סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

מִכְּלָל דְּרַבָּנַן דִּפְלִיגִי עֲלֵיהּ שָׁרוּ אֲפִילּוּ כְּשֶׁאֲבוּקָה כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא עֵצִים דְּאִיסּוּרָא לְרַבָּנַן הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לְהוּ אָמַר רַב אַמֵּי בַּר חָמָא בְּשַׁרְשִׁיפָא
בְּעָא מִינֵּיהּ רָמֵי בַּר חָמָא מֵרַב חִסְדָּא תַּנּוּר שֶׁהִסִּיקוֹ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְאָפָה בּוֹ הַפַּת לְרַבָּנַן דְּשָׁרוּ בְּקַמַּיְיתָא מַאי אֲמַר לֵיהּ הַפַּת אֲסוּרָה וּמָה בֵּין זוֹ לְעׇרְלָה אָמַר רָבָא הָכִי הַשְׁתָּא עׇרְלָה בְּטֵילָה בְּמָאתַיִם הֶקְדֵּשׁ אֲפִילּוּ בְּאֶלֶף לֹא בָּטֵיל
אֶלָּא אָמַר רָבָא אִי קַשְׁיָא לֵיהּ הָא קַשְׁיָא וַהֲלֹא מָעַל הַמַּסִּיק וְכׇל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקוּ לְהוּ לְחוּלִּין
אָמַר רַב פָּפָּא הָכָא בַּעֲצֵי שְׁלָמִים עָסְקִינַן וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יְהוּדָה דְּאָמַר הֶקְדֵּשׁ בְּשׁוֹגֵג מִתְחַלֵּל בְּמֵזִיד אֵינוֹ מִתְחַלֵּל
בְּמֵזִיד מַאי טַעְמָא לָא כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה הוּא לָא נָפֵיק לְחוּלִּין שְׁלָמִים נָמֵי כֵּיוָן דְּלָאו בַּר מְעִילָה נִינְהוּ לָא נָפְקָא לְחוּלִּין
וְכׇל הֵיכָא דְּמָעַל הַמַּסִּיק נָפְקִי לְחוּלִּין וְהָא תַּנְיָא כׇּל הַנִּשְׂרָפִין אֶפְרָן מוּתָּר חוּץ מֵעֲצֵי אֲשֵׁירָה וְאֵפֶר הֶקְדֵּשׁ לְעוֹלָם אָסוּר
אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא כְּגוֹן שֶׁנָּפְלָה דְּלֵיקָה מֵאֵילֶיהָ בַּעֲצֵי הֶקְדֵּשׁ דְּלֵיכָּא אִינָשׁ דְּנִמְעוֹל רַב שְׁמַעְיָה אָמַר בְּאוֹתָן שֶׁטְּעוּנִין גְּנִיזָה דְּתַנְיָא וְשָׂמוֹ בְּנַחַת וְשָׂמוֹ כּוּלּוֹ וְשָׂמוֹ שֶׁלֹּא יְפַזֵּר:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֵין בִּיעוּר וְכוּ': תַּנְיָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵין בִּיעוּר חָמֵץ אֶלָּא שְׂרֵיפָה וְהַדִּין נוֹתֵן וּמָה נוֹתָר שֶׁאֵינוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא טָעוּן שְׂרֵיפָה חָמֵץ שֶׁיֶּשְׁנוֹ בְּבַל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא לֹא כׇּל שֶׁכֵּן שֶׁטָּעוּן שְׂרֵיפָה
אָמְרוּ לוֹ כׇּל דִּין שֶׁאַתָּה דָּן תְּחִלָּתוֹ לְהַחְמִיר וְסוֹפוֹ לְהָקֵל אֵינוֹ דִּין לֹא מָצָא עֵצִים לְשׂוֹרְפוֹ יְהֵא יוֹשֵׁב וּבָטֵל וְהַתּוֹרָה אָמְרָה תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאוֹר מִבָּתֵּיכֶם בְּכׇל דָּבָר שֶׁאַתָּה יָכוֹל לְהַשְׁבִּיתוֹ
חָזַר רַבִּי יְהוּדָה וְדָנוּ דִּין אַחֵר נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה
אָמְרוּ לוֹ נְבֵילָה תּוֹכִיחַ שֶׁאֲסוּרָה בַּאֲכִילָה וְאֵינָהּ טְעוּנָה שְׂרֵיפָה אָמַר לָהֶן הֶפְרֵשׁ נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה מָה נוֹתָר טָעוּן שְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ טָעוּן שְׂרֵיפָה
אָמְרוּ לוֹ שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְאֵינוֹ טָעוּן שְׂרֵיפָה אָמַר לָהֶן הֶפְרֵשׁ נוֹתָר אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְחָמֵץ אָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת מָה נוֹתָר בִּשְׂרֵיפָה אַף חָמֵץ בִּשְׂרֵיפָה אָמְרוּ לוֹ חֶלְבּוֹ שֶׁל שׁוֹר הַנִּסְקָל יוֹכִיחַ שֶׁאָסוּר בַּאֲכִילָה וּבַהֲנָאָה וְעָנוּשׁ כָּרֵת וְאֵין טָעוּן שְׂרֵיפָה

