|
טקסט הדף מנוקד
מַאי לָאו דְּאָכְלִי בְּאִיגָּרָא וְאָמְרִי בְּאִיגָּרָא לָא דְּאָכְלִי בְּאַרְעָא וְאָמְרִי בְּאִיגָּרָא
אִינִי וְהָתְנַן אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן וְאָמַר רַב שֶׁלֹּא יֵעָקְרוּ מֵחֲבוּרָה לַחֲבוּרָה לָא קַשְׁיָא כָּאן בִּשְׁעַת אֲכִילָה כָּאן שֶׁלֹּא בִּשְׁעַת אֲכִילָה תָּא שְׁמַע אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר עֲלִיַּית בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים חֲמוּרָה מִבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים שֶׁבֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים כֹּהֵן גָּדוֹל נִכְנָס לוֹ פַּעַם אַחַת בַּשָּׁנָה וַעֲלִיַּית בֵּית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים אֵין נִכְנָסִין לָהּ אֶלָּא פַּעַם אַחַת בְּשָׁבוּעַ וְאָמְרִי לַהּ פַּעֲמַיִם בְּשָׁבוּעַ וְאָמְרִי לַהּ פַּעַם אַחַת בְּיוֹבֵל לֵידַע מָה הִיא צְרִיכָה אָמַר רַב יוֹסֵף מֵהֵיכָל נֵיקוּם וְנִיתֵּיב אִינִישׁ שָׁאנֵי הֵיכָל דִּכְתִיב וַיִּתֵּן דָּוִד לִשְׁלֹמֹה בְנוֹ אֶת תַּבְנִית הָאוּלָם וְאֶת בָּתָּיו וְאֶת גַּנְזַכָּיו וַעֲלִיֹּתָיו וַחֲדָרָיו הַפְּנִימִים וּבֵית הַכַּפּוֹרֶת וּכְתִיב הַכֹּל בִּכְתָב מִיַּד ה' עָלַי הִשְׂכִּיל תָּא שְׁמַע הַלְּשָׁכוֹת הַבְּנוּיוֹת בַּקּוֹדֶשׁ וּפְתוּחוֹת לַחוֹל תּוֹכָן חוֹל וְגַגּוֹתֵיהֶן קוֹדֶשׁ תַּרְגְּמָא רַב חִסְדָּא בְּשֶׁגַּגּוֹתֵיהֶן שָׁוִין לְקַרְקַע עֲזָרָה אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא בְּנוּיוֹת בַּחוֹל וּפְתוּחוֹת לַקּוֹדֶשׁ תּוֹכֶן קוֹדֶשׁ וְגַגּוֹתֵיהֶן חוֹל וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ בְּשֶׁגַּגּוֹתֵיהֶן שָׁוִין לְקַרְקַע עֲזָרָה הָוְיָא לַהּ מְחִילּוֹת וְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מְחִילּוֹת לֹא נִתְקַדְּשׁוּ כִּי קָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בִּפְתוּחוֹת לְהַר הַבַּיִת כִּי תַּנְיָא הָהִיא בִּפְתוּחוֹת לָעֲזָרָה וְהָתַנְיָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר מְחִילּוֹת מִתַּחַת הַהֵיכָל חוֹל כִּי תַּנְיָא הָהִיא שֶׁפְּתוּחוֹת לַחוֹל תָּא שְׁמַע וְגַגּוֹ קוֹדֶשׁ וְתִסְבְּרָא וְהָא קָתָנֵי גַּגִּין הַלָּלוּ אֵין אוֹכְלִין שָׁם קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וְאֵין שׁוֹחֲטִין שָׁם קָדָשִׁים קַלִּים וְאֶלָּא קַשְׁיָא גַּגּוֹ קֹדֶשׁ אָמַר רַב חָמָא בַּר גּוּרְיָא לְאוֹתָן שְׁתֵּי אַמּוֹת דִּתְנַן שְׁתֵּי אַמּוֹת הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה אַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית וְאַחַת עַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית זוֹ שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית צְפוֹנִית הָיְתָה יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה חֲצִי אֶצְבַּע וְזוֹ שֶׁעַל קֶרֶן מִזְרָחִית דְּרוֹמִית הָיְתָה יְתֵירָה עָלֶיהָ חֲצִי אֶצְבַּע נִמְצֵאת יְתֵירָה עַל שֶׁל מֹשֶׁה אֶצְבַּע וְלָמָה הָיוּ אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה שֶׁיִּהְיוּ הָאוּמָּנִין נוֹטְלִין בַּקְּטַנָּה וּמַחְזִירִין בַּגְּדוֹלָה כְּדֵי שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לִידֵי מְעִילָה וְתַרְתֵּי לְמָה לִי אַחַת לְכַסְפָּא וְדַהֲבָא וְאַחַת לְבִנְיָנָא תְּנַן הַחַלּוֹנוֹת וְעוֹבִי הַחוֹמָה כְּלִפְנִים בִּשְׁלָמָא הַחַלּוֹנוֹת מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ דְּשָׁוְיָה לְקַרְקַע עֲזָרָה אֶלָּא עוֹבִי הַחוֹמָה הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ בְּבַר שׁוּרָא דִּכְתִיב וַיַּאֲבֶל חֵל וְחוֹמָה וְאָמַר רַבִּי אַחָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי חֲנִינָא שׁוּרָא וּבַר שׁוּרָא: מַתְנִי' שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד אֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ הוֹפְכִין אֶת פְּנֵיהֶם הֵילָךְ וְאוֹכְלִין וְהַמֵּיחַם בָּאֶמְצַע כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזוֹג קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחֲזִיר אֶת פָּנָיו עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוּרָתוֹ וְאוֹכֵל וְהַכַּלָּה הוֹפֶכֶת אֶת פָּנֶיהָ וְאוֹכֶלֶת: גְּמָ' מַתְנִיתִין מַנִּי רַבִּי יְהוּדָה הִיא דְּתַנְיָא עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם מְלַמֵּד שֶׁהַפֶּסַח נֶאֱכָל בִּשְׁתֵּי חֲבוּרוֹת יָכוֹל יְהֵא הָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְׁתֵּי מְקוֹמוֹת תַּלְמוּד לוֹמַר בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל מִכָּאן אָמְרוּ הַשַּׁמָּשׁ שֶׁאָכַל כְּזַיִת בְּצַד הַתַּנּוּר אִי פִּקֵּחַ הוּא מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מִמֶּנּוּ וְאִם רָצוּ בְּנֵי חֲבוּרָה לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ טוֹבָה בָּאִין וְיוֹשְׁבִין בְּצִדּוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם מְלַמֵּד שֶׁהָאוֹכֵל אוֹכֵל בִּשְׁתֵּי מְקוֹמוֹת רש"ימאי לאו דאכלי ליה בגגין. אלמא גגי ירושלים נתקדשו: אין מפטירין. כשהגיע זמנו להפטר מן הסעודה דהיינו אחר הפסח שהוא נאכל באחרונה על השבע שכן חובת כל הקרבנות כדקיימא לן (חולין דף קלב:) למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין אין נפטרין על ידי אפיקומן: ואמר רב. אפיקומן לשון הוציאו כליכם מכאן ונלך ונאכל עוד בחבורה אחרת: שלא בשעת אכילה. קריאת ההלל לאחר אכילה: פעם אחת בשנה. ביוה''כ לקטורת ולהזיית בין הבדים: בשבוע. בשמיטה: מה היא צריכה. שמא תבקע החומה וצריכה תיקון אלמא עליות נתקדשו: שאני היכל. דכתיב ביה ועליותיו וכתיב הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל אלמא קדוש: בקודש. בעזרה: ופתוחות לחול. שאין להם פתח לעזרה אלא להר הבית: תוכן חול. כקדושת הר הבית ולא כעזרה דבתר פתיחה אזיל: בשגגותיהן שוין לקרקע עזרה. שהלשכות בנויות מחילות תחת הקרקע הלכך גגים דידהו הוו להו כי ארעא: כי אמרה רבי יוחנן. להא דמחילות לא נתקדשו בפתוחות להר הבית דגבי שילוח בעל קרי המשתלח חוץ להר הבית אמרה באלו דברים דקאמר מחילות לא נתקדשו ובעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומותר ליכנס במחילות דהר הבית: כי תניא ההיא. דתוכן קודש בפתוחות לעזרה להכי נקט פתוחות דבתר פתיחתן אזלינן: והתניא מחילות שתחת היכל חול. וקא סלקא דעתך בפתוחות לעזרה קאמר ומשנינן בפתוחות לחול שמחילות מהלכות מתחת אחת עשרה אמה שאחורי בית הכפורת עד שנפתחות להר הבית מחוץ לעזרה: ת''ש וגגו קודש. גגו של היכל וסיפא דהא דרבי יהודה היא והכא לא מצי לשנויי כדלעיל מהיכל ניתיב איניש דהא גגו לא כתיב בקרא: גגין