סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

אָמַר לוֹ רַבִּי עֲקִיבָא אוֹ חִלּוּף מָה אִם הַזָּאָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם שְׁבוּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָה שֶׁהִיא מִשּׁוּם מְלָאכָה אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תִּדְחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אָמַר לוֹ רַבִּי אֱלִיעֶזֶר עֲקִיבָא עָקַרְתָּ מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה בְּמוֹעֲדוֹ בֵּין בַּחוֹל בֵּין בַּשַּׁבָּת
אָמַר לוֹ רַבִּי הָבֵא לִי מוֹעֵד לְאֵלּוּ כְּמוֹעֵד לַשְּׁחִיטָה כְּלָל אָמַר רַבִּי עֲקִיבָא כׇּל מְלָאכָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת אֵינָהּ דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת שְׁחִיטָה שֶׁאִי אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ מֵעֶרֶב שַׁבָּת דּוֹחָה אֶת הַשַּׁבָּת:
גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הֲלָכָה זוֹ נִתְעַלְּמָה מִבְּנֵי בְתִירָא פַּעַם אַחַת חָל אַרְבָּעָה עָשָׂר לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת שָׁכְחוּ וְלֹא יָדְעוּ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו אָמְרוּ כְּלוּם יֵשׁ אָדָם שֶׁיּוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו אָמְרוּ לָהֶם אָדָם אֶחָד יֵשׁ שֶׁעָלָה מִבָּבֶל וְהִלֵּל הַבַּבְלִי שְׁמוֹ שֶׁשִּׁימֵּשׁ שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן וְיוֹדֵעַ אִם פֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו שָׁלְחוּ וְקָרְאוּ לוֹ אָמְרוּ לוֹ כְּלוּם אַתָּה יוֹדֵעַ אִם הַפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִם לָאו אָמַר לָהֶם וְכִי פֶּסַח אֶחָד יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת וַהֲלֹא הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמָּאתַיִם פְּסָחִים יֵשׁ לָנוּ בַּשָּׁנָה שֶׁדּוֹחִין אֶת הַשַּׁבָּת
אָמְרוּ לוֹ מִנַּיִן לָךְ אָמַר לָהֶם נֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּפֶּסַח וְנֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּתָּמִיד מָה מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת
וְעוֹד קַל וָחוֹמֶר הוּא וּמָה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת
מִיָּד הוֹשִׁיבוּהוּ בָּרֹאשׁ וּמִינּוּהוּ נָשִׂיא עֲלֵיהֶם וְהָיָה דּוֹרֵשׁ כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ בְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח הִתְחִיל מְקַנְטְרָן בִּדְבָרִים אָמַר לָהֶן מִי גָּרַם לָכֶם שֶׁאֶעְלֶה מִבָּבֶל וְאֶהְיֶה נָשִׂיא עֲלֵיכֶם עַצְלוּת שֶׁהָיְתָה בָּכֶם שֶׁלֹּא שִׁמַּשְׁתֶּם שְׁנֵי גְּדוֹלֵי הַדּוֹר שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן
אָמְרוּ לוֹ רַבִּי שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת מַהוּ אָמַר לָהֶן הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי אֶלָּא הַנַּח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל אִם אֵין נְבִיאִים הֵן בְּנֵי נְבִיאִים הֵן
לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֲבוֹ בְּצַמְרוֹ מִי שֶׁפִּסְחוֹ גְּדִי תּוֹחֲבוֹ בֵּין קַרְנָיו רָאָה מַעֲשֶׂה וְנִזְכַּר הֲלָכָה וְאָמַר כָּךְ מְקוּבְּלַנִי מִפִּי שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן
אָמַר מָר נֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בַּפֶּסַח וְנֶאֱמַר מוֹעֲדוֹ בְּתָמִיד מָה מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּתָּמִיד דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אַף מוֹעֲדוֹ הָאָמוּר בַּפֶּסַח דּוֹחֶה שַׁבָּת וְתָמִיד גּוּפֵיהּ מְנָלַן דְּדָחֵי שַׁבָּת אִילֵּימָא מִשּׁוּם דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּמוֹעֲדוֹ פֶּסַח נָמֵי הָא כְּתִיב בֵּיהּ מוֹעֲדוֹ
אֶלָּא מוֹעֲדוֹ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ הָכָא נָמֵי מוֹעֲדוֹ לָא מַשְׁמַע לֵיהּ אֶלָּא אָמַר קְרָא עוֹלַת שַׁבָּת בְּשַׁבַּתּוֹ עַל עוֹלַת הַתָּמִיד מִכְּלָל [עוֹלָה] דְּתָמִיד קְרֵבָה בְּשַׁבָּת
אָמַר מָר וְעוֹד קַל וָחוֹמֶר וּמָה תָּמִיד שֶׁאֵין עָנוּשׁ כָּרֵת דּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת פֶּסַח שֶׁעָנוּשׁ כָּרֵת אֵינוֹ דִּין שֶׁדּוֹחֶה אֶת הַשַּׁבָּת אִיכָּא לְמִיפְרַךְ מָה לְתָמִיד שֶׁכֵּן תָּדִיר וְכָלִיל קַל וָחוֹמֶר אֲמַר לְהוּ בְּרֵישָׁא וּפַרְכוּהּ וַהֲדַר אֲמַר לְהוּ גְּזֵירָה שָׁוָה
וְכִי מֵאַחַר דְּגָמַר גְּזֵירָה שָׁוָה קַל וָחוֹמֶר לְמָה לִי אֶלָּא לְדִידְהוּ קָאָמַר לְהוּ בִּשְׁלָמָא גְּזֵירָה שָׁוָה לָא גָּמְרִיתוּ דְּאֵין אָדָם דָּן גְּזֵירָה שָׁוָה מֵעַצְמוֹ אֶלָּא קַל וָחוֹמֶר דְּאָדָם דָּן מֵעַצְמוֹ אִיבְּעִי לְכוּ לְמֵידָן אֲמַרוּ לֵיהּ קַל וָחוֹמֶר פְּרִיכָא הוּא:
אָמַר מָר לְמָחָר מִי שֶׁפִּסְחוֹ טָלֶה תּוֹחֵב לוֹ בְּצַמְרוֹ גְּדִי תּוֹחֵב לוֹ בֵּין קַרְנָיו

