סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

שֶׁאֵינוֹ נוֹקֵם וְנוֹטֵר כְּנָחָשׁ אֵינוֹ תַּלְמִיד חָכָם וְהָכְתִיב לֹא תִקּוֹם וְלֹא תִטּוֹר הָהוּא בְּמָמוֹן הוּא דִּכְתִיב דְּתַנְיָא אֵיזוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה נְקִימָה אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי מַגָּלְךָ אָמַר לוֹ לָאו לְמָחָר אָמַר לוֹ הוּא הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי זוֹ הִיא נְקִימָה וְאֵיזוֹ הִיא נְטִירָה אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדּוּמְּךָ אָמַר לוֹ לֹא לְמָחָר אָמַר לוֹ הַשְׁאִילֵנִי חֲלוּקְךָ אָמַר לוֹ הֵילָךְ אֵינִי כְּמוֹתְךָ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי זוֹ הִיא נְטִירָה וְצַעֲרָא דְגוּפָא לָא וְהָא תַּנְיָא הַנֶּעֱלָבִין וְאֵינָן עוֹלְבִין שׁוֹמְעִין חֶרְפָּתָן וְאֵינָן מְשִׁיבִין עוֹשִׂין מֵאַהֲבָה וּשְׂמֵחִין בְּיִסּוּרִין עֲלֵיהֶן הַכָּתוּב אוֹמֵר וְאוֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבוּרָתוֹ לְעוֹלָם דְּנָקֵיט לֵיהּ בְּלִיבֵּיהּ וְהָאָמַר רָבָא כׇּל הַמַּעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו מַעֲבִירִין לוֹ עַל כׇּל פְּשָׁעָיו דִּמְפַיְּיסוּ לֵיהּ וּמִפַּיַּיס וּמָה הֵן מוֹצִיאִין אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם וְכוּ' הַשְׁתָּא שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין אַחַת מִבַּעְיָא אָמַר רַב חִסְדָּא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּבָרִיא כָּאן בְּחוֹלֶה וְהָתַנְיָא אַחַת מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם אֵין מוֹצִיאִין בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בְּבָרִיא אֲבָל בְּחוֹלֶה אֲפִילּוּ שְׁתַּיִם מוֹצִיאִין וְהַיְּחִידִין מוֹצִיאִין שְׁתַּיִם וְאֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אַחַת וְאֵין מוֹנִין לוֹ אֶלָּא אַחַת וְהָתַנְיָא אֵין מוֹצִיאִין לֹא שָׁלִישׁ וְלֹא גּוּדָל מִפְּנֵי הָרַמָּאִים וְאִם הוֹצִיא שָׁלִישׁ מוֹנִין לוֹ גּוּדָל אֵין מוֹנִין לוֹ וְלֹא עוֹד [אֶלָּא] שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ מַאי מוֹנִין לוֹ נָמֵי אַחַת מַאי פְּקִיעַ אָמַר רַב מַדְרָא מַאי מַדְרָא אָמַר רַב פָּפָּא מַטְרְקָא דְטַיָּיעֵי דִּפְסִיק רֵישֵׁיהּ אָמַר אַבָּיֵי מֵרֵישׁ הֲוָה אָמֵינָא הָא דִּתְנַן בֶּן בֵּיבַאי מְמוּנֶּה עַל הַפְּקִיעַ אָמֵינָא פְּתִילָתָא כְּדִתְנַן מִבְּלָאֵי מִכְנְסֵי הַכֹּהֲנִים וּמֵהֶמְיָינֵיהֶן מֵהֶן הָיוּ מַפְקִיעִין וּבָהֶן הָיוּ מַדְלִיקִין כֵּיוָן דִּשְׁמַעְנָא לְהָא דְּתַנְיָא וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁלּוֹקֶה מִן הַמְמוּנֶּה בַּפְּקִיעַ אָמֵינָא מַאי פְּקִיעַ נַגְדָּא מַעֲשֶׂה שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בִּשְׁנֵי כֹהֲנִים שֶׁהָיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וְרָצִין וְעוֹלִין בַּכֶּבֶשׁ קָדַם אֶחָד מֵהֶן לְתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת שֶׁל חֲבֵירוֹ נָטַל סַכִּין וְתָקַע לוֹ בְּלִבּוֹ עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר אָחִינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשׁוֹפְטֶיךָ אָנוּ עַל מִי לְהָבִיא עֶגְלָה עֲרוּפָה עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת גָּעוּ כׇּל הָעָם בִּבְכִיָּה בָּא אָבִיו שֶׁל תִּינוֹק וּמְצָאוֹ כְּשֶׁהוּא מְפַרְפֵּר אָמַר הֲרֵי הוּא כַּפָּרַתְכֶם וַעֲדַיִין בְּנִי מְפַרְפֵּר וְלֹא נִטְמְאָה סַכִּין לְלַמֶּדְךָ שֶׁקָּשָׁה עֲלֵיהֶם טׇהֳרַת כֵּלִים יוֹתֵר מִשְּׁפִיכוּת דָּמִים וְכֵן הוּא אוֹמֵר וְגַם דָּם נָקִי שָׁפַךְ מְנַשֶּׁה [הַרְבֵּה מְאֹד] עַד אֲשֶׁר מִלֵּא [אֶת] יְרוּשָׁלִַים פֶּה לָפֶה הַי מַעֲשֶׂה קָדֵים אִילֵּימָא דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים הַשְׁתָּא אַשְּׁפִיכוּת דָּמִים לָא תַּקִּינוּ פַּיְיסָא אַנִּשְׁבְּרָה רַגְלוֹ תַּקִּינוּ אֶלָּא דְּנִשְׁבְּרָה רַגְלוֹ קָדֵים וְכֵיוָן דְּתַקִּינוּ פַּיְיסָא אַרְבַּע אַמּוֹת מַאי עֲבִידְתַּיְיהוּ אֶלָּא לְעוֹלָם דִּשְׁפִיכוּת דָּמִים קָדֵים וּמֵעִיקָּרָא סְבוּר אַקְרַאי בְּעָלְמָא הוּא כֵּיוָן דַּחֲזוֹ אֲפִילּוּ מִמֵּילָא אָתוּ לִידֵי סַכָּנָה תַּקִּינוּ רַבָּנַן פַּיְיסָא עָמַד רַבִּי צָדוֹק עַל מַעֲלוֹת הָאוּלָם וְאָמַר אַחֵינוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ הֲרֵי הוּא אוֹמֵר כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה אֲנַן עַל מִי לְהָבִיא עַל הָעִיר אוֹ עַל הָעֲזָרוֹת וִירוּשָׁלַיִם בַּת אֵתוֹיֵי עֶגְלָה עֲרוּפָה הִיא וְהָתַנְיָא עֲשָׂרָה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בִּירוּשָׁלַיִם וְזוֹ אַחַת מֵהֶן


