|
טקסט הדף מנוקד
קַשְׁיָא לְעוּלָּא אָמַר לָךְ עוּלָּא הָא נָמֵי כְּבִרְכַּת הַמִּצְוֹת דָּמְיָא בִּרְכַּת הַמִּצְוֹת מַאי טַעְמָא מִשּׁוּם דְּהוֹדָאָה הִיא הָא נָמֵי הוֹדָאָה הִיא
רַב חֲנַנְיָא בַּר שֶׁלֶמְיָא וְתַלְמִידֵי דְּרַב הֲווֹ יָתְבִי בִּסְעוֹדְתָּא וְקָאֵי עֲלַיְיהוּ רַב הַמְנוּנָא סָבָא אֲמַרוּ לֵיהּ זִיל חֲזִי אִי מִקְּדִישׁ יוֹמָא נַפְסִיק וְנִיקְבְּעֵיהּ לְשַׁבְּתָא אֲמַר לְהוּ לָא צְרִיכִיתוּ שַׁבְּתָא קָבְעָה נַפְשַׁהּ דְּאָמַר רַב כְּשֵׁם שֶׁהַשַּׁבָּת קוֹבַעַת לְמַעֲשֵׂר כָּךְ שַׁבָּת קוֹבַעַת לְקִידּוּשׁ סְבוּר מִינַּהּ כִּי הֵיכִי דְּקָבְעָה לְקִידּוּשׁ כָּךְ קָבְעָה לְהַבְדָּלָה אֲמַר לְהוּ רַב עַמְרָם הָכִי אָמַר רַב לְקִידּוּשׁ קוֹבַעַת וְלֹא לְהַבְדָּלָה קוֹבַעַת וְהָנֵי מִילֵּי לְעִנְיַן מִיפְסָק דְּלָא מַפְסְקִינַן אֲבָל אַתְחוֹלֵי לָא מַתְחֲלִינַן וּמִיפְסָק נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בַּאֲכִילָה אֲבָל בִּשְׁתִיָּה לָא וּשְׁתִיָּה נָמֵי לָא אֲמַרַן אֶלָּא בְּחַמְרָא וְשִׁיכְרָא אֲבָל מַיָּא לֵית לַן בַּהּ וּפְלִיגָא דְּרַב הוּנָא דְּרַב הוּנָא חַזְיֵיהּ לְהָהוּא גַּבְרָא דִּשְׁתָה מַיָּא קוֹדֶם הַבְדָּלָה אֲמַר לֵיהּ לָא מִיסְתְּפֵי מָר מֵאַסְכָּרָה דְּתָנָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי עֲקִיבָא כׇּל הַטּוֹעֵם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיַּבְדִּיל מִיתָתוֹ בְּאַסְכָּרָה רַבָּנַן דְּבֵי רַב אָשֵׁי לָא קָפְדִי אַמַּיָּא בְּעָא מִינֵּיהּ רָבִינָא מֵרַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מִי שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מַהוּ שֶׁיְּקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כָּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ אֲמַר לֵיהּ מִדְּאָמְרִי בְּנֵי רַבִּי חִיָּיא מִי שֶׁלֹּא הִבְדִּיל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מַבְדִּיל וְהוֹלֵךְ כׇּל הַשַּׁבָּת כּוּלּוֹ הָכָא נָמֵי מִי שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ אֵיתִיבֵיהּ לֵילֵי שַׁבָּת וְלֵילֵי יוֹם טוֹב יֵשׁ בָּהֶן קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס וְיֵשׁ בָּהֶן הַזְכָּרָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב אֵין בָּהֶם קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס וְיֵשׁ בָּהֶן הַזְכָּרָה בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ מִי שֶׁלֹּא קִידֵּשׁ בְּעֶרֶב שַׁבָּת מְקַדֵּשׁ וְהוֹלֵךְ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ שַׁבָּת וְיוֹם טוֹב נָמֵי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ דְּיֵשׁ בָּהֶן קְדוּשָּׁה עַל הַכּוֹס דְּאִי לָא קַידֵּשׁ מֵאוּרְתָּא מְקַדֵּשׁ לִמְחַר אֲמַר לֵיהּ דְּאִי לָא קָתָנֵי אֵיתִיבֵיהּ כְּבוֹד יוֹם וּכְבוֹד לַיְלָה כְּבוֹד יוֹם קוֹדֵם וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד אוֹמֵר עָלָיו רש"יקשיא לעולא. שפתח בברוך ולא חתם: הודאה היא. ואין בה הפסק דבר אחר לא הפסק תחנה ולא הפסק ריצוי הלכך בפתיחתן סגי ולא דמו לברכת קידוש שצריך לספר בשבח שבת וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחנה כגון ברחמיך הרבים וברכת אבות יש בה רצוי לפיכך צריך לפתוח ולסיים בשבחו של מקום: הוו יתבי בסעודתא. בערב שבת והאריכו בה עד שחשיכה: ונפסיק. בעקירת השלחן: ונקבעה. לסעודתינו: לשבתא. לשם שבת: לא צריכיתו. להפסיק בעקירת שלחן כדי להבדיל בין סעודת חול לסעודת שבת: שבת היא קבעתה. מעצמה היא חשובה סעודת שבת ונבדלת מסעודת חול ודי לכם בפריסת מפה וקידוש: כשם שקובעת למעשר. אפילו אכילת עראי דשבת חשובה קבע למעשר במסכת ביצה (ד' לד:): כך קובעת לקידוש. שאסור לטעום עד שיקדש אלמא משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה: כך. יציאתה קובעת להבדלה שאם יושבים על השלחן וחשיכה במוצאי שבת אסורין לאכול עד שיבדילו: והני מילי. דלהבדלה אינה קובעת לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחלינן משחשיכה עד שיבדילו: הני מילי. דאין מפסיקין לאכילה אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא ומפסקי: ולא אמרן. דלא מתחלי אלא בחמרא ושיכרא אבל מיא לית לן בה: הזכרה בברכת המזון. של שבת רצה והחליצנו וביום טוב יעלה ויבא: כבוד יום וכבוד לילה. אם (יש) לו יין הרבה לסעודה אחת או מיני מגדים יניחם עד היום: רשב"ם תוספות
קשיא לעולא. לפירוש הקונטרס דפירש לעיל דלא אמר אלא המבדיל בין קודש לחול ותו לא קשה מאי ס''ד דמקשה הא פשיטא דלברכת הפירות דמיא דאין לך קצרה יותר מזו ועוד לימא דסבר עולא כר' יהודה הנשיא דמשמע נמי דלא הוי חתים ונראה דעולא אמר נמי כל שאר הבדלות ואישתיק בלא חתימה וס''ד דמקשה כיון דארוכה היא קצת הוה ליה למיחתם בברוך מידי דהוה אקידוש שחותמין בה אע''ג דהודאה היא כיון שיש בה אריכות קצת ומשני דדמיא שפיר לברכת פירות וכן משמע דרב יהודה לא היה שואל אלא לידע אם יחתום או כרב או כשמואל: כך קובעת לקידוש. שאסור לאכול בלא קידוש אפילו התחיל לאכול מבעוד יום וה''נ קובעת למעשר אפי' התחיל לאכול עראי מבעוד יום כדאמרינן בסוף המביא כדי יין (ביצה ד' לה.) היה אוכל באשכול וחשכה לו שבת רבי אליעזר אומר יגמור רבי יהושע אומר לא יגמור: והנ''מ דאכלו ושתו מעיקרא. משמע שהיו אוכלים בשבת סמוך לחשיכה ותימה שלא נהגו לאכול בין מנחה למעריב וגם ר''ת כעס על רבינו משולם שהנהיג לאכול בין מנחה למעריב דאמר במדרש השותה מים בשבת בין השמשות גוזל את קרוביו המתים וכתב שפעם אחת אירע מעשה בלותיר ובא לידי סכנה ובקושי התירו ערב יום הכפורים לאכול אחר וידוי משום שכרות וגם תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה התירו בקושי ויש לדחות דמיירי הכא שהתחילו בהיתר ובאמצע סעודה התפללו מנחה והיכא דהתחילו בהיתר מותר להשלים: אבל לשתיה מפסיקין. פירוש שתיה בלא סעודה דאין בה קביעות ולכך מפסיקין: לא קפדי אמיא. וברייתא דכל הטועם מיתתו באסכרה לא מוקמי אמיא ומיתתו באסכרה מדה כנגד מדה הוא משביע גרונו יחנק ואסכרה במקום חנק כדאמרינן (כתובות ד' ל:) מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסרונכי והיינו אסכרה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|