|
טקסט הדף מנוקד
מַאי לָאו בְּאוֹתָן שֶׁזָּכוּ לַפַּיִיס אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת לָא בְּאוֹתָן שֶׁלֹּא זָכוּ לַפַּיִיס
הָכִי נָמֵי מִסְתַּבְּרָא דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּאוֹתָן שֶׁזָּכוּ לַפַּיִיס לֹא הָיוּ מַנִּיחִין עֲלֵיהֶן אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד וְהָתַנְיָא מִנַּיִין שֶׁלֹּא יְהֵא דָּבָר קוֹדֶם לַמִּכְנָסַיִם תַּלְמוּד לוֹמַר וּמִכְנְסֵי בַד יִהְיוּ עַל בְּשָׂרוֹ וְאִידַּךְ הָא לָא קַשְׁיָא הָכִי קָתָנֵי עַד שֶׁעוֹדָן עֲלֵיהֶן בִּגְדֵי חוֹל מַלְבִּישִׁין אוֹתָן מִכְנְסֵי קֹדֶשׁ וְהָיוּ מַפְשִׁיטִין אוֹתָן בִּגְדֵי חוֹל וְלֹא הָיוּ מַנִּיחִין אֶלָּא מִכְנָסַיִם בִּלְבַד אָמַר רַב שֵׁשֶׁת מְנָא אָמֵינָא לַהּ דְּתַנְיָא לִשְׁכַּת הַגָּזִית כְּמִין בָּסִילְקֵי גְּדוֹלָה הָיְתָה פַּיִיס בְּמִזְרָחָהּ וְזָקֵן יוֹשֵׁב בְּמַעֲרָבָהּ וְהַכֹּהֲנִים מוּקָּפִין וְעוֹמְדִין כְּמִין (בְּ)כּוּלְיָאר וְהַמְמוּנֶּה בָּא וְנוֹטֵל מִצְנֶפֶת מֵרֹאשׁוֹ שֶׁל אֶחָד מֵהֶן וְיוֹדְעִין שֶׁמִּמֶּנּוּ פַּיִיס מַתְחִיל וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּבִגְדֵי חוֹל מִצְנֶפֶת בְּבִגְדֵי חוֹל מִי אִיכָּא אִין כִּדְתָנֵי רַב יְהוּדָה וְאִיתֵּימָא רַב שְׁמוּאֵל בַּר יְהוּדָה כֹּהֵן שֶׁעָשְׂתָה לוֹ אִמּוֹ כְּתוֹנֶת עוֹבֵד בָּהּ עֲבוֹדַת יָחִיד אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ לִשְׁכַּת הַגָּזִית חֶצְיָהּ בַּקֹּדֶשׁ וְחֶצְיָהּ בַּחוֹל וּשְׁמַע מִינַּהּ שְׁנֵי פְתָחִים הָיוּ לָהּ אֶחָד פָּתוּחַ בַּקֹּדֶשׁ וְאֶחָד פָּתוּחַ בַּחוֹל דְּאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוּלָּהּ בַּקֹּדֶשׁ זָקֵן יוֹשֵׁב בְּמַעֲרָבָהּ וְהָאָמַר מָר אֵין יְשִׁיבָה בַּעֲזָרָה אֶלָּא לְמַלְכֵי בֵית דָּוִד בִּלְבַד וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ כּוּלָּהּ בַּחוֹל פַּיִיס בְּמִזְרָחָהּ וְהָא בָּעֵינַן בְּבֵית אֱלֹהִים נְהַלֵּךְ בְּרָגֶשׁ וְלֵיכָּא אֶלָּא שְׁמַע מִינַּהּ חֶצְיָהּ בַּקֹּדֶשׁ וְחֶצְיָהּ בַּחוֹל וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פֶּתַח אֶחָד יֵשׁ לָהּ וּפָתוּחַ לַקּוֹדֶשׁ זָקֵן יוֹשֵׁב בְּמַעֲרָבָהּ וְהָתְנַן הַלְּשָׁכוֹת הַבְּנוּיוֹת בַּחוֹל וּפְתוּחוֹת לַקֹּדֶשׁ תּוֹכֶן קוֹדֶשׁ וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ פָּתוּחַ לַחוֹל פַּיִיס בְּמִזְרָחָהּ וְהָתְנַן בְּנוּיוֹת בַּקֹּדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחוֹל תּוֹכָן חוֹל אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ שְׁנֵי פְתָחִים הָיוּ לָהּ אֶחָד פָּתוּחַ בַּקֹּדֶשׁ וְאֶחָד פָּתוּחַ לַחוֹל מַתְנִי' הַפַּיִיס הַשֵּׁנִי מִי שׁוֹחֵט מִי זוֹרֵק מִי מְדַשֵּׁן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וּמִי