רש"י

שאינו נוקם. נקמתו: ונוטר. איבה כנחש בלבו: איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה. שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו: דנקיט בליביה. ואם בא אחר לנקום נקמתו בקיום המשפט ישתוק. דמפייסו ליה. לבקש מחילה: חולה. אינו יכול לכבש אצבעותיו וכשמוציא אחת יוצאה חבירתה עמה: ויחידים. בחולין שאינן יושבין עם שאר בני אדם אלא שוכבין או יושבין לבדם: אלא אחד. אין נמנה אלא איש אחד: אין מוציאין. עם האצבע לא שליש ולא גודל דאין מוציאין שתים: ואם הוציא שליש מונין לו. שאינו רמאי לפי שהוא ניכר שאינו משני בני אדם שאין יכול להרחיק זה מזה: גודל. אם הוציא גודל אין מונין לו כלל אלא מוציאין אותו מביניהן: הממונה בפקיע. הממונה על רצועות המלקות: שליש. אצבע שלישי אם הוציא שלישי מונין לו קא סלקא דעתיה מונין לו שנים: מטרקא דטייעי. רצועות ישמעאלים העשויה שוט לסוסים: דפסיק רישיה. לכך קרויה פקיעה שאינה רחבה בראשה כשאר רצועות מלקות אלא מפסקת בראשה לרצועות דקות כדי שירגיש בה הסוס יותר ופקיע לשון פיסוק וסדקים כמו מבלאי מכנסי הכהנים מפקיעין לשון קריעה: דתנן. במסכת שקלים (פ''ה משנה א): ביבאי. שם האיש: היו מפקיעין. לעשות פתילות לשמחת בית השואבה בחג: נגדא. רצועות מלקות: על מעלות האולם. בהר הבית אולמות הרבה בנה שם הורדוס כמו שכתוב בספר יוסף בן גוריון על מעלות האולם בהר הבית אולמות גרסינן בתוספתא: על מי להביא. משל מי תלקח מן היושבים בעיר או מן הכהנים שומרי עזרה: געו. צעקו: הרי הוא כפרתכם. מיתתו תכפר עליכם: ארבע אמות מאי עבידתייהו. גבי מרוצת שפיכות דמים: עשרה דברים. בבבא קמא חשיב לה בפרק מרובה (דף פב:):

תוספות

שתים מוציא אחת מבעיא. אע''ג דבכמה דוכתי קתני לא זו אף זו מ''מ היכא דאיכא שינויא אחרינא קאמר ליה ועוד דהיכא דהוי זה בכלל זה לגמרי לא הוה ליה למיתניי' והא דלא פריך הכי בריש פ''ק דעירובין (דף ב:) ובריש פרק קמא דסוכה (דף ב:) דקאמר ר' יהודה מכשיר עד ארבעים וחמשים אמה השתא חמשים מכשיר ארבעים מיבעיא יש לומר דכל היכא דלא הוי דווקא אלא הוא הדין יותר לא פריך הכי כדמשני בריש מפנין (שבת דף קכו:) ארבע וחמש קופות ארבעה וחמשה כדאמרי אינשי אבל המקשה שהקשה התם חמש מפנין ארבע מיבעיא הוה סלקא דעתיה דדוקא הוה ומשני ליה דלאו דווקא הוי ובפרק בנות כותים (נדה דף לז:) דקושי מטהר ארבעים וחמשים יום פריך ליה משום דדוקא הוא דאין קושי מטהר לעולם ובפרק אלמנה ניזונית (כתובות דף צו.) דקאמר אלמנה ששהתה שתים ושלש שנים ולא תבעה מזונותיה איבדה מזונותיה ופריך ליה אע''ג דהתם לאו דווקא דכ''ש אם שהתה יותר דאיבדה יש לומר משום דהתם הוי שתים ושלש זו ואין צריך לומר זו והלכך פריך ליה וכן בסוף בבא קמא (דף קיח:) גבי לוקח מן הרועים ארבע וחמש צאן אבל לא שתים ושלש ופריך השתא ארבע זבנינן חמש מיבעיא התם נמי הוי זו ואין צריך לומר זו ובפרק במה אשה (שבת ד' ס:) גבי סנדל המסומר פריך ליה משום דפשיטא ליה דהוו דוקא ד' או חמש אבל לא טובא ובריש פרק אע''פ (כתובות ד' נז.) משהה אדם אשתו שתים ושלש שנים וגבי תינוק יונק והולך ארבע וחמש שנים (שם ד' ס:) איכא למימר דפשיטא ליה דהוא הדין טובא הלכך לא פריך ליה אי נמי בההיא דתינוק יונק ארבע וה' שנים י''ל דדוקא קאמר ד' לבריא וה' לכחוש: וירושלים אינה מביאה עגלה ערופה כו' והתניא כו'. תימה לי מאי פריך לימא דכרבי יהודה ס''ל דאמר לעיל בפ''ק (דף יב.) דירושלים נתחלקה לשבטים ואפי' עזרות איכא למ''ד התם דנתחלקו לשבטים ויש לומר דבלאו הכי צריך לשנויי כדי להרבות בבכיה דהא לא שייך עגלה ערופה אלא היכא דלא נודע מי הכהו והכא הרי נודע ועוד דקאמר על העיר או על העזרה פשיטא דעל העזרה לא מייתינן דהא העיר הקרובה כתיב ועזרה לאו עיר הוא אלא לאפושי צערא בעלמא הוא דקאמר הכי:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר