|
טקסט הדף מנוקד
וְכׇל שֶׁאִילּוּ בְּיָחִיד נִדְחֶה בְּצִיבּוּר עָבְדִי בְּטוּמְאָה וְכׇל מִילְּתָא דְּאִיתָא בְּצִיבּוּר אִיתָא בְּיָחִיד וְכׇל מִילְּתָא דְּלֵיתָא בְּצִיבּוּר לֵיתָא בְּיָחִיד
עֲרֵילוּת דְּאִי כּוּלֵּיהּ צִיבּוּר עֲרֵלִים נִינְהוּ אָמְרִינַן לְהוּ קוּמוּ מְהוּלוּ נַפְשַׁיְיכוּ וַעֲבִידֻי פִּסְחָא יָחִיד נָמֵי אָמְרִינַן לֵיהּ קוּם מְהוֹל וַעֲבֵיד פִּסְחָא וְאִי לָא מָהֵיל וְעָבֵיד עָנוּשׁ כָּרֵת טוּמְאָה דְּאִי כּוּלֵּיהּ צִיבּוּרָא טְמֵאִין נִינְהוּ לָא מַדֵּינַן עֲלַיְיהוּ אֶלָּא עָבְדִי בְּטוּמְאָה יָחִיד נָמֵי פָּטוּר אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ לְרָבָא וַהֲרֵי פֶּסַח שֵׁנִי דְּלֵיתֵיהּ בְּצִיבּוּר וְאִיתֵיהּ בְּיָחִיד אֲמַר לֵיהּ שָׁאנֵי הָתָם דְּהָא עֲבַד לֵיהּ צִיבּוּרָא בְּרִאשׁוֹן מֵיתִיבִי יָכוֹל לֹא יְהֵא עָנוּשׁ כָּרֵת אֶלָּא שֶׁהָיָה טָהוֹר וְשֶׁלֹּא הָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה עָרֵל וּטְמֵא שֶׁרֶץ וּשְׁאָר כׇּל הַטְּמֵאִים מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר וְהָאִישׁ מִדְּקָא מְהַדַּר אַטְּמֵא שֶׁרֶץ קָסָבַר אֵין שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ דְּאִי שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ לְמָה לֵיהּ לְאַהֲדוֹרֵי עֲלֵיהּ הַיְינוּ טָהוֹר אַלְמָא אַף עַל גַּב דְּלָא חֲזֵי חִיּוּבָא עֲלֵיהּ וְאַף עַל גַּב דְּלֵיתֵיהּ בְּצִיבּוּר אִיתֵיהּ בְּיָחִיד אֶלָּא אָמַר רָבָא קָסָבַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר שׁוֹחֲטִין וְזוֹרְקִין עַל טְמֵא שֶׁרֶץ וְהוּא הַדִּין לִטְמֵא מֵת בִּשְׁבִיעִי שֶׁלּוֹ הַזָּאָה לְמַאי לַאֲכִילָה אֲכִילַת פְּסָחִים לָא מְעַכְּבָא אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַבָּא לְרָבָא אִם כֵּן נִמְצָא פֶּסַח נִשְׁחָט שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו אֲמַר לֵיהּ שֶׁלֹּא לְאוֹכְלָיו לְחוֹלֶה וּלְזָקֵן דְּלָא חֲזֵי אֲבָל הַאי מִיחְזֵא חֲזֵי תַּקּוֹנֵי הוּא דְּלָא מְתַקַּן: כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא וְכוּ': אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא וּתְנַן נָמֵי גַּבֵּי מִילָה כִּי הַאי גַּוְונָא כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת מִילָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הֲלָכָה כְּרַבִּי עֲקִיבָא וּצְרִיכָא דְּאִי אַשְׁמְעִינַן גַּבֵּי פֶסַח הָתָם (דְּהוּא מַכְשִׁירֵי) מִצְוָה לָא דָּחוּ שַׁבָּת מִשּׁוּם דְּלֹא נִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת אֲבָל מִילָה דְּנִכְרְתוּ עָלֶיהָ שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה בְּרִיתוֹת אֵימָא לִידְחֵי וְאִי אַשְׁמְעִינַן מִילָה הָתָם הוּא דְּמַכְשִׁירֵי מִצְוָה לָא דָּחוּ שַׁבָּת דְּלֵיכָּא כָּרֵת אֲבָל פֶּסַח דְּאִיכָּא כָּרֵת אֵימָא לִידְחֵי