מְדַשֵּׁן אֶת הַמְּנוֹרָה וּמִי מַעֲלֶה אֵבָרִים לַכֶּבֶשׁ הָרֹאשׁ וְהָרֶגֶל וּשְׁתֵּי הַיָּדַיִם הָעוֹקֶץ וְהָרֶגֶל וְהֶחָזֶה וְהַגֵּרָה וּשְׁתֵּי הַדְּפָנוֹת וְהַקְּרָבַיִם וְהַסֹּלֶת וְהַחֲבִיתִּין וְהַיַּיִן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר כֹּהֲנִים זָכוּ בּוֹ אָמַר בֶּן עַזַּאי לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא מִשּׁוּם רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דֶּרֶךְ הִלּוּכוֹ הָיָה קָרֵב גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ כְּשֶׁהֵן מְפַיְּיסִין לַעֲבוֹדָה אַחַת מְפַיְּיסִין אוֹ דִילְמָא לְכׇל עֲבוֹדָה וַעֲבוֹדָה הֵן מְפַיְּיסִין תָּא שְׁמַע אַרְבַּע פְּיָיסוֹת הָיוּ שָׁם וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ לְכׇל עֲבוֹדָה הֵן מְפַיְּיסִין טוּבָא הֲווֹ אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכִי קָאָמַר אַרְבַּע פְּעָמִים נִכְנָסִין לְהָפִיס וּלְכׇל חֲדָא וַחֲדָא הָיוּ בַּהּ טוּבָא פְּיָיסוֹת רש"ישלא זכו לפייס. היו מפשיטין בגדי קדש שהפיסו בהן: דאי סלקא דעתך באותן שזכו. והפשטה זו בגדי חול ולהלבישן בגדי קדש וקתני לא היו מניחין עליהן אלא מכנסי חול אלמא מלבישין אותן בגדי קדש על מכנסי חול ואח''כ פושטין מכנסי חול ולובשין למכנסי קדש והתניא כו': מלבישין אותן מכנסי קדש. כדי שלא יעמדו ערומים כשהפשיטום: לשכת הגזית. ששם היו מפיסין: בסילקי. בית גבוה שעל עלייה: פייס במזרחה. קבוצת היקף המפייסין במזרחה היתה: וזקן. של ב''ד המורה להן סדר הפייסין יושב במערבה: בכוליאר. עגול שקורין נושק''א: שממנו מתחיל. מנין חשבון הפייס כמו שפירשתי בראש הפרק: כדקתני רב שמואל בר יהודה. לקמן בפרק ג' (דף לה:) שהיו אמותיהן של כהנים עושות לבניהם משלהם כמין בגדי כהונה להראות תפארת עושרן ונוי מלאכתן וכמה הן מהדרות מצות דקתני כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד בה עבודת יחיד: אין ישיבה בעזרה. שנאמר (דברים יח) לעמוד לשרת העומדים שם לפני ה': אלא למלכי בית דוד. שמצינו בהן ישיבה שנאמר (שמואל ב ז) ויבא המלך דוד וישב לפני ה' ויאמר מי אנכי ומי ביתי וגו': והא בעינן בית אלהים נהלך ברגש. אלמא פייס צריך להיות בבית אלהים: מתני' מי שוחט. את התמיד: הראש והרגל. של ימין בכהן אחד ושני הידים בכהן שני: העוקץ. הוא הזנב והרגל של שמאל בכהן שלישי: החזה. הוא השומן הרואה את הקרקע וחותכין אותו מכאן ומכאן בלא ראשי צלעות: והגרה. הוא הצואר ובו מחובר הקנה והכבד והלב והחזה והגרה בכהן רביעי: ושני הדפנות. בחמישי: והקרבים. בששי: והסולת. עשרון למנחת נסכו של תמיד: והחביתים. חצי עשרונו של כ''ג שקרב עם התמידין בכל יום שנאמר (ויקרא ו) מחציתה בבקר ומחציתה בערב וסמיך ליה על מחבת בשמן תעשה לכך קרוי חביתין: והיין. שלש לוגין של ניסוך לכבש התמיד: י''ג כהנים זוכין בו. בפייס זה [האחד] שלש