנות פסולים שכיון שעלו על המזבח, שוב אין מורידים אותם משם.

ומעירים: ודוקא שכבר משלה בהן האור (האש) והחלו כבר להישרף, אבל אם עדיין לא משלה בהן האור — לא, אין מעלים אותם למזבח.

איכא דאמרי [יש אומרים]: אחד איברי עולה כשירין ואחד פסולין, אי [אם] כבר משלה בהן האור — אין [כן] מעלים אותם למזבח, ואי [ואם] לא — לא.

ועוד שואלים: מה שאמר בר קפרא "ואפילו בשבת" גם כן הרי תנינא [שנינו] ואין בכך חידוש, שהרי למדנו לשיטת ר' מאיר: והיום ביום הכיפורים חמש ואם ביום הכיפורים, שהוא שבת שבתון, ודינו לכל דבר כשבת, עושים בו חמש מערכות, ודאי שגם לשבת עושים מערכה מיוחדת לשריפת איברי עולה שנתותרו!

אמר רב אחא בר יעקב: מכל מקום איצטריך [הוצרך] להיאמר, כי סלקא דעתך אמינא [יעלה על דעתך לומר] כי הני מילי היכא [דברים אלה אמורים כאשר] חל יום הכפורים להיות אחר השבת ביום הראשון, ואז עושים בו מערכה מיוחדת לשריפת איברי אתמול, על סמך ההלכה המקובלת שחלבי קרבנות שקרבו בשבת ולא הספיקו להישרף קרבין ונשרפים ביום הכפורים, אבל חל יום הכיפורים באמצע שבת, באחד מימות השבוע האחרים — לא, אין מוסיפין בו מערכה מיוחדת לשריפת איברים של יום חול — על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שבכל אופן עושים ביום הכיפורים מערכה מיוחדת לאיברי יום אתמול, אף אם היה זה באמצע השבוע.

אמר רבא: מאן האי [מי זה] שלא חייש לקמחיה [חושש לקמחו]? כלומר: מי הוא זה שאינו חושש לדברים שהוא מוציא מפיו, ואינו מדקדק בהם יפה, הא [הרי] "בכל יום" תנן [שנינו] ואין איפוא חילוק בין יום לחבירו! ומעירים: אכן קשיא [קשה הדבר] לדברי רב אחא בר יעקב.

ומעירים: ופליגא [וחלוקה] שיטת רבא ובר קפרא ש"בכל יום" האמור במשנה הוא דווקא, וכי אף בשבת היתה נעשית מערכה לשריפת איברי עולה של אתמול, על דעת רב הונא, שאמר: קרבן תמיד תחילתו דוחה שבת, שעבודת הקודש שבשחיטתו והקרבתו דוחה שבת, ואילו סופו, של קרבן התמיד, גמר הקטרתו, אינו דוחה שבת.

ב גופא [לגוף הדברים], כיון שהוזכרו דברי רב הונא דנים בהם לגופם. אמר רב הונא: תמיד תחילתו, כלומר: שחיטתו והקרבתו דוחה, ואילו סופו הקטרת איבריו ואימוריו אינו דוחה.

ושואלים בפירוש דברים אלו: מאי [מה פירוש] אינו דוחה? רב חסדא אמר: כוונתו, שסופו של התמיד כתחילתו שהוא דוחה את השבת, ואף בשבת מקטירים את איבריו ואימוריו, אבל אינו דוחה את הטומאה. שאם הוצרכו להקריבו בטומאה, מותר רק לשוחטו ולהזות את דמו, אבל אין מקטירים את איבריו. ורבה אמר: דוחה את הטומאה, ואינו דוחה את השבת.

אמר ליה [לו] אביי לרבה: לדידך קשיא [לשיטתך קשה] ולשיטת רב חסדא קשיא [קשה]; לדידך קשיא [לשיטתך קשה] — מאי שנא [מה, במה שונה] טומאה שהיא דוחה — דכתיב [שנאמר] בקרבן התמיד: "במעדו", והדגשה זו באה ללמד: ואפילו בטומאה, אולם אם כן, שבת נמי [גם כן] תדחה, שהרי "במעדו" משמע ואפילו בשבת.

ולרב חסדא קשיא [קשה] מאותו מקור: מאי שנא [מה, במה שונה] שבת שהתמיד דוחה אותה משום דכתיב [שנאמר] "במעדו", להדגיש שכן הדין אפילו בשבת, אם כן טומאה נמי [גם כן] יש להבין "במעדו" — ואפילו בטומאה, ומה טעם לחלק?

אמר ליה [לו] רבה: לא לדידי קשיא [לשיטתי קשה], ולא לשיטת רב חסדא קשיא [קשה]. והוא מסביר: לדידי לא קשיא [לשיטתי אינו קשה], כי סבור אני שדנים סופו כתחילתו,