רש"י

עצים דאיסורא. דמתסרי בהנאה לרבנן היכי משכחת להו: בשרשיפא. כסא לישב עליו או להדום רגליו דהנאתן כשהן בעין ועל ידי ממש אבל הנאת היסק אין הנאתו אלא לאחר ביעורו או בשעת ביעורו: בטילה במאתים. הלכך לא חמירא משכלה ונבער איסורו: והלא מעל המסיק. וחייב קרבן מעילה וכל דבר שאין בו קדושת הגוף כגון בהמה שאינה של קרבן וכלי שאינו כלי שרת כיון שמעל בו יצא לחולין דתנן (מעילה דף יט:) אין מועל אחר מועל במוקדשין אלא בהמה וכלי שרת בלבד אבל כל מידי אחרינא ממעילה ראשונה נפקא לחולין דקי''ל אין מעילה בכ''מ אלא שינוי שנשתנה מקדושתו ואמאי פת אסורה הא קודם שנתנו הפת היה ההיסק חולין: בעצי שלמים. שהתפיסן לדמי שלמים למוכרן וליקח בדמיהן שלמים וקדשים קלים אין להם מעילה דלאו קדשי ה' קרינן ביה שכולן לבעלים ואין לגבוה בהן אלא לאחר זריקת דמים את האימורין ואיסורא מיהא רכיבה עלייהו וממעילה הוא דאימעיטי במסכת מעילה: ואליבא דרבי יהודה. פשט ליה רב חסדא בקדושין בפ''ב (דף נה.) דאמר הקדש במזיד אין מתחלל אם נהנה ממנו במזיד לא יצא לחולין הלכך בשלמים שוגג דידהו כמזיד דהקדש דהא לאו בני מעילה נינהו והכי נמי הוה מצי למימר הכא כשהסיקו מזיד עסקינן מיהו שהסיקו משמע שוגג ומזיד וכיון דמצי לאוקמה בין בשוגג בין במזיד אוקמה: כל הנשרפין. בשילהי פרק בתרא דתמורה מפרש אלו נשרפין ואלו נקברין: ואפר הקדש לעולם אסור. להכי נקט גבי הקדש לעולם וגבי אשירה לא נקט לעולם משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו''ג ובטלה אבל הקדש אין בו ביטול והכי מפורש בשילהי תמורה: רמי בר חמא ורב שמעיה אאפר הקדש לעולם אסור מהדרי: באותו אפר שטעון גניזה. קאמר לעולם אסור וזהו אפר של תרומת הדשן שלא היתה מעילה בהסיקו: כל דין שאתה דן. שמתחלתו אתה דנו כדי להחמיר עליו שהרי חמור הוא ואתה מביא לו חומר אחר כדקאמרת חמץ שהוא בבל יראה אין דין שטעון שריפה וסופו נמצא שחומר שאתה מוסיף עליו גורם לו להקל: אינו דין. שהרי הדין מלמד שיהא חמור והרי הוא מקילו: שאם לא מצא עצים ישב ויבטל. בתמיה ואף על גב דאמרי' בפרק קמא (דף יב:) לרבי יהודה אבל בשעת ביעורו השבתתו בכל דבר גבי פלוגתייהו מיהא קולא היא במי שהוא רוצה לצאת בשיירא או בתוך שלשים דאמרינן זקוק לבער וכשאין עצים לשורפו יהא יושב ובטל ולא יבערנו: ודנו דין אחר. שאינו קל וחומר אלא גזירה שוה ובין לקולא ובין לחומרא בתרה אזלינן דגזירת הכתוב הוא ואין להשיב עליו תחלתו להחמיר וסופו להקל:

תוספות

מכלל דרבנן שרו כשאבוקה כנגדו. ואם תאמר לרבנן הואיל ובאבוקה כנגדו חשיב כמו שלהבת באה מן הגחלים מאי פריך בסוף לולב הגזול (סוכה מ.) ובהגוזל עצים (ב''ק קא:) והא איכא עצים דמשחן שהנאתן וביעורן שוה הא בשעת הנאה מבוערין הן כבר במקום השלהבת ויש לומר משום דשיעור כזה לא חשיב הנאה אחר ביעורן לענין שביעית שהרי באכילה דמינה ילפינן התם ליכא לגמרי הנאה וביעורן שוה ולא ממעטינן אלא שאר עצים שאין הנאתן אלא אחר שנעשו גחלים לגמרי ולרבי עצים דלא משחן נמי הוה ליה למיסר דלדידיה כשאבוקה כנגדו הנאתן וביעורן שוה ואיכא למימר הואיל ורוב הנאה אחר ביעור אית לן למימר דלא אסרה תורה בהן אבל תימה למאן דאמר לוחשות לרבי אסורים אמאי לא אסר בכל עצים בשביעית שהרי הנאתן וביעורן שוה הואיל ולא חשיב להו מבוערות כשהן לוחשות דבאותן הוי עיקר הנאה: הקדש אפי' באלף לא בטיל. תימה מה חומר היא זו הלא הקדש דבר שיש לו מתירין הוא ע''י חילול ומטעם זה אין דינו להיות בטל אפילו באיסור קל אפילו מדרבנן כדאמרינן בריש ביצה (דף ד.): בעצי שלמים. ה''מ לאוקמי בעצי הקדש ובמזיד ואליבא דרבי יהודה אלא דלאו אורחא דמלתא לעבור במזיד: ורמינהו כל הנשרפין וכו'. ה''מ לאוקמי בעצי שלמים: חוץ מעצי אשירה. תימה לרשב''א תיהוי כעבודת גלולים שנשתברה מאליה דשריא כדאמרינן בפרק כל הצלמים (ע''ז מא:) ואין לומר דהכא מיירי באשירה של ישראל דאין לה ביטול עולמית דהא בסוף תמורה (ד' לד.) מפרש דלהכי לא עריב ותני אפר הקדש ואשירה לעולם אסורין משום דאשירה יש לה היתר אם שורפה עו''ג דבטלה: אין ביעור חמץ אלא שריפה. נראה דהלכה כרבי יהודה דסתם לן תנא כותיה בפרק בתרא דתמורה (ד' לג:) וא''ת א''כ בהא דאמר ר' יהודה סוכה אינה נוהגת אלא בארבע מינין שבלולב יהא נמי הלכה כמותו דהתם נמי לא פליגי רבנן אלא מטעם דכל דין שתחלתו להחמיר וסופו להקל אין דין ובפ''ק דסוכה (ד' יא.) סתם לן תנא כרבנן דקתני הדלה עליה את הגפן ואת הדלעת אם קצצן כשירה וי''ל דהכא קיימא לן כרבי יהודה משום דין אחר דיליף במה מצינו אף על גב דאמרו לו חטאת העוף ואשם תלוי יוכיחו ושתיק מ''מ לדידן סבירא לן כרבנן דאמרי חטאת ואשם בשריפה וליכא תוכיח: מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה. וא''ת למאן דדריש לעיל (ד' כד.) הנותר בשריפה ואין דבר אחר בשריפה היכי יליף רבי יהודה חמץ בשריפה מנותר ותירץ רשב''א דלית לן למעוטי מנותר אלא שאר איסורין אבל חמץ דדמי לנותר בכרת ובבל תותירו לא ממעטינן וא''ת לעיל היכי יליף שאר אסורין באם אינו ענין נוקי קרא בחמץ בפסח דוקא דדמי ליה טפי וי''ל דלחמץ בפסח לא צריך [קרא] דמצי למילף במה מצינו: חלבו של שור הנסקל יוכיח. הקשה ריב''א היא גופה נילף מנותר שיהא בשריפה דדמי ליה ותירץ דלא דמי ליה בבל תותירו:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר