|
טקסט הדף מנוקד
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בְּרַבִּי חֲנִינָא וּמוֹדֶה רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב אָשָׁם פְּשִׁיטָא עַד כַּאן לָא קָאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אֶלָּא בְּמַפְרִישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָה דְּאִיכָּא שֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ אֲבָל גַּבֵּי מַפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם דְּלֵיכָּא שֵׁם אָשָׁם עַל אִמּוֹ אֲפִילּוּ רַבִּי אֶלְעָזָר מוֹדֶה דְּלֹא קָרֵב אָשָׁם
אִי לָאו דְּאַשְׁמְעִינַן הֲוָה אָמֵינָא טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר לָאו מִשּׁוּם דְּשֵׁם עוֹלָה עַל אִמּוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם דַּחֲזֵי וָלָד לְהַקְרָבָה וְהַאי נָמֵי הָא חֲזֵי לְהַקְרָבָה קָא מַשְׁמַע לַן אִי הָכִי אַדְּמַשְׁמַע לַן דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב אָשָׁם נַישְׁמְעִינַן דְּאֵין בְּנָהּ קָרֵב עוֹלָה וְהוּא הַדִּין לְאָשָׁם אִי אַשְׁמְעִינַן עוֹלָה הֲוָה אָמֵינָא עוֹלָה הוּא דְּלָא קָרְבָה דְּלָא אַקְדְּשַׁהּ לְאִמַּהּ (קְדוּשָּׁה עוּבָּרָהּ) [קְדוּשַּׁת עוֹלָה] אֲבָל אָשָׁם [כֵּיוָן דְּאַקְדְּשַׁהּ לְאִימֵּיהּ לְאָשָׁם] אֵימָא וָלָד קָרֵב אָשָׁם קָא מַשְׁמַע לַן מַתְנִי' הַמַּפְרִישׁ נְקֵבָה לְאָשָׁם תִּרְעֶה עַד שֶׁתִּסְתָּאֵב וְתִימָּכֵר וְיָבִיא בְּדָמֶיהָ אָשָׁם וְאִם קָרַב אֲשָׁמוֹ יִפְּלוּ דָּמָיו לִנְדָבָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם גְּמָ' וּלְמָה לִי תִּסְתָּאֵב תִּימָּכֵר כֵּיוָן דְּלָא חַזְיָא לְמִילְּתָא הַיְינוּ מוּמָא אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הַיְינוּ טַעַם דְּאָמְרִינַן מִיגּוֹ דְּנָחֲתָא לַהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים נָחֲתָא נָמֵי קְדוּשַּׁת הַגּוּף אָמַר רָבָא זֹאת אוֹמֶרֶת הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף אִיתְּמַר הִקְדִּישׁ זָכָר לְדָמָיו רַב כָּהֲנָא אָמַר קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף רָבָא אָמַר אֵינוֹ קָדוֹשׁ קְדוּשַּׁת הַגּוּף וַהֲדַר בֵּיהּ רָבָא לִדְרַב כָּהֲנָא מִדְּרַב יְהוּדָה אָמַר רַב רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר תִּימָּכֵר שֶׁלֹּא בְּמוּם אֲמַר לֵיהּ רַב חִיָּיא בַּר אָבִין לְרַבִּי יוֹחָנָן מִיגּוֹ דְּנָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת דָּמִים תֵּיחוֹת לֵיהּ נָמֵי קְדוּשַּׁת הַגּוּף אֲמַר לֵיהּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר כֹּל מִידֵּי דְּלָא חֲזֵי לֵיהּ לְגוּפֵיהּ לָא נָחֲתָא לֵיהּ קְדוּשַּׁת הַגּוּף דְּתַנְיָא אָשָׁם בֶּן שָׁנָה וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שְׁתַּיִם בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה כְּשֵׁירָה וְלֹא עָלוּ לַבְּעָלִים לְשֵׁם חוֹבָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר כׇּל עַצְמָן אֵינָן קְדוֹשִׁין וַהֲרֵי מְחוּסַּר זְמַן דְּלָא חֲזֵי וְאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּקָדוֹשׁ שָׁאנֵי מְחוּסַּר זְמַן דַּחֲזֵי לִמְחַר אִי הָכִי אָשָׁם בֶּן שְׁתַּיִם וֶהֱבִיאוֹ בֶּן שָׁנָה הָא חֲזֵי לְשָׁנָה אֶלָּא הַיְינוּ טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בִּמְחוּסַּר זְמַן דְּיָלֵיף לֵיהּ מִבְּכוֹר כִּדְתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יְהוּדָה אָמַר מִשּׁוּם רַבִּי שִׁמְעוֹן מְחוּסַּר זְמַן נִכְנָס לַדִּיר לְהִתְעַשֵּׂר וַהֲרֵי הוּא כִּבְכוֹר מָה בְּכוֹר קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ אַף מְחוּסַּר זְמַן קָדוֹשׁ לִפְנֵי זְמַנּוֹ וְקָרֵב לְאַחַר זְמַנּוֹ תָּנוּ רַבָּנַן הַמַּקְדִּישׁ נְקֵבָה לְעוֹלָתוֹ רש"יליכא שם אשם על אמו. דלא מצינו אשם נקבה הילכך לא חל עליה שם אשם: והאי נמי חזי להקרבה. וליקרב אשם: קמ''ל. דטעמיה דרבי אליעזר משום דאיכא שם עולה על אמו והא ליכא שם אשם על אמו: אי הכי. דטעמיה משום שם אמו הוא לישמעינן רבי יוסי בר''ח דאין בנה קרב עולה דליכא שם עולה על אמו דאשם קרייה והוא הדין דידענא דלאשם לא קרב דהשתא ומה לעולה דאימיה לדמי עולה אזלא אמרי' דלא קרב לעולה לאשם דאימיה דלא היא ולא דמיה אזלי לאשם כ''ש דלא קרב מתני' תימכר שלא במום. דהואיל ולא חזיא למילתיה מום גמור הוא זה ולא קדשה קדושת הגוף ותמכר מיד ותביא בדמיה אשם ואע''ג דגבי מפריש נקבה לעולה לא פליג ר' שמעון דודאי בעיא מום התם הוא דאיכא שם עולה עלה בעוף אבל אשם נקבה לא מצינו והיינו מומא ולא קדשה אלא לדמי: גמ' נחתא לה נמי קדושת הגוף. להא מילתא דבעיא מום: זאת אומרת כו'. מדבעיא מום ואף על גב דלדמי מקדשה אלמא קדשה קדושת הגוף ומיהו האי דלא אקרבה משום דאין אשם בא נקבה זאת אומרת הקדיש זכר לדמי עולה או אשם מיגו דנחתא ליה קדושת דמים נחתא ליה קדושת הגוף וכיון דאיהו גופיה חזי להקרבה קרב: מדרב יהודה אמר רב. דתרצה למתניתין דאמרינן מגו: אשם בן שתי שנים. אשם גזילות ומעילות ושפחה חרופה דכתיב בהו איל (ויקרא ה יט): אשם בן שנה. אשם נזיר ומצורע דכתיב בהו כבש (במדבר ו ויקרא יד): כל עצמן אינן קדושין. כל עיקר אינן קדושין: מחוסר זמן וא''ר שמעון דקדיש. כדאמרינן בשחיטת חולין בפרק אותו ואת בנו (דף פא.) דקתני שהיה רבי שמעון אומר כל הראוי לבא לאחר זמן השוחטו בחוץ עובר בלא תעשה: בכור קדוש. ברחם דהיינו לפני זמנו: לעולתו. עושה תמורה דאיכא שם עולה עליה בעוף: תוספותאמר רבי יוסי בר' חנינא ומודה רבי אליעזר. אע''ג דגבי מפריש נקבה לעולה אמר דהולד עצמו יקרב עולה מפריש נקבה לאשם מודה הוא דאין בנה קרב אשם אף קודם כפרה: פשיטא עד כאן לא קאמר רבי אליעזר התם אלא גבי מפריש נקבה לעולה דאיכא שם עולה על אמו כו'. הכא לא מצינו לפרושי כלשון שני דרש''י דלעיל ולומר דתחילת הקדש האם לשם עולה הופרש שהרי מפריש נקבה לאשם נמי תחילת הקדש האם לשם אשם הופרש ולפי זה היה לנו לומר דבנה קרב באשם אלא דע''כ שאנו צריכין לפרש לשון ראשון של רש''י ולומר דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף ותימה דהיכי עביד פשיטא מיניה ועוד דלעיל פירשתי דעולת העוף על אמו לא מהני להכשיר הולד ונראה למורי לפרש דאיכא שם עולה על אמו דסוף האם להיות דמיה לעולה לפיכך דין הולד ליקרב עולה כאמו אבל גבי נקבה לאשם אם יקרב הולד אשם לא יהיה כאמו שהרי ידחה האם מאשם ותהא דמי עולה ואין זה דין לחלק חילוק הולד מדין אמו ואע''ג דלעיל אסיק רבא גבי מפריש נקבה לפסחו דפליג ר''א ארישא פי' אם ילדה קודם הפסח וקרב הולד עצמו פסח אע''ג דסוף האם להיות שלמים היינו משום דמותר הפסח קרב שלמים וחשיב להו רבא בחד: אדמשמע לן דאין בנה קרב אשם לישמעינן דאין בנה קרב עולה וכ''ש אשם: לפרש''י ה''פ ומה עולה לא הוי אע''ג דאיכא שם עולה על אמו בעולת העוף כל שכן דאשם לא הוי דליכא שם אשם על אמו ולפי' הרמ''ר ומה עולה לא הוי אפילו נתכפר אף על גב דסוף האם להיות עולה כ''ש דאשם לא הוי קודם כפרה דאין סוף האם להיות אשם אם בנה קרב אשם: רבי שמעון אומר תימכר שלא במום. והא דלא פליג נמי רבי שמעון במפריש נקבה לעולה ולימא תימכר שלא במום למאן דאית ליה בגמרא אליבא דר''ש דמפריש נקבה לעולה דוקא עושה תמורה אבל מפריש נקבה לאשם אינו עושה תמורה שפיר דלא פליג אעולה כמו אאשם דעולה יש לה קדושת הגוף טפי מאשם דעולה עושה תמורה ואין אשם עושה תמורה אבל לר''ש בן יהודה דאית ליה אליבא דר' אליעזר [אף לעולתו אין עושה תמורה וא''כ] במפריש נקבה לעולה נמי תימכר שלא במום צ''ל דפליג באשם וה''ה בעולה ותנא גבי אשם לאשמועינן דאפילו הכי יפלו דמיו לנדבה. זאת אומרת הקדיש זכר לדמיו קדוש קדושת הגוף. ותימה למורי הר''ר שמואל מאי שנא ממקדיש לדמי נסכים דאמר בפ''ק דשבועות (דף יא.) דאינו קדוש קדושת הגוף ושמא י''ל דההיא דהתם אתיא כר''ש דאמר לקמן בסמוך דכל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ביה קדושת הגוף: אשם בן שנה והביאו בן שתים בן שתים והביאו בן שנה כשר ולא עלו לבעלים לשם חובה. תימה בפרק התכלת (מנחות דף מח:) תני פסול ותעובר צורתו ויצא לבית השריפה וי''מ דההיא דהתם אתיא כר' שמעון דאמר הכא דכל עצמן אינן קדושים ומיירי התם שהביאו ושחטו בעזרה והוי כשוחטים קדשי בדק הבית בפנים דפסול והא דבעי עיבור צורה היינו טעמא דלא ליחלפו בשאר קדשים פסולין דבעי עיבור צורה והרב ר' אפרים תירץ דהכא בשלא לשמו ומשום הכי כשר והתם מיירי בלשמו ודומיא מצינו בפרק בתרא דזבחים (דף קיד.) דאמר מחוסר זמן בבעלים פטור פירוש אם שחטו בחוץ ואמר רב חלקיה בר טוביה עלה לא שנו אלא לשמו אבל שלא לשמו חייב משום שחוטי חוץ הואיל וחזי בפנים אלמא היכא דשחט אשם שלא לשמו ראוי לפנים הוא מיהו ק''ק כיון דהכא מיירי בשלא לשמו מאי איריא דלא עלו לבעלים לשם חובה משום דשינה בן שנה מבן שתי שנים תיפוק ליה דלא עלו משום דשלא לשמו הוא עי''ל דהכא מיירי לאחר שניתק לרעייה והתם מיירי בלא ניתק והוי אשם פסול: והא מחוסר זמן דלא חזי ואמר ר''ש קדיש לגופיה. במסכת חולין פרק אותו ואת בנו (דף פא.) דקתני ר''ש אומר כל הראוי לבא לאחר זמן השוחטו בחוץ עובר בלא תעשה: אף מחוסר זמן קדוש לפני זמנו וקרב לאחר זמנו. תימה דאיתא בפ''ג דבכורות (דף כא) ונילף מקדשים דלא קדישי משמע דקדשים אינם קדושים במחוסר זמן ועוד דאמר בעלמא (זבחים דף יב.) לילה לקדושה יום להרצאה משמע דליל שמיני דוקא קדיש אבל מקמי הכי לא ויש לומר דה''מ לכתחילה אסור להקדישו מחוסר זמן מיהו אם עבר והקדיש קדיש דילפינן ליה מבכור: [וע''ע תוס' בכורות כא: ד''ה אף וכו']: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|