רש"י

אמר לו רבי עקיבא או חילוף. או אני אחליף הדין דפשיטא לי דהזאה מעכבא וילפינן בקל וחומר מינה לשחיטה שתעכב: במועדו. ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו: הבא לי מועד לאלו. שיהא זמן קבוע להן כמה שקבוע לשחיטה הילכך כיון דלא קביע להו זימנא ומצי למיעבד להו מאתמול לא דחו והזאה נמי לאו מגופיה דפסח היא ולא כתיב בה מועד: גמ' הלכה זו. שפסח דוחה שבת: בני בתירה. נשיאים היו: אמר להן. הלל: וכי פסח אחד יש לנו שדוחה את השבת והלא יותר ממאתים פסחים יש לנו שדוחין את השבת. כלומר יותר ממאתים קרבנו' יש שדוחין שבת בשנה חמשים שבתות השנה בכל שבת ושבת ארבעה כבשים שנים לתמידים ושנים למוספין הרי מאתים לבד שבת שבתוך פסח ובתוך החג שקריבין בהן מוספי היום שבעת טלאים בפסח וארבעה עשר לחג: מה מועדו הנאמר בתמיד. ולקמיה פריך: תמיד גופיה מנא להו: והיה יושב ודורש. כדרך שהנשיא עושה: מקנטרן. לשון קניטה ועצבון קונטנדי''ר בלע''ז: מהו. הבאת סכין אינה דוחה דהא אפשר למיעבד מאתמול ומה יעשה: שמעתי ושכחתי. לקמן מפרש טעמא: בני נביאים הן. ותראו מה יעשו: למחר. בארבעה עשר בשבת: שפסחו טלה תחב לו בצמרו. את הסכין: ומי שפסחו גדי. שאין לו צמר אלא שיער שאין יכול לתוחבו בצמרו תחב לו בין קרניו ואין זה משאוי לעבור עליו משום שביתת בהמתו דלאו אורחיה בכי האי מלאכה ובענין זה הביאו סכיניהן: ראה. הלל זה המעשה שעשו: ונזכר הלכה. כך שמעתי: כך מקובלני. שכך הלכה כמו שעשו אלו: פסח נמי כתיב ביה במועדו. ולא שמעת לי' מיניה ומתמיד ילפת ליה אלא על כרחיך מדבעית למילף מתמיד לא משתמע להו דחיית שבת דאמרי במועדו דקאמר בזמן התירא קאמר הכא בתמיד נמי לא משמע להו ומנא ליה: אלא אמר קרא. במוספין עולת שבת בשבתו על עולת התמיד לבד מעולת התמיד אלמא תמיד נמי דחי: אמר מר ועוד קל וחומר כו' ופרכוה. מהא פירכא שכן כליל שכן תדיר: וכי מאחר דגמיר. מרבותיו שגזירה שוה זו לכך באה דקיימא לן אין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן נתקבלה ובאה מסיני דדילמא קרא למילתא אחריתי אתא וכיון דהוא כך קיבל הרי הוא כמו שנכתב בגופו בפירוש ולמה ליה קל וחומר שהוא דבר סברא מדעתו ומלבו: הכי קאמר נהי דגזירה שוה לא גמריתו. מרבותיכם גזירה שוה צריכא רב דאין אדם דן גזירה שוה מעצמו אלא אם כן למדה מרבו אלא קל וחומר כו': אמרו לו קל וחומר. דאית ביה לא דיינינן דפריכא הוא כדאמרן שכן תדיר:

תוספות

מה מועדו האמור בתמיד דוחה את השבת. ולקמן יליף מעל עולת התמיד תימא דבשמעתין לא דריש ממשמעות דמועדו וכן הא דפסח דחי טומאה ילפינן לקמן מאיש איש איש נדחה ואין ציבור נדחין ובתמיד ילפינן מג''ש דמועדו מועדו ובפרק כיצד צולין (לקמן דף עז.) משמע דדריש לה ממשמעות דמועדו דתניא וידבר משה את מועדי ה' מה ת''ל לפי שלא מצינו בכל התורה שנאמר בהן מועדו אלא בפסח ותמיד מועדו אפי' בשבת מועדו אפילו בטומאה שאר קרבנות מנין משמע דממשמעות' דמועדו דריש ועוד דקאמר התם וצריכי דאי כתב רחמנא תמיד שכן תדיר וכליל אבל פסח לא ואי כתיב פסח שכן כרת ואי מגזירה שוה ילפינן מה צריך לצריכותא הא איצטריך מועדו דתמיד משום טומאה ודפסח משום שבת אלא ודאי ממשמעותא דמועדו דריש וע''כ תנאי היא ועוד בפ' ר' ישמעאל במנחות (דף עב.) דריש שתי הלחם דדחו שבת מתקריב תקריב אפילו בשבת ואפילו בטומאה ולפי שמעתין מצי למילף בג''ש דמועדו מפסח ותמיד או ממשמעותא כמו בכיצד צולין (לקמן דף עז.): תוחב לו בצמרו. וא''ת והא בעי כלי שרת כדילפינן בפ' דם חטאת (זבחים דף צז:) ויקח את המאכלת ויש לומר שהקדישום השתא משמע בשמעתין דיש איסור רשות הרבים בירושלים וקשה דאמרינן בפ' קמא דעירובין (דף ו:) ירושלים אלמלא דלתותיה ננעלות בלילה חייבין עלי' משום רשות הרבים ולאו דוקא ננעלות אלא ראויות לנעול כדמסיק התם ותירץ ר''י דהכא לאחר שנפרצו בה פרצות וכי האי גוונא משני בפרק בתרא דעירובין (דף קא) אמילתא אחריתי: מה לתמיד שכן תדיר. ותימה ונילף מבינייהו דתמיד ומילה או משתי הלחם (גרידא) דדחו שבת:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר