סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר אֲפִילּוּ שֵׁבֶט אֶחָד טָמֵא וּשְׁאָר כׇּל הַשְּׁבָטִים טְהוֹרִים הַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן וְהַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן קָסָבַר שֵׁבֶט אֶחָד אִיקְּרִי קָהָל
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֲפִילּוּ שֵׁבֶט אֶחָד טָמֵא וּשְׁאָר כׇּל הַשְּׁבָטִים טְהוֹרִין יַעֲשׂוּ בְּטוּמְאָה שֶׁאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק רַבִּי יְהוּדָה סָבַר שֵׁבֶט אֶחָד אִיקְּרִי קָהָל וְהָווּ לְהוּ פַּלְגָא וּפַלְגָא וְאֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק וְעָבְדִי כּוּלְּהוּ בְּטוּמְאָה
אִיתְּמַר הָיוּ יִשְׂרָאֵל מֶחֱצָה טְהוֹרִין וּמֶחֱצָה טְמֵאִין אָמַר רַב מְטַמְּאִין אֶחָד מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ
וְאַמַּאי נִיעְבְּדוּ הָנֵי לְחוֹדַיְיהוּ וְהָנֵי לְחוֹדַיְיהוּ דְּהָא אָמַר רַב הַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן וְהַלָּלוּ עוֹשִׂין לְעַצְמָן אָמְרִי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן שֶׁהָיוּ טְמֵאִין עוֹדְפִין עַל הַטְּהוֹרִין אֶחָד
אִי הָכִי הָווּ לְהוּ רוּבָּא טְמֵאִים נִיעְבְּדוּ כּוּלְּהוּ בְּטוּמְאָה סָבַר לַהּ כְּרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתְיָא דְּאָמַר אֵין הַיָּחִיד מַכְרִיעַ אֶת הַצִּיבּוּר לְטוּמְאָה אִי הָכִי הֲדַר קוּשְׁיַין לְדוּכְתֵּיהּ נִיעְבְּדוּ הָנֵי לְחוֹדַיְיהוּ וְהָנֵי לְחוֹדַיְיהוּ
אֶלָּא הָכִי קָאָמַר אִי אִיכָּא תַּנָּא דְּסָבַר לַהּ כְּתַנָּא קַמָּא דְּאָמַר פַּלְגָא וּפַלְגָא לָא עָבְדִי כּוּלְּהוּ בְּטוּמְאָה וְסָבַר לַהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר אֵין קׇרְבַּן צִיבּוּר חָלוּק מְטַמְּאִין אֶחָד מֵהֶן בְּשֶׁרֶץ
וְעוּלָּא אָמַר מְשַׁלְּחִין אֶחָד מֵהֶן לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה וִיטַמְּאֶנּוּ בְּשֶׁרֶץ
קָסָבַר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ
וִיטַמְּאֶנּוּ בְּמֵת מַדְחֵהוּ אַתָּה מֵחֲגִיגָתוֹ
הַשְׁתָּא נָמֵי מַדְחֵהוּ אַתָּה מִפִּסְחוֹ אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד בַּשֵּׁנִי
בְּמֵת נָמֵי אֶפְשָׁר דְּעָבֵיד בַּשְּׁבִיעִי דַּהֲוָה לֵיהּ שְׁמִינִי שֶׁלּוֹ
קָסָבַר עוּלָּא כּוּלְּהוּ תַּשְׁלוּמִין דְּרִאשׁוֹן נִינְהוּ דַּחֲזֵי בָּרִאשׁוֹן חֲזֵי בְּכוּלְּהוּ וְכֹל הֵיכָא דְּלָא חֲזֵי בָּרִאשׁוֹן לָא חֲזֵי בְּכוּלְּהוּ
אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן זִילוּ וֶאֱמַרוּ לֵיהּ לְעוּלָּא מַאן צָיֵית דְּעָקַר סִיכֵּיהּ וּמַשְׁכְּנֵיהּ וְרָהֵיט
