סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

תְּמָרִים וְיַעַסְקוּ בַּתּוֹרָה עוּלָּא אִיקְּלַע לְפוּמְבְּדִיתָא קָרִיבוּ לֵיהּ טִירְיָנָא דְתַמְרֵי אֲמַר לְהוּ כַּמָּה כִּי הָנֵי בְּזוּזָא אֲמַרוּ לֵיהּ תְּלָת בְּזוּזָא אֲמַר מְלָא צַנָּא דְּדוּבְשָׁא בְּזוּזָא וּבַבְלָאֵי לָא עָסְקִי בְּאוֹרָיְיתָא
בְּלֵילְיָא צַעֲרוּהוּ אָמַר מְלָא צַנָּא סַמָּא דְמוֹתָא בְּזוּזָא בְּבָבֶל וּבַבְלָאֵי עָסְקִי בְּאוֹרָיְיתָא
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַאי דִּכְתִיב וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה' אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְגוֹ' אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וְלֹא אֱלֹהֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק
אֶלָּא לֹא כְּאַבְרָהָם שֶׁכָּתוּב בּוֹ הַר שֶׁנֶּאֱמַר אֲשֶׁר יֵאָמֵר הַיּוֹם בְּהַר ה' יֵרָאֶה וְלֹא כְּיִצְחָק שֶׁכָּתוּב בּוֹ שָׂדֶה שֶׁנֶּאֱמַר וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה אֶלָּא כְּיַעֲקֹב שֶׁקְּרָאוֹ בַּיִת שֶׁנֶּאֱמַר וַיִּקְרָא אֶת שֵׁם הַמָּקוֹם הַהוּא בֵּית אֵל
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן גָּדוֹל קִבּוּץ גָּלִיּוֹת כַּיּוֹם שֶׁנִּבְרְאוּ בּוֹ שָׁמַיִם וָאָרֶץ שֶׁנֶּאֱמַר וְנִקְבְּצוּ בְּנֵי יְהוּדָה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יַחְדָּו וְשָׂמוּ לָהֶם רֹאשׁ אֶחָד וְעָלוּ מִן הָאָרֶץ כִּי גָדוֹל יוֹם יִזְרְעֶאל וּכְתִיב וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד:
יָתוֹם שֶׁשָּׁחֲטוּ עָלָיו אַפּוֹטְרוֹפְּסִין וְכוּ': שָׁמְעַתְּ מִינַּהּ יֵשׁ בְּרֵירָה אָמַר רַבִּי זֵירָא שֶׂה לַבָּיִת מִכׇּל מָקוֹם
תָּנוּ רַבָּנַן שֶׂה לַבָּיִת מְלַמֵּד שֶׁאָדָם מֵבִיא וְשׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין מִדַּעְתָּן בֵּין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן אֲבָל אֵינוֹ שׁוֹחֵט עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יַד אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן
תַּנְיָא אִידַּךְ לֹא יִשְׁחוֹט אָדָם לֹא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים וְעַל יַד אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן אֲבָל שׁוֹחֵט הוּא עַל יְדֵי בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים וְעַל יְדֵי עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים בֵּין מִדַּעְתָּן וּבֵין שֶׁלֹּא מִדַּעְתָּן וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וְשָׁחַט רַבָּן עֲלֵיהֶן יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן וְאֵין יוֹצְאִין בְּשֶׁל עַצְמָן
חוּץ מִן הָאִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לְמַחוֹת
מַאי שְׁנָא אִשָּׁה אָמַר רָבָא אִשָּׁה וְכׇל דְּדָמֵי לַהּ
הָא גּוּפָא קַשְׁיָא אָמְרַתְּ חוּץ מִן הָאִשָּׁה שֶׁיְּכוֹלָה לְמַחוֹת טַעְמָא דְּמַחַי הָא לָא מַחַי נָפְקָא בְּשֶׁל בַּעְלָהּ וְהָא קָתָנֵי רֵישָׁא וְלֹא עַל יְדֵי אִשְׁתּוֹ אֶלָּא מִדַּעְתָּן הָא סְתָמָא לָא נָפְקָא
מַאי אֶלָּא מִדַּעְתָּן לָאו דְּאָמְרִי אִין אֶלָּא בִּסְתָמָא לְאַפּוֹקֵי הֵיכָא דַּאֲמוּר לָא
וְהָא כּוּלָּם שֶׁשָּׁחֲטוּ וְשָׁחַט רַבָּן עֲלֵיהֶן יוֹצְאִין בְּשֶׁל רַבָּן דְּבִסְתָמָא וְקָתָנֵי חוּץ מִן הָאִשָּׁה מִפְּנֵי שֶׁיְּכוֹלָה לְמַחוֹת
אָמַר רָבָא כֵּיוָן שֶׁשָּׁחֲטוּ אֵין לְךָ מִיחוּי גָּדוֹל מִזֶּה:
עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין וְכוּ': רָמֵי לֵיהּ רַב עֵינָא סָבָא לְרַב נַחְמָן תְּנַן עֶבֶד שֶׁל שְׁנֵי שׁוּתָּפִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל שְׁנֵיהֶן וְהָתַנְיָא רָצָה מִזֶּה אוֹכֵל רָצָה מִזֶּה אוֹכֵל
אֲמַר לֵיהּ עֵינָא סָבָא וְאָמְרִי לַהּ פַּתְיָא אוּכָּמָא מִינִּי וּמִינָּךְ תִּסְתַּיֵּים שְׁמַעְתְּתָא מַתְנִיתִין בִּדְקָפְדִי אַהֲדָדֵי בָּרַיְיתָא דְּלָא קָפְדִי אַהֲדָדֵי:
מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין לֹא יֹאכַל מִשֶּׁל רַבּוֹ וְכוּ': מִשֶּׁל רַבּוֹ הוּא דְּלֹא יֹאכַל אֲבָל מִשֶּׁל עַצְמוֹ יֹאכַל וְהָא תַּנְיָא לֹא יֹאכַל לֹא מִשֶּׁלּוֹ וְלֹא מִשֶּׁל רַבּוֹ
לָא קַשְׁיָא כָּאן כְּמִשְׁנָה רִאשׁוֹנָה כָּאן כְּמִשְׁנָה אַחֲרוֹנָה דִּתְנַן מִי שֶׁחֶצְיוֹ עֶבֶד וְחֶצְיוֹ בֶּן חוֹרִין עוֹבֵד אֶת רַבּוֹ יוֹם אֶחָד וְאֶת עַצְמוֹ יוֹם אֶחָד דִּבְרֵי בֵּית הִלֵּל בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים

רש"י

תמרים. יש בבבל הרבה: טירינא. סל: כמה כי הני בזוזא. כמה מאלו בזוז אחד: הר המוריה ושדה דיצחק ובית אל דיעקב כולם בהר הבית התפללו: שקראו בית. מקום מיושב: יום יזרעאל. יום כנישיהון מתרגמינן וקרי ליה יום כיצירת בראשית: יש ברירה. שהוברר שבזה נתרצה : בשעת שחיטה אילו הודיעוהו: שה לבית. איש בעל הבית יקחנו לכל בני ביתו ואין צריך דעתן: על ידי. בשביל שבנו ובתו הקטנים עליו לחנכן הלכך בין מדעתן דהיינו בסתמא כדמוקי לקמן בין שלא מדעתן דאמרי לא אין יכולין למחות וכן עבדו ושפחתו הכנענים על כרחם ימשכו אחריו דסמוכין עליו אבל שפחתו העברית אף על גב דלא משכחת לה אלא בקטנה דהא יוצאה בסימנין כיון דאין עליו לחנכה יכולה למחות: ה''ג תניא אידך לא ישחוט אדם לא על ידי בנו ובתו הגדולים ולא על ידי עבדו ושפחתו העברים ולא על יד אשתו אלא מדעתן אבל שוחט הוא כו' חוץ מן האשה שיוצאת בשל עצמה מפני שמחאתה מחאה דקיי''ל (גיטין דף עז:) יכולה אשה שתאמר לבעלה איני נזונית משלך ואיני עושה לצורכך: ה''ג מאי שנא אשה. כלומר מאי שנא איהי מעבדו ושפחתו העברים ובנו ובתו הגדולים: ומשני אמר רבא אשה וכל דדמי לה. דהיינו כל הני: שיכולים למחות. משמע שמחאה שלהם מחאה אלמא טעמא דמחאי הא סתמא יוצאה בשל בעלה: ה''ג לאפוקי היכא דאמור לא. אין אנו רוצין דהיינו מחאה: בדקפדי אהדדי. שני הבעלים ואין רוצין ליהנות זה מזה הלכך אפילו נתרצה האחד שיאכל העבד משלו אין חבירו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו: כמשנה ראשונה. קודם שחזרו ב''ה לא יאכל משל עצמו מפני שאין חלק עבדו' נמשך אחר דעתו: כמשנה אחרונה. הואיל ובידינו לשחררו הרי הוא כבן חורין ואוכל משל עצמו:

תוספות

שמעת מינה יש ברירה. הכא לא שייך מאי רוצה בשעת שחיטה דבשלמא לעיל אשמעינן דאי לא ביררה בשעת שחיטה אינה אוכלת כלל אע''ג דס''ד דבתר בעלה גרירא טפי אבל הכא אם רוצה בשעת שחיטה מאי קמ''ל: שה לבית מ''מ. פי' משום דשה לבית לאו דאורייתא והכי אית ליה לר''ז גופיה בפרק אין בין המודר (נדרים דף לו.) ואם תאמר והיאך מאכיל פסח שלא למנויו נהי דקטן אוכל נבילות אין ב''ד מצווין להפרישו לספות לו בידים אסור כדאמר בפ' חרש (יבמות דף קיד.) ואור''י דהתם ילפינן מלא תאכלום ולא אסור אלא דומיא דשרצים ונבילות אבל כה''ג דאיכא חנוך מצוה שרי: על ידי בנו ובתו הקטנים. בפ''ק דב''מ (דף יב:) גבי מציאה איכא למאן דאמר דלא קטן קטן ממש אלא גדול וסמוך על שלחן אביו זהו קטן הכא ע''כ קטן ממש מדאמרי' בין מדעתו בין שלא מדעתו ושלא מדעתו אמרינן בסמוך היינו דאמרי לא וגדולים פשיטא דיש בידם למחות אפי' סמוכין על שלחן אביהן: וכולן ששחטו כו'. קמ''ל אפי' סתמא כיון דשחטו אין לך מיחוי גדול מזה כדאמרינן בסמוך: מתניתין בדקפדי אהדדי. אין לפ' דקפדי שאין כל אחד רוצה לההנות את חבירו ולכך אפילו חלקו לא יאכל דאי אפשר שלא יהנה גם חלק חבירו א''כ כל אחד ששוחט עליו וכי השוחט הוא סבור שיהנה חלקו משלו ולא יהנה חלק חבירו דמסתמא מיירי כששחט עליו רבו דומיא דרישא יתום ששחטו עליו כו' ועוד דמי שחציו עבד אמאי לא יאכל משל עצמו אף למשנה ראשונה דדעתו ודאי לההנות אף חלק רבו כדי לצאת ידי חובה לכך נראה כפי' הקונטרס דקפדי שכל אחד אינו רוצה שיהנה חלקו משל חבירו ושוחט אף על חלק חבירו וסבור שחבירו אינו מקפיד אם יאכל חלקו משלו ולכך חציו עבד לא יאכל למשנה ראשונה אף משל עצמו: לישא שפחה אינו יכול. ואם תאמר וליתי עשה דפרו ורבו (בראשית ט) וידחה לאו דלא יהיה קדש (דברים כג) וי''ל משום דידה דליכא עשה דאפשר לה בעבד ועוד דבתחלת ביאה מיעקר לאו ולא מיקיים עשה אלא בהוצאת זרע וא''ת וימכור עצמו בעבד עברי ויהיה מותר בשפחה וי''ל בזמן שאין היובל נוהג דאז נמי אינו נוהג עבד עברי ועוד אומר ר''י דאסור למכור עצמו בעבד עברי כדאמרי' בפ''ק דקדושין (דף כב:) וא''ת ישא חציה שפחה וחציה בת חורין וי''ל דאתי צד עבדות ומשתמש בצד חירות ואם תאמר וישא ממזרת דממזר מותר בשפחה דבפרק האומר (שם דף סט.) אמר רבי טרפון יכולים ממזרים ליטהר כיצד ממזר נושא שפחה ומותר נמי בצד חירות דחרורי וממזירי מותרים לבא זה בזה וי''ל אי חציו עבד קדושין תופסין אתי צד עבדות ומשתמש בצד אשת איש ואי לא תפסי אם כן בעילתו בעילת זנות ובהשולח (גיטין מג.) מספקא ליה אי תפסי אי לא ועוד אור''ת דאין תקנה להרבות ממזרין ואם תאמר וישא נתינה דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה וי''ל דאף על גב דממזר מותר בשפחה נתין אפשר דאסור בה דקדש ועומד הוא הממזר שנוצר מאיסור דלא תפסי קדושין ולכך מותר בלאו דלא יהיה קדש והא דאמרינן ביש מותרות (יבמות דף פה:) דממזרת ונתינה מרגלא ליה לפי שיכול להכשיר זרעו שישא בנו שפחה ואף על גב דנתין אסור בשפחה האי גברא לא אכפת ליה באיסור דהא קא נסיב נתינה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר