סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

כוֹתֵב וְדַיּוֹ.
מְתַקְּנִין אֶת הַדְּרָכִים וְאֶת הָרְחוֹבוֹת וְאֶת מִקְווֹת הַמַּיִם וְעוֹשִׂין כָּל־צוֹרְכֵי הָרַבִּים. אֵילּוּ הֵן צוֹרְכֵי הָרַבִּים. דָּנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת דִּינֵי מַכּוֹת וּפוֹדִין עֲרָכִין וַתֲרָמִין וְהֶקְדֵּישׁוֹת
וּמַשְׁקִין אֵת הַסּוֹטָה וְשׂוֹרְפִין אֶת הַפָּרָה וְעוֹרְפִין עֶגְלָה עֲרוּפָה וְרוֹצְעִין עֶבֶד עִבְרִי וּמְטָהֲרִין אֵת הַמְּצוֹרָע וּמְפָֽרְקִין אֶת הַמִּנְעָל מֵעַל גַּבֵּי הָאֵימוּם וְאֵין מַחֲזִירִין אוֹתוֹ.
וּמְצַייְּנִין עַל הַקְּבָרוֹת. וְלֹא כְבָר צִייְנוּ מֵאֲדָר. תִּפְתָּר שֶׁיָּרַד שֶׁטֶף שֶׁלְגְּשָׁמִים וּשְׁטָפוֹ.
וְיוֹצְאִין אַף עַל הַכִּלְאָיִם: לֹא כְבָר יָֽצְאוּ מֵאֲדָר. תִּפְתָּר שֶׁהָֽיְתָה הַשָּׁנָה אֲפֵילָה וְאֵין הַצְּמָחִין נִיכָּרִין.
מְנַיִין לְצִיּוּן. רִבִּי בֶּרֶכְיָה רִבִּי יַעֲקֹב בַּר בַּת יַעֲקֹב בְשֵׁם רִבִּי חוּנְייָא דִבְרַת חַווְרָן רִבִּי יוֹסֵה אָֽמְרֵי לָהּ רִבִּי יָעֲקֹב בַּר אָחָא בְשֵׁם רִבִּי חוּנְייָא דִבְרַת חַווְרָן רִבִּי חִזְקִיָּה רִבִּי עוּזִּיאֵל בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חוּנְייָה דִבְרַת חַווְרָן בְּשֵׁם רִבִּי חוּנְייָא דִבְרַת חַווְרָן. טָמֵא טָמֵא֭ יִקְרָֽא.
כְּדֵי שֶׁתְּהֵא הַטּוּמְאָה קוֹרְאָה לָךְ בְּפִיהָ וְאוֹמֶרֶת לָךְ. פְּרוֹשׁ.
רִבִּי אִילָא בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן. וְעָֽבְר֤וּ הָעוֹבְרִים בָּאָ֔רֶץ וְרָאָה֙ עֶ֣צֶם אָדָ֔ם וּבָנָ֥ה אֶצְל֖וֹ צִיּ֑וּן.
מִיכָן שֶׁמְצַייְנִין עַל הָעֲצָמוֹת. אָדָ֔ם. מִיכָן שֶׁמְצַייְנִין עַל הַשִּׁזְרָה וְעַל הַגּולְגּוֹלֶת.
וּבָנָ֥ה. מִיכָן שֶׁמְצַייְנִין עַל גַּבֵּי אֶבֶן קְבוּעָה. אִם אוֹמֵר אַתְּ עַל גַּבֵּי אֶבֶן תְּלוּשָׁה. אַף הִיא הוֹלֶכֶת וּמְטַמֵּא בְמָקוֹם אַחֵר.
אֶצְל֖וֹ. בִּמְקוֹם טַהֲרָה. צִיּ֑וּן. מִיכָן לְצִיּוּן.
וּמָצָא אֶבֶן אַחַת מְצוייֶנֶת. אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מְקַייְמִין כֵּן הַמַּאֲהִיל עָלֶיהָ טָמֵא. אֲנִי אוֹמֵר. מֵת מְצוּייָן הָיָה נָתוּן תַּחְתֶּיהָ.
הָיוּ שְׁתַיִם. הַמַּאֲהִיל עָלֶיהֶן טהוֹר וּבֵינֵיהֶן טָמֵא.
אִם הָיָה חוֹרֶשׁ בֵּיְנְתַּייִם הֲרֵי הֵן כִּיחִידִיּוֹת. בֵּינֵיהֶן טָהוֹר וּסְבִיבוֹתֵיהֶן טָמֵא
תַּנֵּי אֵין מְצַייְנִין עַל הַבָּשָׂר שֶׁמָּא נִתְאַכֵּל הַבָּשָׂר.
רִבִּי יוּסְטָא בַּר שׁוּנֵם בְּעָא קוֹמֵי רִבִּי מָנָא. וְלֹא נִמְצָא מְטַמֵּא טַהֲרוֹת לְמַפְרֵעַ. אָמַר לֵיהּ. מוטָּב שֶׁיִּתְקַלְקְלוּ בוֹ לְשָׁעָה וְאַל יִתְקַלְקְלוּ בוֹ לְעוֹלָם.
משנה אָמַר רִבִּי יְהוּדָה בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶן. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לַדְּרָכִים. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַבְקִירִין אֶת כָּל־הַשָּׂדֶה.
הלכה רִבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר. תַּנֵּי אָמַר רִבִּי יְהוּדְה. בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין לִפְנֵיהֶן וְהָיוּ שְׂמֵחִין שְׁתֵּי שְׂמָחוֹת. אַחַת שֶׁהָיוּ מְנַכְשִׁין שָׂדוֹתֵיהֶן וְאַחַת שֶׁהָיוּ נֶהֱנִין מִן (הַגֶּזֶל) [הַכִּלְאַיִם.].
מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵירָה הָיוּ עוֹקְרִין וּמַשְׁלִיכִין עַל הַדְּרָכִים. אַף עַל פִּי כֵן הָיוּ שְׂמִחִים שֶׁהָיוּ מְנַכְשִׁין שָׂדוֹתֵיהֶן. הִתְקִינוּ שֶׁיְּהוּ מַבְקִירִין אֶת כָּל־הַשָּׂדֶה.
מִנַיִיִן שֶׁהֶבְקֵר בֵּית דִּין הֶבְקֵר. כָּתוּב וְכֹל֩ אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־יָבֹא לִשְׁל֣שֶׁת הַיָּמִ֗ים כַּֽעֲצַ֤ת הַשָּׂרִים֙ וְהַזְּקֵנִ֔ים יָֽחֳרַ֖ם כָּל־רְכוּשׁ֑וֹ וְה֥וּא יִבָּדֵ֖ל מִקְּהַ֥ל הַגּוֹלָֽה׃
מְנַיִין שֶׁהִיא פְטוּרָה מִן הַמַּעְשְׂרוֹת. רִבִּי יוֹנָתָן בְּרֵיהּ דְּרִבִּי יִצְחָק בַר אָחָה שָׁמַע לָהּ מִן הָדָא. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה לֹא בַשְּׁבִיעִית וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית. וְאִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת.
וְחוֹדֶשׁ אֶחָד שֶׁהוּא מוֹסִיף לֹא פָטוּר מִמַּעְשְׂרוֹת הוּא.
עַד כְדוֹן שְׁבִיעִית. מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית [מַאי]. אָמַר רִבִּי אָבוּן. שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת בְּאִיסּוּר חָדָשׁ.
רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רִבִּי אַבָּהוּ. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. עַד שֶׁלֹּא הִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ. אֲבָל מִשֶּׁהִתִּיר רִבִּי לְהָבִיא יָרָק מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָאֲרֶץ הִיא שְׁבִיעִית הִיא שֶׁל שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
תַּנֵּי. אֵין מְעַבְּרִין אֶת הַשָּׁנָה בַשְּׁבִיעִית [וְלֹא בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית] אֶלָּא בִשְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ. [וְ]אִם עִיבְּרוּהָ הֲרֵי זוֹ מְעוּבֶּרֶת. אָמַר רִבִּי מָנָא. הָדָא דְאַתְּ אָמַר. בָּרִאשׁוֹנָה כְּשֶׁהָיוּ הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן. אֲבָל עַכְשָׁיו שֶׁאֵין הָשָּׁנִים כְּתִיקֻנָן הִיא שְׁבִיעִית הִיא שְׁאָר שְׁנֵי שָׁבוּעַ.