אִיתְּמַר הָיוּ רוּבָּן זָבִין וּמִיעוּטָן טְמֵאֵי מֵתִים אָמַר רַב אוֹתָן טְמֵאֵי מֵתִים אֵינָן עוֹשִׂין לֹא בָּרִאשׁוֹן וְלֹא בַּשֵּׁנִי
רִאשׁוֹן לָא עָבְדִי דְּהָווּ מִיעוּטָא וּמִיעוּטָא לָא עָבְדִי בָּרִאשׁוֹן בַּשֵּׁנִי נָמֵי לָא עָבְדִי כׇּל הֵיכָא דְּעָבְדִי צִיבּוּר בָּרִאשׁוֹן עָבֵיד יָחִיד בַּשֵּׁנִי כׇּל הֵיכָא דְּלָא עָבְדִי צִיבּוּר בָּרִאשׁוֹן לָא עָבֵיד יָחִיד בַּשֵּׁנִי
אֲמַר לְהוּ שְׁמוּאֵל זִילוּ אֱמַרוּ לֵיהּ לְאַבָּא וְיַעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַפָּסַח בְּמוֹעֲדוֹ מַאי עָבְדַתְּ לֵיהּ אֲמַר לְהוּ זִילוּ אֱמַרוּ לֵיהּ כִּי הֲווֹ כּוּלְּהוּ זָבִין מַאי עָבְדַתְּ לֵיהּ אֶלָּא כֵּיוָן דְּלָא אֶפְשָׁר לָא אֶפְשָׁר הָכָא נָמֵי לָא אֶפְשָׁר
אִיתְּמַר הָיוּ רוּבָּן טְמֵאֵי מֵתִים וּמִיעוּטָן זָבִין
רַב הוּנָא אָמַר אֵין תַּשְׁלוּמִין לְפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה וְרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר יֵשׁ תַּשְׁלוּמִין לְפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה
נֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דְּמַאן דְּאָמַר אֵין תַּשְׁלוּמִין לְפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה קָסָבַר טוּמְאָה דְּחוּיָה הִיא בְּצִיבּוּר
וּמַאן דְּאָמַר יֵשׁ תַּשְׁלוּמִין לְפֶסַח הַבָּא בְּטוּמְאָה קָסָבַר טוּמְאָה הוּתְּרָה בְּצִיבּוּר
אָמְרִי לָא דְּכוּלֵּי עָלְמָא טוּמְאָה דְּחוּיָה בְּצִיבּוּר וּבְהָא פְּלִיגִי מָר סָבַר

רש"י

לא תוכל לזבוח את הפסח באחד. בשביל יחיד לא תזבחנו שיהא אותו היחיד גורם ומועיל בשחיטתו שום צד נטיה: איקרי קהל. ומילתא מפ' בהוריות (דף ה:) דקאמר ליה רחמנא ליעקב גוי וקהל גוים יהיה ממך וכבר נולדו לו כל השבטים חוץ מבנימין הילכך שבט אחד חשוב כציבור ולא מידחי לשני: יעשו בטומאה. אף טהורין אם ירצו: מטמאין אחד מהן. כי היכי דניהוו רוב טמאין וניעבדו כולהו [בטומאה]: שהיו טמאין עודפין על הטהורין אחד. דלא חזו טהורים בראשון: הדר' קושיין לדוכתיה. דהוו להו פלגא ופלגא והללו יעשו לעצמן והללו יעשו לעצמן: אלא ה''ק כו'. ולעולם מחצה על מחצה דווקא קתני וה''ק רב אי משכחת תנא דאית ליה כת''ק דאמר פלגא ופלגא לא עבדי טהורין בטומאה כדקתני הללו עושין לעצמן וכרבי יהודה דאמר אין קרבן ציבור חלוק מכי עביד קהל בטומאה בראשון לא מפליג למיעבד טהורין בטהרה דאוסר ליחלק שגנאי הדבר דמוכחא מילתא בהדיא כשנזהרין אלו מאלו: מטמאין אחד מהן בשרץ. ונעבדיה כולהו בטומאה: שוחטין וזורקין על טמא שרץ. הואיל וחזי לאורתא הילכך אין מכריע את הציבור לטומאה: מחגיגתו. של מחר שאתה מטמאו כל שבעה: אפשר דעביד. חגיגתו בשביעי של פסח שהוא שמיני שלו דהא כל ז' תשלומין אית ליה: קסבר כולן. הימים של רגל תשלומין של ראשון הן ואינן תשלומין זה לזה ופלוגתא היא בחגיגה (דף ט:) ומאן דאית ליה כולן תשלומין לראשון סבר היכא דלא חזי לראשון תו לא חזי: מאן ציית לך. להשתלח לדרך רחוקה: וכי עקר משכניה וסיכיה. אהלו ויתדותיו ורהיט בתמיה מי ישמע לנו להטריח עצמו הילכך הא עדיפא כרב: רובן זבין. דלא מצו למיעבד בראשון: אין תשלומין לפסח הבא בטומאה. ואין הזבין עושין את השני אפילו טהרו: רב הונא סבר טומאה דחויה היא בציבור. ובקושי הותר להקריבו הלכך לא משוינן להו בטהורים למידחי טמאין לשני: ורב אדא סבר היתר הוא בציבור. ומשוינן להו בטהורין ודחו זבין לשני:

תוספות

משלחין אחד מהן לדרך רחוקה. פירוש אחד מן הטהורים מדפריך ויטמאנו בשרץ וקשה לריב''א אדרבה ישלחו אחד מן הטמאים לדרך רחוקה דהשתא הוו טהורין רובא ועבדי בטהרה דבכולה שמעתין אמרינן דמהדרי' אטהרה ותירץ דעולא גופיה אמר לקמן במי שהיה טמא (דף צג:) דרך רחוקה לטהור ואין דרך רחוקה לטמא ולא היה מועיל שילוח טמא דלעולם היה מצטרף לאותם שבירושלים ואין נראה לר''י דטעמא דאין דרך רחוקה לטמא לפי שכשהוא בירושלים נמי אינו יכול לעשות פסחו אלא ע''י שילוח אבל הכא יש דרך רחוקה לטמא כיון דמחצה טמאין ואם היה בירושלים היה יכול בעצמו לעשותו אלא נראה לר''י דמהדרינן שיעשו כולם בראשון ולא ידחו הטמאין: אתה מדחהו מחגיגתו. ואם תאמר והא קיימא לן בתמיד נשחט (לעיל סב.) ערל וטמא משלחים קרבנותיהן ותירץ ריב''א הואיל והיא חובה לבא ברגל יש לה דין עולת ראייה דדרשינן בפרק קמא דחגיגה (דף ד:) דטמא פטור מן הראייה שנאמר ובאת שמה והבאתם שמה כו' וכן איתא בירושלמי דאיתקש לעולת ראייה ואם תאמר השתא כשמשלחהו בדרך רחוקה נמי מדחהו מחגיגתו שאינו יכול לבא ביום טוב מחוץ לתחום וכיון דלא חזי בראשון לא חזי בשני ויש לומר דיכול לבא ולעשות ביום ראשון מה''ת דתחומין דרבנן ועוד נהי דכשישלחהו בדרך רחוקה עד שעת שחיטה שלא יכול לחזור לירושלים מבעוד יום מכל מקום יכול לבא תוך התחום ויכנס למחר ועוד טמא וחיגר דלא חזי בגופו בראשון לא חזי בשני אבל הכא מיחזא חזי אלא שאינו יכול לבוא וכי הוי יום ראשון בשבת אף על גב דלא חזי אמרינן באלו דברים (לעיל דף ע:) דעביד באינך יומי: עקר משכניה וסיכיה ורהיט. הך פירכא ליתא למאן דחשיב דרך רחוקה מאיסקופת עזרה ולחוץ ואם תאמר ומה תקנה רוצה רב נחמן שיעשו דהא רב נחמן גופיה קסבר בפרק מי שהיה טמא (לקמן צג.) שוחטין וזורקין על טמא שרץ ויש לומר דקסבר דלאו תשלומין דראשון נינהו ויכול לטמאותו במת: לימא בהא קמיפלגי מר סבר טומאה דחויה ומר סבר טומאה הותרה. השתא לכולי עלמא טהרה מידחיא ולא טומאה דאיש כי יהיה טמא משמע דהאיש לבדו טמא והציבור טהורים ומאן דסבר טומאה הותרה מיקרו שפיר טהורים ומסיק דלכולי עלמא דחויה מר סבר טהרה מידחיא כדפרישית ומר סבר טומאה נמי מידחיא וקרא משמע הכי איש נדחה ואין ציבור נדחים אלא עבדי בין בטהרה בין בטומאה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר