עירובין עז ע"א

לעמוד הבא

מסכת דף חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ מַעֲלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין תְּנַן אֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין וְאֵלּוּ עוֹלִין מִכָּאן וְאוֹכְלִין עוֹלִין אֵין מַעֲלִין לָא הָכִי קָאָמַר יֵשׁ בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה עוֹלִין אֵין מַעֲלִין לָא אֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מַעֲלִין נָמֵי וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּכִי אֲתָא רַב דִּימִי אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מָקוֹם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבָּעָה עַל אַרְבָּעָה מוּתָּר לִבְנֵי רְשׁוּת הָרַבִּים וְלִבְנֵי רְשׁוּת הַיָּחִיד לְכַתֵּף עָלָיו וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יַחֲלִיפוּ וְרַב לֵית לֵיהּ דְּרַב דִּימִי אִי בִּרְשׁוּיוֹת דְּאוֹרָיְיתָא הָכִי נָמֵי הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן בִּרְשׁוּיוֹת דְּרַבָּנַן וַחֲכָמִים עָשׂוּ חִיזּוּק לְדִבְרֵיהֶם יוֹתֵר מִשֶּׁל תּוֹרָה אָמַר רַבָּה (אָמַר) רַב הוּנָא אָמַר רַב נַחְמָן כּוֹתֶל שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת צִידּוֹ אֶחָד גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה טְפָחִים וְצִידּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁשָּׁוֶה לָאָרֶץ מִשּׁוּם דְּהָוֵה לָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה וְכׇל לָזֶה בְּנַחַת וְלָזֶה בְּקָשֶׁה נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁתַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת אָמַר רַב שֵׁיזְבִי אָמַר רַב נַחְמָן חָרִיץ שֶׁבֵּין שְׁתֵּי חֲצֵירוֹת צִידּוֹ אֶחָד עָמוֹק עֲשָׂרָה וְצִידּוֹ אֶחָד שָׁוֶה לָאָרֶץ נוֹתְנִין אוֹתוֹ לָזֶה שֶׁשָּׁוֶה לָאָרֶץ מִשּׁוּם דְּהָוֵה לֵיהּ לָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּנַחַת וְלָזֶה תַּשְׁמִישׁוֹ בְּקָשֶׁה וְכוּ' וּצְרִיכִי דְּאִי אַשְׁמְעִינַן כּוֹתֶל מִשּׁוּם דִּבְגוּבְהָא מִשְׁתַּמְּשִׁי אִינָשֵׁי אֲבָל חָרִיץ בְּעוּמְקָא לָא מִשְׁתַּמְּשִׁי אִינָשֵׁי אֵימָא לָא וְאִי אַשְׁמְעִינַן בְּחָרִיץ מִשּׁוּם דְּלָא בְּעִיתָא תַּשְׁמִישְׁתָּא אֲבָל כּוֹתֶל דִּבְעִיתָא תַּשְׁמִישְׁתָּא אֵימָא לָא צְרִיכָא בָּא לְמַעֲטוֹ אִם יֵשׁ בְּמִיעוּטוֹ אַרְבָּעָה מוּתָּר לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בְּכׇל הַכּוֹתֶל כּוּלּוֹ וְאִם לָאו אֵין מִשְׁתַּמֵּשׁ אֶלָּא כְּנֶגֶד הַמִּיעוּט מָה נַפְשָׁךְ אִי אַהֲנִי מִעוּטָא בְּכוּלֵּיהּ כּוֹתֶל לִישְׁתַּמֵּשׁ אִי לָא אַהֲנִי אֲפִילּוּ כְּנֶגֶד הַמִּיעוּט נָמֵי לָא אָמַר רָבִינָא כְּגוֹן שֶׁעָקַר חוּלְיָא מֵרֹאשׁוֹ אָמַר רַב יְחִיאֵל כָּפָה סֵפֶל מְמַעֵט וְאַמַּאי דָּבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת הוּא וְדָבָר הַנִּיטָּל בְּשַׁבָּת אֵינוֹ מְמַעֵט לָא צְרִיכָא דְּחַבְּרֵיהּ בְּאַרְעָא וְכִי חַבְּרֵיהּ בְּאַרְעָא מַאי הָוֵי וְהָא תַּנְיָא פַּגָּה שֶׁהִטְמִינָהּ בְּתֶבֶן וַחֲרָרָה שֶׁהִטְמִינָהּ בְּגֶחָלִים אִם מְגוּלָּה מִקְצָתָהּ נִטֶּלֶת בְּשַׁבָּת הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן דְּאִית לֵיהּ אוֹגְנַיִים וְכִי אִית לֵיהּ אוֹגְנַיִים מַאי הָוֵי וְהָתְנַן הַטּוֹמֵן לֶפֶת וּצְנוֹן תַּחַת הַגֶּפֶן בִּזְמַן

רש"י

מעלין. מחצירן לראשו והוא הדין דמורידין דמקום פטור הוא ובטיל לכאן ולכאן להקל: מקום שאין בו ד'. רוחב: ועומד בין רה''י לרה''ר ויש לנו היכר כגון גבוה מן הארץ ג' ואילו היה רוחב ד' היה נקרא רשות לעצמו והויא כרמלית ואסור לכאן ולכאן אבל עכשיו נקרא מקום פטור ומותר לכאן ולכאן לכתף עליו משאוי שלהן: ובלבד שלא יחליפו. דרבנן היא דאילו חיובא ליכא דבעינן עקירה מרשות זו והנחה לרשות זו והכא עקירה מרה''י גמורה והנחה למקום פטור ועקירה ממקום פטור והנחה לרה''ר גמורה: ורב לית ליה דרב דימי. בתמיה והא מתניתא היא במסכת שבת בפ''ק [דף ו.] עומד אדם על האסקופה נוטל מעני ונותן לו מבעל הבית ונותן לו ובלבד שלא יטול מזה ויתן לזה: רשויות דאורייתא. כגון רשות רבים ויחיד: דרבנן. חצירות דרשות יחיד ויחיד הוא ומדרבנן הוא דאסור: וצידו אחד שוה לארץ. כלומר גבוה הוא מן האחת ונמוך הוא לחברתה כגון שקרקעיתה של זו גבוה. כל כמה דלא גבוה י' קרי ליה שוה לארץ: נותנין אותו. להעלות ולהוריד מעליו וחבירו אסור: חריץ. על פני אורך החצירות מבדיל בין זו לזו הוי מחיצה מעלייתא: שוה לארץ. שאינו עמוק ממנה י' כגון שקרקעיתה נמוך: אימא לא. משתרי דלדידיה נמי תשמישו בקשה הוא: לא בעיתא תשמישתיה. מה שמניח בו משתמר: בעיתא תשמישתיה. שנופלים החפצים: בא למעט. אכותל קאי וקס''ד שעשה תל עפר למטה בקרקע סמוך לכותל או בנה איצטבא או הניח שם פספסים: אם יש במעוטו ד'. אורך בצד משך הכותל הוי כפתח וכיון דממנו ולמעלה לא גבוה עשרה משתמש בכל הכותל שהרי תשמישו בנחת שעולה לו דרך פתחו: אי אהני מעוטא. למיהוי פתחא כוליה שרי: ואי לא אהני. הא בטיל ליה: אמר רבינא. לאו מלמטה עסקינן דהתם ודאי בציר מד' לא מהני למידי אלא כגון שעקר חוליא מראשו מגובהו של כותל קרי ראשו כדתנן היו בראשו פירות הלכך אי הוי מעוטא ארבעה אורך הוי פיתחא לכל הכותל בציר מהכא פיתחא הוא דלא הוי אבל לאשתמושי ביה שרי דכיון דלא גבוה י' לא הוי רשותא: כפה ספל. סמוך לכותל ומיעט גובהו מעשרה כל הני מיעוטי כגון דליכא י' מראשו לראש הכותל: מאי הוי. אכתי ניטל בשבת הוא: פגה. תאנה בוסר שטומנין אותה בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא ואסור לטלטלו כגון שהקצהו ללבון לבנים: וחררה שהטמינה. אתמול בגחלים ועכשיו כבו ומ''מ מוקצין הן אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכים מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות כדאמרינן בכריתות (דף כ.): דאית להו אוגניים. כעין ספלים שלנו דעכשיו עפר מונח עליהן והוי מזיז עפר ממקומו ודומה לחופר: הטומן. להצניע:

תוספות

ורבי יוחנן אמר אלו מעלין כו'. פירוש מן הבית דמן החצר אפילו ברחב ד' שרי דכר''ש מוקי לה רבי יוחנן לקמן בריש כל גגות (דף צב.): עולין אין מעלין לא. תימה דמאי קס''ד וכי לא ידע דרבי יוחנן איירי באין לו ארבעה וי''ל דס''ד דטעמא דרבי יוחנן משום דאין רגילות להשתמש שם ולא אסרי אהדדי והוא הדין ברוחב ד' כיון שהוא גבוה י' ואין נח להשתמש שם ולהכי לא פריך אלא לר' יוחנן אבל לרב דטעמא משום דבטל הוא לא שייך אלא באין בו ד' על ד': הכא במאי עסקינן ברשויות דרבנן. נראה דוקא כי הכא שהכל רה''י אלא שלא עירבו אבל מקום שאין בו ד' על ד' שבין רה''י לכרמלית אין נראה שיחלוק רב אלא מותר לבני רה''י ולבני כרמלית לכתף עליו וקצת מוכח כן בפ''ק (דף ט.) דמוקי רבא הא דאמר רב תוך הפתח אע''פ שאין בו ד' על ד' צריך לחי אמר להתירו הפתוח לכרמלית משום דמצא מין את מינו ולרה''ר שרי ולא קאמר משום דעשו חיזוק אלא ודאי אף לרב בין כרמלית לרה''י לא עשו חיזוק ומיהו מצינו למימר דהתם לא נקט טעמא דחיזוק משום דאית ליה טעמא אחרינא: ברשויות דרבנן. בפרק כיצד משתתפין מיקל רב דימי טפי משמיה דרבי יוחנן ברשויות דרבנן ושרי אחילו להחליף כשיש בין רשות היחיד לכרמלית מקום שאין בו ד' על ד' והא דאמר ר' יוחנן הכא אלו מעלין מכאן ואוכלין מסיק דזעירי אמרה: כותל שבין ב' חצירות גבוה עשרה וצדו אחד שוה לארץ. לאו שוה ממש קאמר דאם כן לאו היינו כותל אלא הכל היא קרקעית חצר אלא כל שאין גבוה י' שוה לארץ קרי ליה כך פי' בקונטרס וא''ת לרב חסדא דאמר בפרק כל גגות (לקמן דף צג:) גידוד ה' ומחיצה ה' אין מצטרפין מאי קאמר נותנין אותו לזה ששוה לארץ הא אין מטלטלין בעליונה אלא בד' וי''ל דמכל מקום נפקא מינה דתוך ד' מיהא שרי לטלטל מן הכותל לעליונה: הטומן לפת וצנון כו'. בשלא השרישו איירי דכשהשרישו לא היו ניטלין בשבת וא''ת בשלמא גבי כלאים ושביעית אצטריך לאשמועי' דלא גזרינן כשמתכוון להטמין אמו דילמא אתי ליטע אבל מעשר מה שייך כאן אפי' השריש כיון דליכא תוספת ואי נקטינן לענין דשרי לעשר עליו מן התלוש או ממנו על התלוש ולא חיישינן דילמא אתי לפרושי מן התלוש על המחובר ומן המחובר על התלוש א''כ הוה ליה למנקט תרומה דגבי מחובר ותלוש רגיל להזכיר תרומה בכל מקום אין תורמין מן התלוש על המחובר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות מחוברין ואור''י דרגילות הוא שמתוספין מחמת ליחלוחית הקרקע כעין שאנו רואין שומין ובצלים שמתוספין אפילו כשמונחים בחלון ועל אותה תוספת קאמר דאין צריך לעשר הואיל והיו מתוקנים מקודם לכן ודוקא נקט הטומן אבל אם לשם נטיעה עושה חושש משום כולם:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,

מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC

לעמוד הקודם

עירובין עז ע"א

לעמוד הבא