|
טקסט הדף מנוקד
אוֹכְלִין עַל שֶׁל בֵּין הַכִּיפִּין וְאֵין אוֹכְלִין עַל שֶׁבֵּין הַשִּׁיצִין
תְּנַן הָתָם שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְבִיעוּר יְהוּדָה וְעֵבֶר הַיַּרְדֵּן וְגָלִיל וְשָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת בְּכׇל אַחַת וְאַחַת וְלָמָה אָמְרוּ שָׁלֹשׁ אֲרָצוֹת לְבִיעוּר שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלִין בְּכׇל אַחַת וְאַחַת עַד שֶׁיִּכְלֶה הָאַחֲרוֹן שֶׁבָּהּ מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב חָמָא בַּר עוּקְבָא אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא אָמַר קְרָא וְלִבְהֶמְתְּךָ וְלַחַיָּה אֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ כׇּל זְמַן שֶׁחַיָּה אוֹכֶלֶת מִן הַשָּׂדֶה הַאֲכֵל לַבְּהֵמָה שֶׁבַּבַּיִת כָּלָה לְחַיָּה אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה כַּלֵּה לִבְהֶמְתְּךָ מִן הַבַּיִת וּגְמִירִי דְּאֵין חַיָּה שֶׁבִּיהוּדָה גְּדֵילָה עַל פֵּירוֹת שֶׁבַּגָּלִיל וְאֵין חַיָּה שֶׁבַּגָּלִיל גְּדֵילָה עַל פֵּירוֹת שֶׁבִּיהוּדָה תָּנוּ רַבָּנַן פֵּירוֹת שֶׁיָּצְאוּ מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ מִתְבַּעֲרִין בְּכׇל מָקוֹם שֶׁהֵן רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר יַחְזְרוּ לִמְקוֹמָן וְיִתְבַּעֲרוּ מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר בְּאַרְצֶךָ הָא אַפֵּיקְתֵּיהּ קְרִי בֵּיהּ בָּאָרֶץ בְּאַרְצֶךָ אִי נָמֵי מֵאֲשֶׁר בְּאַרְצֶךָ רַב סָפְרָא נְפַק מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לְחוּצָה לָאָרֶץ הֲוָה בַּהֲדֵיהּ גַּרְבָּא דְחַמְרָא דִּשְׁבִיעִית לַוּוֹ בַּהֲדֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא וְרַב כָּהֲנָא אָמַר לְהוּ אִיכָּא דִּשְׁמִיעַ לֵיהּ מִינֵּיהּ דְּרַבִּי אֲבָהוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹ לָא אֲמַר לֵיהּ רַב כָּהֲנָא הָכִי אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲמַר לֵיהּ רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא הָכִי אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אֲמַר רַב סָפְרָא נְקוֹט הָא כְּלָלָא דְּרַב הוּנָא בִּידָךְ דְּדָיֵיק וְגָמַר שְׁמַעְתָּתָא מִפּוּמֵּיהּ דְּרַבֵּיהּ כְּרַחֲבָה דְפוּמְבְּדִיתָא דְּאָמַר רַחֲבָה אָמַר רַב יְהוּדָה הַר הַבַּיִת סְטָיו כָּפוּל הָיָה סְטָיו לְפָנִים מִסְּטָיו קָרֵי עֲלֵיהּ רַב יוֹסֵף עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כׇּל הַמֵּיקֵל לוֹ מַגִּיד לוֹ רַבִּי אִילְעַאי קַץ כַּפְנְיָיתָא דִשְׁבִיעִית הֵיכִי עָבֵיד הָכִי לְאׇכְלָה אָמַר רַחֲמָנָא וְלֹא לְהֶפְסֵד וְכִי תֵּימָא הָנֵי מִילֵּי הֵיכָא דְּנָחֵית לְפֵירָא אֲבָל הֵיכָא דְּלָא נָחֵית לְפֵירָא לָא וְהָאָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַבָּה בַּר אֲבוּהּ הָנֵי מְתַחֲלֵי דְעׇרְלָה אֲסִירִי הוֹאִיל וְנַעֲשׂוּ שׁוֹמֵר לְפֵירֵי וְשׁוֹמֵר לְפֵירֵי אִימַּת הָוֵה בְּכוּפְרֵי וְקָא קָרֵי לְהוּ פֵּירֵי רַב נַחְמָן דְּאָמַר כְּרַבִּי יוֹסֵי דִּתְנַן רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר סְמָדַר אָסוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא פֵּירֵי וּפְלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ מַתְקֵיף לַהּ רַב שִׁימִי מִנְּהַרְדְּעָא וּמִי פְּלִיגִי רַבָּנַן עֲלֵיהּ דְּרַבִּי יוֹסֵי בִּשְׁאָר אִילָנוֹת וְהָא תְּנַן מֵאֵימָתַי אֵין קוֹצְצִין אֶת הָאִילָנוֹת בַּשְּׁבִיעִית בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים כׇּל הָאִילָנוֹת מִשֶּׁיּוֹצִיאוּ וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הֶחָרוּבִין מִשֶּׁיְּשַׁרְשְׁרוּ וְהַגְּפָנִים רש"יאוכלין על של בין הכיפין. דרך דקלים להיות בעיקרן קוצים סביב והיינו שיצים ומן הדקל עצמן הן ולמעלה עלין שלו עשויין כסדרן כמין כפות תמרים וכשהרוח מנשב התמרים נופלין ונשארין באותן כיפין ולמטה בשיצין וקאמר רבן שמעון דכל זמן שמצויין בכיפין אוכלין מאותן שבבית אבל אין אוכלין מן הבית על סמך אותן שבשיצין לפי שאין החיה יכולה ליטלן מפני הקוצים ומתניתין הכי קאמר תנא קמא כלה לגמרי אף מבין השיצים חייב לבער אבל כלו מן הכיפין ועדיין יש בשיצין אינו חייב לבער רבי יהודה אומר צא והבא לך אף אתה ממקום הראוי ליטלן ולא תמצא ולחומרא אמרה רבי יהודה: שלש ארצות. בארץ ישראל חלוקות זו מזו לענין ביעור שאין זו סומכת על זו משכלו בה ואע''פ שלא כלו בחבירתה: ושלש ארצות בכל אחת ואחת. שחלוקות במנהג קיום פירותיהן שפירותיהן כלות של זו קודם לזו ואעפ''כ עשינו כולן אחת לביעור כדמפרש ואזיל: ולמה אמרו שלש ארצות. הואיל ושלש ארצות לכל אחת הרי כאן תשע ארצות למאי הילכתא אמרו שלש ארצות לביעור ותו לא: שיהיו אוכלין בכל אחת. עשאום לשלש שבכל אחת כאילו הן אחת ואוכלין בכל אחת ואחת מהשלש החלוקות לביעור עד שיכלה האחרון שבשלש ארצותיה אוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצותיה וכן בעבר הירדן וכן בגליל: מנא הני מילי. דאוכלין ביהודה עד שיכלה אחרון שבשלש ארצות שבה אבל אין אוכלין ביהודה ע''י אותן שבגליל: וגמירי. מסורת מאבותינו: דאין חיה שביהודה. מתרחקת כל כך לצאת מיהודה לגליל ומגליל ליהודה אבל יוצאה היא מגליל לגליל ומיהודה ליהודה: מתבערין. כשתגיע עונת הביעור שכלו לחיה: בכל מקום שהן. ולא מטרחינן ליה להחזירן לארץ לבערן שם: משום שנאמר בארצך. לחיה אשר בארצך וזהו ביעורן שמפקירן במקום דריסת חיה ובהמה: הא אפיקתיה. למעוטי דאין סומכין בני יהודה אלא על ארצם ולא על של גליל: קרי ביה בארץ בארצך. אי הוה כתיב בארץ הוה שמעת מינה חדא מינייהו השתא דכתיב בארצך. דרוש בה תרתי: אי נמי. אשר לדרשא: לוו בהדיה. נתלוו עמו בחבורה: מיניה דר' אבהו. תלמידיו היו: דקים ליה דאיהו דייק שמעתא מפומיה דרביה. כשהשמועה יוצאה מפי רבו מדקדק ואומר לרבו לשנותה פעם שנייה ומבחין הימנו או הן או לאו: כרחבה דפומבדיתא. שהיה מדקדק בשמועתו לדעת ממי קיבלה: רבי יהודה. ספק שמעה מרב יהודה או מר' יהודה נשיאה דהוה נמי בההוא דרא: סטיו כפול היה. איצטבאות סביב לו כפולות זו לפנים מזו סביב: קרי רב יוסף עליה. דרב ספרא: קץ כפנייתא דשביעית. דקל טעון כפניות והן תמרים קטנים שלא בישלו וקצץ הדקל לעצים והפסיד כפניות: דנחת לפירא. פירי שנגמר אסור להפסידו: מתחלי דערלה. שומר הגדל סביבות התמרים בקטנן כעין פקס הגדל סביבות אגוזי יער הדקות: אסירי. משום ערלה דלא הוו כעץ אלא שם פירי עליהם הואיל דנעשו שומר לפירי: ושומר פירי אימת הוי בכופרי. כשהן קטנות וכופרא הוא כפניות וכשגדילין הוא יבש ונופל אלמא כפניות קרויין פירי: רב נחמן. דאמר פירי שלא נגמר קרוי פירי: דאמר כר' יוסי. דאמר משנפל פרח הגפן ונראית צורת הענבים והיינו סמדר אסור משום ערלה מפני שהוא פירי ובלעז קורין אשפני''ר : ופליגי רבנן עליה. במסכת ערלה דקתני רישא: העלין והלולבין ומי גפנים וסמדר מותרים משום ערלה ורבי אלעאי דעבד כרבנן: בשאר אילנות. חוץ מגפן: אין קוצצין. לעצים מפני שמפסיד הפירי ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד: משיוציאו. תחילת העלין בימי ניסן: משישרשרו. משיראו בהן כעין שרשרות של חרובין: תוספותעד שיכלה אחרון שבה. פ''ה עד שתכלה האחרונה שבארצותיה והשלש ארצות שבכל אחת שוות הן ואין נראה דאם אינם חלוקות למה שונה שלש ארצות בכל אחת ועוד קשה לר''י דתנן בפ''ט דשביעית (מ''ב) שלש ארצות לביעור ושלש ארצות בכל אחת עד שיכלה האחרונה שבה ר''ש אומר לא אמרו שלש ארצות אלא ביהודה מכלל דלתנא קמא שלש ארצות חלוקות שכל אחת חלוקה לביעור ור''ש נמי מודה להו ביהודה לכך י''ל דאחרון שבה היינו פירות שבהר עד שיכלה אחרון שבהר ופירות שבעמקים עד שיכלה אחרון שבעמקים וכן שבשפילה עד שיכלה אחרון שבשפילה ובירושלמי יש אמר ר'. חייא בר' עקיבא בשם ר' יוסי בר חנינא שיערו לומר אין חיה שבהר גדילה בעמק וחיה שבעמק אין גדילה בהר ולפי זה משמע דהוי מדאורייתא ולא תיקשי הא דאמרינן בשמעתין דאין חיה שביהודה גדילה על של גליל דמיירי אפי' מהר להר והיינו דמסקינן בשילהי שמעתין דתניא אמר רשב''ג סימן להרים מילין וכו' דנפקא מינה נמי לג' ארצות שביהודה והא דלא קאמר לקמן נפקא מינה לביעור משום דחילוק הר ושפלה ועמק לא שייך אלא ביהודה גרידא כדקתני במסכת שביעית בהדיא אבל ביכורים ונחל איתן שייכים בכל א''י ובגמ' דירושלמי במסכת שביעית עלה דההיא סימן להרים מילין קאמר אית דבעי למימר למידק הדא איתמר פירוש לענין שלש ארצות נאמר אותו סימן: מתבערין בכל מקום. פ''ה שנותנין אותן למרמס חיה ובהמה ולא נראה דהא מותרין אחר ביעור לעניים לכ''ע דתנן התם (משנה ח) מי שהיו לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלקן מזון שלש סעודות לכל אחד עניים אוכלים אחר הביעור ולא עשירים דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אחד עניים וא' עשירים אוכלים אחר הביעור ובתוספתא קתני מי שיש לו פירות שביעית והגיע שעת הביעור מחלק מהן לשכיניו ולקרוביו וליודעיו ומוציא ומניח על פתח ביתו ואומר אחינו בית ישראל מי שצריך ליטול יטול וחוזר ומכניס לתוך ביתו והולך ואוכל עד שיכלו ואומר ר''י הא דמשמע בכל מקום לאסור לאכול אחר הביעור היינו כשמשהה בביתו בחזקת שלו אבל אם מפקירו ומוציאו מרשותו שיאכל כל מי שירצה הן אדם והן חיה מותר להכניסו ולאכלו אחר הביעור: רב ספרא אפיק גרבא דחמרא מא''י לח''ל. הקשה ריב''א דתנן בפ''ו דשביעית (משנה ה) אין מוציאין שמן שריפה ופירות שביעית מן הארץ לח''ל ותירץ דהתם מיירי לאכילה ורב ספרא אפיק לסחורה דיש סחורה שמותרת אי נמי בשוגג הוציאו: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|