תַּנֵּי. שֶׁלְבֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל עִיבְּרוּהָ בְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית מִיָּד.
אָמַר רִבִּי אָבוּן. אִין מִן הָדָא לֵית שְׁמַע מִינָּהּ כְלוּם.
שָׁמוֹר֙ אֶת־חוֹדֶשׁ הָֽאָבִ֔יב. שָׁמְרֵיהוּ שֶׁיָּבוֹא בְחִידּוּשׁוֹ.
וַהַיי דָא אָֽמְרָה דָא. גָּדִישׁ שֶׁלֹּא לוּקַּט תַּחְתָּיו כָּל־הַנּוֹגְעוֹת בָּאָרֶץ הֲרֵי הֵן שֶׁלְעֲנִיִּים. וְאָמַר רִבִּי אִמִּי


קרבן העדה

שהיא ראשי תיבות תניין וסגי בזה: ומשקין את הסוטות. בודקין אם ראוי' לשתות: ומפרקין את המנעל מע''ג אימום כו'. לאו צרכי רבים הוא אלא סיומא דתוספתא הוא ובחול המועד איירי דמותר לפרק המנעל מע''ג הדפוס שאין זה מעשה אומן אבל אסור להחזירו שצריך אומן ואסור במועד: תמן תנינן. פ''ק דמו''ק: משקין בית השלחין ומציינין את הקברות ויוצאין אף על הכלאים במועד: ופריך לא כבר ציינו באדר. כדתנן במתני' ולמה צריו תו לציין במועד: ושטפו. לציון הראשון וצריך ציון אחר: לא כבר . צאו באדר ולמה להו לצאת שנית במועד: ואין הצמחין. של הכלאים היו ניכרין כולן בט''ו באדר: מניין. רמז לציון הקברות מקרא: טומאה קוראה וכו'. כלומר עושים סימנים על הטומאה כדי שיהיה מרגיש ופורש: ועברו העוברים וגו'. בנבואת יחזקאל כתיב שלעתיד יעשו ישראל ציונים על עצמות הפגרים המושלכין ופשטיה דקרא הציון הוא שיטלו אותו משם ויקברנו בגיא המון גוג מ''מ רמז הוא שבא הכתוב להזהיר וללמד שיהא אדם עושה ציון שיפרישו מפני הטומאה: עצם. קדריש כולא קרא: על העצמות . אע''פ שנתעכל הבשר דאכתי מטמא באהל' ואיירי בשיש בהן רובע הקב אע''פ שאינן לא רוב בנין ולא רוב מנין: טל השדרה ועל הגלגולת. אע''פ שאינן אלא עצם אחד: ע''ג אבן קבועה. טל הקבר לאפוקי אבן המתגלגל דהכי משמע לישנא דקרא ובנה שהוא מחובר בבנין: אף היא הולכת. ומתגלגלת למקום אחר ויאמרו שהטומאה היא שם ומטהרים טמאות ומטמאין טהרות שלא כדין: למקום טהרה. מדלא כתיב ובנה עליו ציון משמע שאפילו על מקום טהרה שאצלו מציינין דאל''כ אינו מרגיש עד שיבוא על הציון וכבר נטמאו הטהרות לכך מרחיקין מקצת כשיבוא על הציון מרגיש בטומאה שלפניו ואינו הולך לשם: מכאן לציון. שעושין סימן: ה''ג תני מצא אבן וכו' אע''פ שאינו רשאי. שהרי צריך להרחיק הציון מן הטומאה כל שהוא כדפרישית בסמוך וכשהטומאה תחת האבן הרי כל האבן מטמא באהל: ה''ג אני אומר מת קמצוץ והיה נתון תחתיה וכ''ה במו''ק. וה''פ מת שמרגלותיו מונחים אצל ראשו ונקבר שלא כדרכו ולא היה מחזיק מקומו יותר מן האבן הלזה ואפילו האבן קטן: קמצוץ. פי' שנקמץ ואינו מחזיק הרבה וחבירו בפסחים פ' כיצד צולין דף פ''ו: היו שתים. אבנים מצויינות וריוח ביניהן: עליהן טהור. שאני אומר מפני הטומאה שביניהן ציינו עליהן: אם היה חורש בינתיים. המקום שבין שני האבנים היה חרוש: הרי הן כיחידות וביניהן טהור. דמסתמא לא היה שם טומאה שאין חורשין מקום הטמא: ה''ג ותחתיהן טמא: שמא נתעכל הבשר. נמצא מטמא טהרות שלא כדין: ולא נמצא מטמא טהרות למפרע. כל זמן שלא נתעכל והוא לא ידע ויעבור עליו ומפסיד טהרותיו: מוטב שיתקלקלו בו לשעה. עד שיתעכל: ואל יתקלקלו בו לעולם. דכשיעשו ציון יסברו לעולם שעדיין הטומאה שם וישרפו עליו קדשים שיעברו עליו בשוגג או בלילה: הלכה ב* מתני' משרבו עוברי עבירה. ... מפרש בגמרא: גמ' שהיו מנכשין שדותיהן. דכשנוטלין הכלאים מאליו היה מתנכש: שהיו נהנין מן הכלאים. שמשליכין לפני בהמתן: וכל אשר לא יבא. בעזרא כתיב: מנין שהיא פטורה מן המעשרות. שביד ב''ד להפקיר שדה שתהא פטורה מן המעשרות: לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע ויד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרב העומר ושתי הלחם: ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש וכדמפרש בסמוך: וחדש אחד. שחכמים מוסיפין בעיבורם בשביעית וכי אינו פוטרים הפירות ממעשרות ואס''ד הפקר ב''ד אינו פוטר ממעשרות למה יהא מעובר אם עיברוהו בשביעית: עד כדון שביעית. הניחא שביעית שאין מעברין משום שתי הלחם והעומר וכדפרישית: מוצאי שביעית. מאי טעמא אין מעברין ואיידי דאייתי להך ברייתא פירשה ולקמן מסיק פירכא לראיה זו דמייתי מינה דב''ד מפקירין: עד שלא התיר ר' להביא ירק מחו''ל לארץ. שחששו שמא יביא עמהן גוש מארץ העמים שמטמא במגע ובמשא ויטמא טהרות של א''י: אבל משהתיר ר' להביא ירק. וכ''ש תבואה: היא שביעית היא של שאר שני שבוע. דלעולם מותר לעבר שהרי לא יאכלו הספיחין שיוכלו להביא תבואה מח''ל: שהיו השנים כתיקנן. וישראל שרוין על אדמתן ובהמ''ק קיים אבל בזמן הזה שאין בהמ''ק קיים והארץ ביד נכרים אין חילוק בין שביעית לשאר שני שבוע דלעולם מעברין אפילו בשביעית: אין מן הדא וכו'. אדלעיל קאי דר' יונתן דייק דהפקר ב''ד פוטר מן המעשר וקאמר ר' אבון דמהא ליכא למשמע דמדאורייתא מוסיפין חדש העיבור אלא דבשביעי ' מדחין אותו ואם עיברוהו עשו כדינא דאורייתא ועברו אתקנת חכמים: שמרהו. שיבא החדש הזה בחידושו ולולי הוספת החדש הזה היה חג פסח לפעמים בימו' החמה ופעמים בימו' הגשמים: והיידא אמר דא. והיכן אמר דבר זה דב''ד פוטרין מן המעשרות: גדיש שלא ליקט. מתני' הוא בריש פ''ה דפיאה וה''פ מי שאסף והגדיש את העומרים למקום אחד בתוך השדה שעדיין לא לקטו שם העניים את הלקט: כל השבלים: הנוגעות בארץ

ריבב"ן

משנה ב בראשונה היו עוקרין הכלאים ומשליכין לפני בהמתן משרבו עוברי עבירה שלא היו נמנעין לזרוע כלאים והיו שמחין שתי שמחות אחת שמנכשין שדותיהן ועוד שמשליכין לפני בהמתן התקינו שיהיו משליכין בדרכים ולא לפני בהמות ועדיין היו שמחין שמחה אחת שמנכשין שדותיהן התקינו שיהיו מפקירין את כל השדה והפקר ב''ד הפקר כדכתיב וכל אשר לא יבא לשלשת הימים יחרם

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר