|
טקסט הדף מנוקד
וְסֵיפָא רַבָּנַן אָמַר רַב גְּבִיהָא דְּבֵי כְתִיל לְרַב אָשֵׁי הָכִי אָמַר אַבָּיֵי רֵישָׁא רַבִּי שִׁמְעוֹן וְסֵיפָא רַבָּנַן
אָמַר רָבָא הַכֹּל מוֹדִים שֶׁאִם נֶהֱנָה מִבְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא קוֹדֶם זְרִיקָה וּמֵאֵימוּרַי קָדָשִׁים קַלִּין לְאַחַר שֶׁהֶעֱלָן דְּפָטוּר פְּשִׁיטָא מַאי קָא מַפְסֵיד מַהוּ דְּתֵימָא בְּשַׂר קׇדְשֵׁי קָדָשִׁים שֶׁנִּטְמָא אִית לֵיהּ מִצְוַת שְׂרֵיפָה לְכֹהֲנִים אֵימוּרֵי קָדָשִׁים קַלִּין אִיכָּא מִצְוָה לְהַפּוֹכֵי בְּצִינּוֹרָא קָא מַשְׁמַע לַן דְּלָא אָמַר רָבָא הָא דְּאָמְרַתְּ כְּבָר קָרְבָה חַטָּאת יֵלְכוּ לְיָם הַמֶּלַח הָנֵי מִילֵּי דְּאִתְיְדַע לֵיהּ קַמֵּי כַּפָּרָה אֲבָל לְאַחַר כַּפָּרָה יִפְּלוּ לִנְדָבָה מַאי טַעְמָא אֵין מַפְרִישִׁין מִתְּחִלָּה לְאִיבּוּד מַתְנִי' הַקּוֹמֶץ וְהַלְּבוֹנָה וְהַקְּטוֹרֶת וּמִנְחַת כֹּהֲנִים וּמִנְחַת כֹּהֵן מָשִׁיחַ וּמִנְחַת נְסָכִים מוֹעֲלִין בָּהֶם מִשֶּׁהוּקְדְּשׁוּ קִדְּשָׁן בִּכְלִי הוּכְשַׁר לִיפָּסֵל בִּטְבוּל יוֹם וּבִמְחוּסַּר כִּפּוּרִים וּבְלִינָה וְחַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וּמִשּׁוּם טָמֵא וּפִיגּוּל אֵין בָּהּ זֶה הַכְּלָל כׇּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מַתִּירִין אֵין חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם פִּיגּוּל וְנוֹתָר וְטָמֵא עַד שֶׁיַּקְרִיבוּ מַתִּירִין וְכֹל שֶׁאֵין לוֹ מַתִּירִין כֵּיוָן שֶׁקִּידֵּשׁ בִּכְלִי חַיָּיבִין עָלָיו מִשּׁוּם נוֹתָר וְטָמֵא וּפִיגּוּל אֵין בָּהּ רש"ירישא. דאמר ילכו לים המלח ר''ש היא דאמר (תמורה דף טו.) חטאת שכיפרו בעליה תמות: וסיפא. דאמר כל קרבנות המזבח למזבח ואע''ג דאיכפור בעלים רבנן היא דאמרי אין חטאת מתה אלא אותה שאבדה ונמצאת לאחר כפרה (וכן המעות): הכל מודים. רב ורבי יוחנן דפליגי באפר תפוח: שאם נהנה מקדשי קדשים שנטמאו. אפילו קודם זריקה ומאימורי קדשים קלין לאחר שהעלן על גבי המזבח אפילו קודם שנעשו אפר אבל משלה בהן האור דפטור ממעילה: פשיטא. דפטור דמאי קא מפסיד דכיון דנטמאו בשר קדשי קדשים לא חזו לא לכהנים ולא לגבוה ובאימורי קדשים קלים נמי הרי כבר העלן ונעשית מצותן ואם תאמר הא אמרינן בפרקין דלעיל (דף ה:) הפגול לעולם מועלין בו ולא פרכינן מאי קא מפסיד היינו טעמא דמועלין בו הואיל ומרצין לפגולן דחשיב כולי האי דצריך זריקת דמים לקובעו בפגול חשיב נמי דמועלין בו אע''ג דלא מפסיד: מהו דתימא קדשי קדשים שנטמאו. אכתי אית להו מקצת קדושה דבעו שריפה בקדש כשאר פסולי דקדש ואימורי קדשים קלים נמי שהעלם אכתי אית בהו מצוה להפוכי בצנורא כדי שיהו נשרפין לגמרי ולחייב בהן משום מעילה: קא משמע לן דלא. ואי קשיא לך אמאי אמר רבא אימורי קדשים קלים לאחר שעלו פטור ממעילה הא אמרינן לעיל לפני תרומת הדשן דכולי עלמא לא פליגי דמועלין בו ואמאי פטור הא לא קשיא התם לעיל מיירי באפר עולה ובאימורי קדשי קדשים דחמירי משום הכי מועלין בהן עד שיצאו לבית הדשן אבל אימורי קדשים קלים דלא חמירי כולי האי משום הכי הנהנה מהן לאחר שעלו פטור: הני מילי דאתידע ליה דמעל קמי [כפרה]. קודם שקרבה