עשרה עבודות כהנים מנויות כאן: כדרך הילוכו. בחייו היה קרב התמיד ובגמרא מפרש לה: גמ' לעבודה אחת מפייסין. כגון מי שוחט ולכשיזכה מי שזכה לשחיטה שוב אין פייס לשאר י''ב עבודות אלא כהנים שמוקפין לימינו נמשכין אחריו כפי סדר משנתנו שני לזריקה שלישי לדישון מזבח הפנימי רביעי למנורה וכן כולן: או דילמא לכל עבודה ועבודה. היו חוזרין ומוציאין אצבעותיהן למנין והזוכה זוכה: תוספותמאי לאו באותן שזכו לפייס. תימה הוא מאי מייתי רב נחמן מהכא כיון דרב ששת מצי דחי לה ואדרבה טפי יש ראיה לרב ששת מכאן כדקאמר הכי נמי מסתברא ורב נחמן איצטריך לשנויי בדוחק וי''ל משום דלעיל מינה איירי בזוכין בעבודה דקתני ראב''י אומר המעלה אברים לכבש הוא מעלה על גב המזבח והדר קתני מסרון לחזנים והיינו נמי דקאמר רב ששת בסמוך מנא אמינא לה ולא מייתי מהא דהכא דקאמר איהו גופיה ה''נ מסתברא אלא מהא ליכא למשמע מינא דדייקא כמר וכמר: נוטל מצנפת של אחד מהם. מכאן קשה לפירוש ריב''א דפירוש דשל כהן הדיוט קרויה מגבעת לפי שהיא רחבה ושל כ''ג מצנפת שהיא קצרה לפי שהיה צורך להניח תפילין וציץ וי''ל לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד דבלשון תורה קרי לשל כ''ג מצנפת בכל דוכתא וכי ההיא דאמרינן בפ' קמא דגיטין (דף ז.) הסר המצנפת והרם העטרה בזמן שמצנפת בראש כ''ג ישנה לעטרה בראש כל אדם נסתלקה מצנפת מראש כ''ג נסתלקה עטרה מראש כל אדם: אין ישיבה בעזרה. תימה דאמר בפ''ב דזבחים (דף טז.) ומה יושב שאוכל אם עבד חילל וכו' והיכי אכיל והא אין ישיבה בעזרה וי''ל שאוכל בקדשים קלים הנאכלין בכל העיר אי נמי אור''י בר אברהם דאף על גב דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד הנ''מ לדברים דלאו צורך עבודה אבל אכילה צורך עבודה היא דכתיב ואכלו אותם אשר כופר בהם שהכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים מישרא שרי ואתי שפיר נמי הא דפריך בפרק שני דזבחים (דף יט:) גבי קידוש ידים ורגלים מן הכיור דפריך וליתיב מיתב אע''ג דבעזרה הוה צורך עבודה שרי אבל פייס דהכא לא חשיב צורך עבודה דאפשר בלא פייס אי נמי י''ל היינו טעמא דמותר לישב ולאכול קדשים דבאכילת קדשים כתיב בהו למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין והיינו מיושב אבל אין לתרץ דמותר לאכול מיושב בלשכות הבנויות בחול ופתוחות לקודש שהן כעזרה לאכילת קדשי קדשים דהתורה ריבתה חצרות הרבה ולישב שם מותר כמו שאינן חשובין כעזרה להתחייב עליהם משום טומאה כדאיתא באיזהו מקומן (זבחים דף נו.) דהא בשמעתין משמע דלישב נמי הוי כעזרה עצמה ואסור לישב בה: והא בעינן בית אלהים נהלך ברגש. תימה כיון דבעינן פייס בקודש אמאי לא היו מפייסין בעזרה עצמה דקדיש טפי ואור''ת כיון דנוטל מצנפתו של אחד מהן גנאי היה לעמוד בלא מצנפת בעזרה והר''ר יצחק בר ברוך פי' משום דהוי קיימי כבכולייאר ואם היו מפייסים בעזרה היה אחוריהם אל היכל ה': הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|