הללו. שבעזרה ולשכותיה: אין אוכלין שם קדשי קדשים. הנאכלין בעזרה ואין שוחטין שם קדשים קלים הנשחטין בכל מקום בעזרה: לאותן שתי אמות. להכי קדשי גגין לשימוש נתינת כלי קודש הצריכין לבנין אבל לא הצריכין למזבח כדאשכחן שאותן שתי אמות מקלות של מדה היו נתונות בגובה השער שהוא בגגין ובעליות: דתנן שתי אמות. קני מדה היו בשושן הבירה והוא בית הבנוי על גובה השער כדתנן במסכת מדות (ע''א מ''ג) שער המזרחי ועליו שושן הבירה צורה מצויירת ומפרשינן במנחות כדי שידעו מהיכן באו ולהכי הוא דקדשי גגין לכל דדמין לשתי אמות דלא הוי צורך המזבח אבל למילתא אחריתי לא קדשו: של משה. ששה טפחים: ולמה היו אחת גדולה ואחת קטנה. תיסגי להו בשל משה: שיהו אומנין. ששכרן לבנות כך וכך אמות נוטלין למדת הקטנה של משה ומחזירין הבנין לגזברין למדה האחת מאלו הגדולות כדי שיוותרו משלהן להקדש ולא בצמצום שמא יהנו מן ההקדש בחנם ויבואו לידי מעילה: ותרתי. גדולות למה לי תיסגי בשל משה ובחדא מהנך: חדא לדהבא וכספא. בזו שאין יתירה על של משה אלא חצי אצבע היו לאומנות זהב וכסף כמין טבלאות ושולחנות שהן אומנות כבידה ובזו שיתירה עליהן אצבע היו מחזירין בנין אבנים ומוסיפין על תנאן אצבע לכל אמה: עובי החומה. אלמא ראש החומה נתקדש דדמו לגגין ועליות: בר שורא. חומה קטנה לפנים מן החומה גדולה והיא נמוכה ושוה לקרקע גובה העזרה שקרקע העזרה הולך וגבוה ועולה במעלות: מתני' שתי חבורות שהיו אוכלות. פסח אחד בבית אחד: אלו הופכין פניהן אילך. אינן צריכין להסב אלו כנגד אלו להיות נראין כחבורה אחת אלא רשאין להפוך פניהם אלו אילך ואלו אילך ואפילו נראין כשתי חבורות לא איכפת לן כדיליף בגמרא שהפסח נאכל אף בשתי בתים לשתי חבורות: והמיחם. שמחממין בו חמין שמוזגין בו היין רשאין לתת באמצע כדי שיהא נוח לשמש המשמש לשתיהן למזוג משם לכאן ולכאן ואין צריכין לשנות משאר מנהג כל השנה ואף על פי שמפסיק בין החבורות לא איכפת לן וכשהשמש משמש לשתיהן עומד מחבורה אחת שהתחיל לאכול עמה מן הפסח למזוג לחבורה האחרת: קופץ את פיו ומחזיר את פניו. לצד חבורתו שלא יחשדוהו שאוכל עם חבורה האחרת דסבירא ליה לתנא דידן הפסח נאכל בשתי חבורות אבל אדם אחד אינו אוכל בשני מקומות ממנו ולהכי מוקי בבית אחד יאכל שאין אדם אחד אוכל בשני בתים ושתי חבורות ההופכות פניהן כשתי בתים דמו: והכלה. שהיא בושה רשאה להפוך פניה לצד אחר ולאכול כדאמרן פסח נאכל בשתי חבורות: גמ' על הבתים אשר יאכלו אותו. משמע שני בני אדם אוכלין פסח אחד בשתי בתים דכתיב יאכלו שנים אותו חד פסח בתים שנים: יכול יהא. אדם אחד אוכל בשני מקומות כגון בשני חדרים או בשתי חבורות ההופכות פניהם ת''ל בבית אחד יאכל ור' יהודה סבר יש אם למסורת כדלקמן יאכל כתיב משמע אדם אחד אוכלו בבית א' ולא בשני בתים אבל גבי אוכלים הרבה כתיב בתים הרבה: השמש. שהיה צולהו ושכח והכניס כזית לתוך פיו והוא היה נמנה עליו: אם פיקח הוא ממלא כריסו ממנו. דאם יעמוד משם שוב לא יאכל: מלמד שהאוכל אוכל בשני מקומות. ויאכלו דכתיב בקרא אכל חד וחד מאוכלין קאי: תוספותלא נצרכה אלא לאותן שתי אמות. לא בעי למימר דאותן שתי אמות היו מונחות בגגו של היכל דהא שער מזרחי שעליו שושן הבירה צורה אחת משערי העזרה היה אלא ה''ק כמו שאותו שער מזרחי היה מקודש להניח שם כלי קודש כמו כן גגו של היכל קודש דקאמר היינו להצניע שם כלי קודש ולא שיהיו כלי קודש צריכין מקום מקודש כדמוכח בכמה דוכתי אלא הך קדושה אית להו להניחם שם: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|