חטאתו דכיון דהוה ליה להוסיף אלו המעות קרן וחומש על דמי חטאתו דכי הפריש השתא לקרן וחומש לא הפרישו לאיבוד אלא היה יכול להקריבן ודינייהו הוו כחטאת שכיפרו בעליה וילכו לים המלח: אבל. נודע לו שמעל לאחר כפרה לאחר שקרבה חטאתו הני קרן וחומש שהפריש עכשיו אינו מביא מהן שוב חטאתו שכבר כיפרו הבעלים ואם ילכו לים המלח הויין לאיבוד אלא יפלו לנדבה דאין מפרישין תחלה לאיבוד כלומר על מנת שילכו לים המלח הילכך יפלו לנדבה: מתני' מנחת כהנים. דכתיב וכל מנחת כהן כליל תהיה: מנחת כהן משיח. היינו חביתי כה''ג: ומנחת נסכים: היינו מנחה הבאה עם הזבח שיש בו נסכים דאין בהן שיריים דכל הני דמתני' כליל נינהו: מועלין בהן משהוקדשו. קדושת פה בעלמא: ופיגול אין בהן. דאין להם מתירין: [שיש לו מתירין]. כגון שלמים וחטאת ואשם דדמן מתיר האימורין להקטרה והבשר לכהנים או דבר שיש לו מתירין למזבח בלבד כגון עולת העוף ועולת בהמה דדמן מתירן למזבח וכגון שתי הלחם דדמן של כבשים הן מתירין אותן וכגון לחם הפנים דבזיכין מתירין אותו ומנחות שניתרות בקומץ: אין חייבין עליהם משום נותר וטמא ופיגול עד שיקרבו מתירין. דהכי כתיב בפיגול דשלמים לא ירצה ואמרינן (זבחים דף כח:) כהרצאת כשר כך הרצאת פיגול וכו' (ויליף נותר וטמא מפגול) [ומשום נותר וטמא נמי אין חייבין עד שיקרבו מתירין כמו פגול דנותר יליף קדש קדש מפגול וטמא יליף (שם דף מה.) חילול [חילול] מנותר]: וכל דבר שאין לו מתירין. כגון הקומץ . והלבונה וכו' דהן עצמן מתירין: חייבין עליהן משום נותר וטמא. משום טמא כדנימא לקמן בגמ' וטומאתו עליו ונכרתה בכל הקדשים הכתוב מדבר ומשום נותר דילפינן חילול חילול מטמא אבל חיוב פגול אין בו משום דלא מצינו חיוב פגול אלא בדבר שיש לו מתירין דהא בשלמים כתיב פיגול: תוספותרישא רבי שמעון וסיפא רבנן. פלוגתא דר''ש ורבנן בהפריש חטאתו ואבד והפריש אחרת ונמצאת הראשונה וכפר באבד דרבנן סברי שאינה אבודה תרעה ור''ש [סבר] מתה ופלוגתייהו בפ''ב דתמורה (דף טו.) והך דהכא שנודע לו קודם כפרה דמיא להא מילתא דפליגי וא''ת אמאי לא קאמר רישא רבי היא דהא רבי אית ליה בתמורה בפ' ולד חטאת (דף כג.) אליבא דרבי אבא דאם נתכפר באבודה דשאינה אבודה תמות וי''ל דטפי ניחא ליה לאיתויי רבי שמעון משום דאית ליה דרבי ועדיפא מדרבי דעד כאן לא קאמר רבי דתמות אלא באבודה בשעת הפרשה פירוש שלא נמצאת עד לאחר הפרשה אבל באבודה שלא בשעת הפרשה שמצא עד שלא הפריש מודה רבי דלא אמרינן תמות אלא תרעה אבל ר''ש פליג ארבנן אף בנמצא קודם הפרשה כדמוכח פ' יש בקרבנות (תמורה דף טו.) בפלוגתא דרבי יהודה ור''ש דמוקי לה באבודה שלא בשעת הפרשה ולהכי מייתי ר''ש ואע''ג דהכא לא הוי כמאן דאבוד שלא בשעת הפרשה מ''מ נקט ר''ש ולא משום דלא מצי אתיא כרבי אך משום דעדיפא דרבי שמעון מדרבי נקט רבי שמעון ולא נראה כיון דדמיא הך להא דרבי הוה ליה למימר בהדיא רישא רבי לכן נראה להר''ם דרישא דווקא כר' שמעון ולא כרבי דהא דאמר רבי (לקמן) תמות היינו בשאינן ראויות שתיהן למזבח כגון שנמצא קודם הקרבה ולא נראו שתיהן בשעה אחת למזבח אבל הכא דאם לא קרב חטאת היה מוסיף ומביא חטאת שמנה כי נמי קרבה חטאת ונדחת הדמים לא ילכו לים המלח אלא יפלו לנדבה אבל מייתי שפיר מר' שמעון דפליג אדרבנן אף במפריש חטאת לאחריות ואית ליה דאם נתכפר באחת תמות האחרת ואע''ג דבשעת כפרה היו ראויות שתיהן ליקרב או זו או זו ה''נ גבי דם חטאת אע''ג דאם לא קרב חטאת היו ראוים ליתוסף על החטאת וליקרב מכל מקום כי קרבה חטאת (לא) אמרינן ילכו לים המלח וא''ת והא מודה רבי שמעון במפריש שני ציבורי מעות לאחריות כדמוכח בתמורה (דף כג:) וי''ל דשאני התם שאין דעתו להביא חטאת אלא מצבור האחד אבל הכא דמוסיף הוא על דמי חטאת ילכו לים המלח: הכל מודים שאם נהנה מבשר קדשי קדשים שנטמא ומאימורי קדשים קלים לאחר שהעלן דפטור. פירוש שהרי נעשה מצותן ופריך פשיטא מאי קא מפסיד כלומר מה מצוה יש כאן עוד לעשות ואפילו היו כשרים ומשני מהו דתימא בשר קדשי קדשים שנטמאו איכא מצות שריפה לכהנים וכן אימורי קדשים קלים מצוה להפוכי בצינורא להפך האימורים בצינור שקורין קרויקי''ט על גבי הגחלים כדי לאכלם קמ''ל נראה לפרש דהאי הכל מודים לא קאי ארב ולוי דהא לא פליגי אלא היכא יפול אבל לכ''ע מיחייב ולא שייך לומר דמודים פטור אלא קאי ארב ורבי יוחנן דפליגי בנהנה מאפר תפוח וקאמר דלרבי יוחנן דאמר גבי נהנה מאפר תפוח דמועלין בו היינו משום דבעי בגדי כהונה בהוצאת הדשן ולכך חשיב שפיר לא נעשית מצותו אבל בבשר קדשי קדשים אע''ג דאיכא עוד מצות שריפה לכהנים הוי חשיב שפיר נעשה מצותו דשריפה לא הוי עבודה כיון דלא צריך בשריפה בגדי כהונה וא''ת וגבי אימורי קדשים קלים מאי שנא דודאי הפוכי בצינורא עבודה היא כדאמר (שבועות דף יז:) זר שהיפך בצינורא חייב מיתה וי''ל דלא דמי דהתם גבי הוצאת דשן לא סגי בלאו הכי אבל גבי הפוכי בצנורא סגי בלאו הכי שאם היה רוצה היה מניח ומתאכלין מאיליהן בלא היפוך בצינורא כלל וא''ת האי בשר קדשי קדשים שנטמא היכי דמי אי קודם זריקת דמים אמאי אין מועלין והא יוצא דקודם זריקה אמר רבי אלעזר לעיל בספ''ק (דף ו:) דמועלין ואע''ג דטעון שריפה ואפילו ר' עקיבא לא פליג אלא בנהנה לאחר זריקה משום דאתיא זריקה ומפקה מידי מעילה אבל קודם זריקה מודה דמועל דלא חזו והוי קדשי ה' ונראה לפרש דהכא מיירי בנטמאת לאחר זריקה וקא משמע לן אע''ג דאיכא מצות שריפה עליה מ''מ מכי זריק חשיב נעשית מצותו כיון דלא צריך בגדי כהונה במצות שריפה כדפ''ל וא''ת אי משום הא מאי קמ''ל מתני' היא גבי יוצא (לעיל דף ו:) אמר רבי עקיבא דאין מועלת אף על גב דמצותו בשריפה ואתיא זריקה ומפקה מידי מעילה י''ל דשאני יוצא דלא יצא כולו ואין מצות שריפה בכל הבשר הלכך הוי נעשית מצותו בזריקה אבל הכא נטמא כל בשר הקדשים וסד''א כיון דטעון שריפה בכל הבשר שמועלין בו אף לאחר זריקה דאכתי לא נעשה מצותו שעדיין טעון שריפה קמ''ל וא''ת ואמאי לא נקט יצא י''ל דנקט טומאה משום דעיקר שריפה גבי טומאה כתיב מיהו קשיא דבמתני' תנן גבי עולה דמועלין בה עד שתצא לבית הדשן והכא נמי בבשר קדשי קדשים מאי שנא י''ל דשאני עולה שכולה כליל ואין בה שום אכילה לאדם הילכך לא כלתה מצותה עד שתצא לבית הדשן אבל קדשי קדשים הנאכלים לאדם כשנעשות בטהרה מיקרו שפיר נעשה מצותו מכי זרק וא''ת מ''מ קשיא דהכא אמרינן באימורי [קדשים] קלים דאין מעילה בהו לאחר העלאה ובמתני' תנן גבי חטאת ואשם מועלין באימורים עד שיצאו לבית הדשן י''ל הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|