צְרִיכָא: מַתְנִי' אֵימָתַי מֵבִיא חֲגִיגָה עִמּוֹ בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בַּחוֹל בְּטָהֳרָה וּבְמוּעָט וּבִזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּשַׁבָּת בִּמְרוּבֶּה וּבְטוּמְאָה אֵין מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה חֲגִיגָה הָיְתָה בָּאָה מִן הַצֹּאן מִן הַבָּקָר מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים מִן הַזְּכָרִים וּמִן הַנְּקֵבוֹת וְנֶאֱכֶלֶת לִשְׁנֵי יָמִים וְלַיְלָה אֶחָד: גְּמָ' מַאי תַּנָּא דְּקָתָנֵי חֲגִיגָה תָּנָא הַרְכָּבָתוֹ וַהֲבָאָתוֹ דְּלָא דָּחֵי שַׁבָּת וְקָתָנֵי נָמֵי חֲגִיגָה דְּלָא דָּחֲיָא שַׁבָּת וְהָכִי קָאָמַר אֵימָתַי מְבִיאִין עִמּוֹ חֲגִיגָה בִּזְמַן שֶׁהוּא בָּא בְּחוֹל בְּטׇהֳרָה וּבְמוּעָט אָמַר רַב אָשֵׁי שְׁמַע מִינַּהּ חֲגִיגַת אַרְבָּעָה עָשָׂר רש"יוכל שביחיד נדחה. והכי פירושא היינו טעמא דר' אליעזר לא רמיא חיובא דפסח אטמא מת בשביעי שלו הואיל ולא חזי ואערל רמיא חיובא ואע''ג דלא חזי ומשום דלא דמיא מצות הזאה למצות מילה דמצות הזאה כדי לעשות פסח לא רמיא אציבור שהרי מותרין לעשות בטומאה אע''פ שיכולין ליטהר דקסבר רבי אליעזר אין שוחטין וזורקין על יחיד טמא שרץ שלא טבל ואף על פי שראוי לערב וכן על טמא מת שחל שביעי שלו להיות בערב הפסח שראוי נמי לערב וטמא שרץ נקט משום דפלוגתא גביה הוא בפ' האשה (דף צ:) וכיון דקא סבר אין שוחטין וזורקין על היחיד אלא נדחה לשני על כרחיך ציבור עושין בטומאה אם ירצו דכל שביחיד נדחה ציבור עושין בטומאה דכתיב איש איש נדחה ואין ציבור נדחין אלמא לא רמיא מצות הזאה דפסח אציבור ומילתא דליתיה בציבור ליתיה ביחיד דמצות פסח יחד לכל ישראל נאמר אבל ערילות דלא נדחה אצל ציבור ולא הותרו לעשות פסח ערלים ואילו כולהו ציבור ערלים אמרי' להו קומו מהולו יחיד נמי אמרינן ליה בחול קום מהול והזאה דציבור לא אמרי' להו קומו אזו: יחיד נמי. לא רמיא חובה עלויה להזות וכיון דלא רמיא עליה לא ניתנה שבת לדחות אצלה אבל אי הוה סבירא ליה כמאן דאמר שוחטין וזורקין על טמא שרץ כיון דלא קרינא ביה איש נדחה לא הוה קרינא נמי אין ציבור נידחין למישרינהו לעשות בטומאה אלא אמרינן להו קומו אזו ומדרמי' הזאה אציבור הוה רמיא נמי איחיד כדי להתירו באכילה ודחיא שבת: אמר ליה. התם האי דאיתיה ביחיד משום דעבוד ציבור בראשון הוא ואי לא עבוד ציבור בראשון כגון רוב ציבור זבין דלא הותרה טומאת זיבה בציבור ומיעוטן טמאי מתים אין עושין לא את הראשון ולא את השני: ערל וטמא שרץ ושאר. הדומין לו כגון כל טמאי טומאת ערב שראויין ליתקן וכגון טמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח: מדקא מיהדר אטמא שרץ. לאיתויי מקרא יתירא שמע מינה סבירא ליה להאי תנא אין שוחטין וזורקין על טמא שרץ דאי סבירא ליה שוחטין וזורקין עליו למה לי לאהדורי עליה מקרא יתירא לחיוביה ממילא הוא עומד בכרת שהרי הוא כטהור גמור שראוי לעשות פסחו על ידי שליח לשולחו בעזרה דכי פטר קרא מכרת הנך דלא יכלו לעשות פסח פטר אלא ודאי אין שוחטין וזורקין עליו סבירא ליה ואפילו הכי מיחייב ליה כרת משום דיכול לטבול וליתקן משהגיע זמן שחיטה ואף על גב דציבור כי האי גוונא לא אמרינן להו זילו טבולו דכיון דיחיד נדחה ציבור עבדי בטומאה: אלא אמר רבא. אי הוה סבירא ליה אין שוחטין דמעכבא ליה הזאתו משחיטת פסחו ודאי דחיא שבת לר' אליעזר אע''ג דליתא בציבור אלא קסבר שוחטין וזורקין הלכך הזאה למאי אתיא לאכילה דהא לא מיעכבא לה לשחיטה ולזריקה: אכילת פסחים לא מיעכבא. והא דכתיב (שמות יב) איש לפי אכלו למצוה: אם כן. דטמא מת שחל שביעי שלו בערב הפסח בשבת שוחטין וזורקין עליו ואע''פ שאין סופו להזות היום: נמצא פסח זה נשחט שלא לאוכליו. ותנן באידך פירקא (לעיל דף סא.): שחטו שלא לאוכליו פסול: כלל א''ר עקיבא כל מלאכה שאפשר לעשותה מערב שבת. כגון הבאתו מחוץ לתחום וחתיכת יבלתו: ותנן נמי. גבי מילה: וצריכא. לרב לאשמעינן הלכה כרבי עקיבא בתרוייהו: מילה שלש עשרה בריתות נאמר בה באותה פרשה שנאמרה לאברהם (בראשית יז): דליכא כרת. לבו ביום אם ימול למחר: מתני' אימתי מביאין עמו חגיגה. בגמרא בעי מאי תנא לעיל דקתני חגיגה: עמו. עם הפסח בארבעה עשר בניסן כדיליף בגמרא: בזמן שבא בחול ובטהרה. דאף על גב דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת: ובמועט. שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחלה כדי שיהא פסח גמר שביעתן ותיחשב להן אכילה: במרובה. שהיתה חבורה מועטת ודי להם פסח לבדו: מן הצאן ומן הבקר כו'. מה שאין כן בפסח שאינו בא מן הבקר ולא מן הנקבות: גמ' תנא הרכבתו כו'. וקאמר נמי בהך סיפא אימתי מביאין כו' ואשמעינן דחגיגה נמי לא דחיא שבת אפילו שחיטה דילה: תוספותאכילת פסחים לא מעכבא. פי' בכי האי גוונא שיש בידו לתקן עצמו ואינו מתקן לא מעכבא אבל בטמא גמור מעכבא דהוי דומיא דחולה וזקן ולא כפירוש הקונטרס דפי' דהא דכתיב איש לפי אכלו היינו למצוה דהא לעיל (דף סא.) אוקימנא ליה לעכב ומסיק בכיצד צולין (דף עח:) מאיש לפי אכלו דבעי' גברא דחזי לאכילה: האי מיחזא חזי ותקוני הוא דלא איתקן. הקשה ריב''א א''כ אמאי אמר ר''א לעיל ערל שלא מל ענוש כרת הא מיחזא חזי אלא דלא איתקן וי''ל דשאני התם דמחוסר מעשה בגופו וחשבינן ליה שלא לאוכליו: הלכה כר''ע. הא דלא פריך הלכתא למשיחא מפורש [בפ' ד' מיתות סנהדרין] (דף נא:): וצריכא דאי אשמעינן כו'. אדרב יהודה עביד צריכותא אמאי איצטריך למיפסק בתרוייהו כר''ע דאי אדר' עקיבא הוה ליה לאצרוכי ההיא דפרק שתי הלחם (מנחות דף צו.) גבי חביתי כהן גדול דמסיק התם כלל א''ר עקיבא כו': אבל מילה שנכרתו עליה י''ג בריתות אימא דנידחי. תימה מה מועיל מה שנכרתו עליה י''ג בריתות הא איכא קרא באפי נפשיה למכשירין כדפי' לעיל ונראה לרשב''א לפרש דאי לאו דפסק רב יהודה כר''ע גבי מילה ה''א דסבירא ליה בכל מקום כר' אליעזר וגבי פסח דפסק כר''ע היינו להחמיר מדרבנן שלא יהו מכשירין דוחין שבת אבל גבי מילה דנכרתו עליה י''ג בריתות לא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|