|
טקסט הדף מנוקד
קַבְּלָן הֲוָה הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר קַבְּלָן אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נְכָסִים לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי אִיכָּא לְמֵימַר
אִיבָּעֵית אֵימָא רַב הוּנָא הֲוָה לֵיהּ וְאִישְׁתְּדוּף וְאִיבָּעֵית אֵימָא אַבָּא לְגַבֵּיהּ בְּרֵיהּ שַׁעְבּוֹדֵי מְשַׁעְבֵּד נַפְשֵׁיהּ דְּאִיתְּמַר עָרֵב דִּכְתוּבָּה דִּבְרֵי הַכֹּל לָא מִשְׁתַּעְבַּד קַבְּלָן דְּבַעַל חוֹב דִּבְרֵי הַכֹּל מִשְׁתַּעְבַּד עָרֵב דְּבַעַל חוֹב וְקַבְּלָן דִּכְתוּבָּה פְּלִיגִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אִית לֵיהּ נִכְסֵי לְלֹוֶה מִשְׁתַּעְבַּד לֵית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד וְאִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ מִשְׁתַּעְבַּד וְהִלְכְתָא בְּכוּלְּהוּ אַף עַל גַּב דְּלֵית לֵיהּ נָמֵי מִשְׁתַּעְבַּד לְבַר מֵעָרֵב דִּכְתוּבָּה דְּאַף עַל גַּב דְּאִית לֵיהּ לָא מִשְׁתַּעְבַּד מַאי טַעְמָא מִצְוָה קָעָבֵיד וְלָא מִידֵּי חַסְּרֵיהּ הָהוּא גַּבְרָא דְּזַבְּנִינְהוּ לְנִכְסֵיהּ וְקָא [מְ]גָרְשַׁהּ לִדְבֵיתְהוּ שַׁלְחַהּ רַב יוֹסֵף בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְקַמֵּיהּ דְּרַב פָּפָּא עָרֵב תְּנַן הֶקְדֵּשׁ תְּנַן לוֹקֵחַ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ תַּנָּא כִּי רוֹכְלָא נִיחַשֵּׁיב וְנֵיזִיל נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי דִּתְנַן תְּנַן דְּלָא תְּנַן לָא תְּנַן אָמַר רַב מְשַׁרְשְׁיָא מַאי טַעְמָא דִּנְהַרְדָּעֵי בִּשְׁלָמָא הֶקְדֵּשׁ מִשּׁוּם רֶיוַח דְּהֶקְדֵּשׁ עָרֵב נָמֵי מִצְוָה הוּא דַּעֲבַד וְלָאו מִידֵּי חַסְּרֵיהּ אֶלָּא לוֹקֵחַ מִכְּדֵי מִידָּע יָדַע דְּכֹל חַד וְחַד אִיכָּא עֲלֵיהּ כְּתוּבָּה אַמַּאי נֵיזִיל וְנִיזְבּוֹן אִיהוּ הוּא דְּאַפְסֵיד אַנַּפְשֵׁיהּ מַתְנִי' הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו וְהָיְתָה עָלָיו כְּתוּבַּת אִשָּׁה וּבַעַל חוֹב אֵין הָאִשָּׁה יְכוֹלָה לִגְבּוֹת כְּתוּבָּתָהּ מִן הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא בַּעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ אֶלָּא הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה עַל מְנָת לִיתֵּן לְאִשָּׁה בִּכְתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ הִקְדִּישׁ תִּשְׁעִים מָנֶה וְהָיָה חוֹבוֹ מֵאָה מָנֶה מוֹסִיף עוֹד דִּינָר וּפוֹדֶה אֶת הַנְּכָסִים הָאֵלּוּ עַל מְנָת לִיתֵּן לָאִשָּׁה כְּתוּבָּתָהּ וּלְבַעַל חוֹב אֶת חוֹבוֹ גְּמָ' לְמָה לִי לְמֵימַר הַפּוֹדֶה פּוֹדֶה מִשּׁוּם דְּרַבִּי אֲבָהוּ דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ שֶׁלֹּא יֹאמְרוּ הֶקְדֵּשׁ יוֹצֵא בְּלֹא פִּדְיוֹן מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דְּתַנְיָא רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר אִם הָיָה חוֹבוֹ כְּנֶגֶד הֶקְדֵּשׁוֹ פּוֹדֶה וְאִם לָאו אֵינוֹ פּוֹדֶה וְרַבָּנַן עַד כַּמָּה אָמַר רַב הוּנָא בַּר יְהוּדָה אָמַר רַב שֵׁשֶׁת עַד פַּלְגָא מַתְנִי' אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ חַיָּיבֵי עֲרָכִין מְמַשְׁכְּנִין (אוֹתוֹ) [אוֹתָן] נוֹתְנִין לוֹ מְזוֹן שְׁלֹשִׁים יוֹם וּכְסוּת שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מִטָּה מוּצַּעַת וְסַנְדָּלָיו וּתְפִלָּיו לוֹ אֲבָל לֹא לְאִשְׁתּוֹ וּלְבָנָיו אִם הָיָה אוּמָּן נוֹתֵן לוֹ שְׁנֵי כְּלֵי אוּמָּנוּת מִכׇּל מִין וּמִין חָרָשׁ נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מַעֲצָדִין וּשְׁנֵי מְגֵירוֹת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר אִם הָיָה אִיכָּר נוֹתֵן לוֹ צִמְדּוֹ חַמָּר נוֹתֵן לוֹ חֲמוֹרוֹ הָיָה לוֹ מִין אֶחָד מְרוּבֶּה וּמִין אֶחָד מוּעָט אֵין אוֹמֵר לִמְכּוֹר אֶת הַמְרוּבֶּה וְלִיקַּח מִן הַמּוּעָט אֶלָּא נוֹתְנִין לוֹ שְׁנֵי מִינִין מִן הַמְרוּבֶּה וְכֹל שֶׁיֵּשׁ לוֹ מִן הַמּוּעָט הַמַּקְדִּישׁ נְכָסָיו מַעֲלִין לוֹ תְּפִילָּיו גְּמָ' מַאי טַעְמָא דְּאָמַר קְרָא רש"יקבלן הוה. שהתפיסה רב הונא מטלטלי לכתובתה והיא השלימתו לאביו והיינו קבלן שנושא ונותן ביד: אי לית ליה. נכסי ללוה בשעת הלואה לא משתעבד ערב באמירתו דכיון דאין לו ממה ליפרע מן הלוה לא גמר ומשעבד נפשיה: דאיתמר. לעיל קאי דאמרן הניחא למ''ד קבלן וכו': ערב דכתובה דברי הכל לא משתעבד. דמצוה קא עביד לזווגם ולא מידי מחסר לה דהא לא יהיבא זוזי: ולא מידי חסרה גרסינן: ערב תנן. דחיישינן שמא יעשו קנוניא עליו וידור הנאה: לוקח מהו. מי חיישינן לקנוניא שלאחר שתטרוף זו קרקע מן הלוקח יחזירנה וידור הנאה: כרוכלא ליחשוב וליזיל. כסוחר זה שמונה מעותיו כלומר תנא הני והוא הדין ללוקח: ניזיל וניזבין. בתמיה וכי היה לו לקנות: מתני' והיתה עליו כתובת אשה. שקדמו גירושין להקדש דליכא קינוניא: אלא הפודה פודה. בעלים פודין אותן מן ההקדש בזול בדינר או בדבר מועט על מנת לשלם דודאי לא חייל עלייהו הקדש שהרי אינו שלו והאי דבר מועט משום גזירה הוא כדמפרש בגמרא: מוסיף עוד דינר. בעל חוב יוסיף עוד להלוותו דינר לזה ופודה את הנכסים האלו: גמ' למה לי למימר הפודה פודה. תשקול אשה ובעל חוב בלא פדיון דהא לא חל הקדש עלייהו ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו: דרבי אבהו. בפ' בתרא (לקמן לג.): אם חובו כנגד הקדישו פודה. בדבר מועט כדאמרן השתא איכא למימר כי אוזפיה מעיקרא אדעתא למיגביה מהנך נכסי אוזפיה. ואי לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה אלא המוני מהמניה הלכך לא גבי מהקדש ל''א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר: ורבנן עד כמה. סבירא להו דאדעתא דהני נכסי אוזפיה: עד פלגא. אבל בציר מפלגא לא: מתני' ממשכנין אותו. גזבר נכנס לבתיהן ונוטל בעל כרחן: מזון וכסות ומטה ותפילין. אכולהו משיירינן לו מעות לקנותן אם אין לו: מכל מין ומין. שיש (לו) אומנות שצריכה ד' וחמש כלים: מעצדין. דלדור''ש. מגירה שייג''א סכין מלא פגימות וחותך מהר כעין שיש לעושי מסריקות: צמדו. צמד בקר הן כלי אומנתו: מין אחד הרבה ומין אחד מועט. כגון ג' מעצדים ומגירה אחת נותן שנים מן המרובה והשלישית לגזבר: וכל שיש לו מן המועט. כמה שיש לו ולא זבנינא ליה אחריתי דכי היכי דעד השתא הוה סגי ליה בהכי השתא נמי תיסגי ליה: המקדיש נכסיו. תפילין בכלל נכסיו: מעלין לו תפיליו. ופודה אותן: תוספותערב תנן הקדש תנן לוקח מהו. תימה לרבי וכי לא ידע שבכל הש''ס דאשה גובה כתובתה מן הלקוחות ונהרדעי דאמרי נמי לא גביא אמאי אינה גובה מן הלקוחות ושמא י''ל שמכר נכסיו וגירשה מיד לכך היה חושש משום קינוניא אבל אם היה המכר קודם הרבה מן הגירושין שגירשה לאחר זמן לא היינו חוששין מן הקנוניא: הפודה פודה. לפרש''י משמע דהיינו האי דמפרש אחר כך הקדיש תשעים והיה חובו מנה מוסיף עוד דינר ואין הלשון משמע כן לפיכך נראה לפרש דהכא מיירי שאין בחוב כנגד הנכסים אלא מיירי כגון הקדיש מאה והיה בחובו צ' מנה וה''פ הפודה כל הרוצה לפדות יפדה מן ההקדש ויתן כנגד המותר שהנכסים יתירים על החוב ויצאו כל הנכסים לחולין ע''י כך שהרי כנגד החוב לא חל ההקדש והיה נראה שפדה הכל ולא אמרי' שיצא הקדש בלא פדיון והפודה יתן לאשה כתובתה או לבעל חוב: מוסיף עוד דינר כו'. פירש''י בעל חוב יוסיף להלוותו דינר ופודה הנכסים האלו משמע לפירושו שהבעל חוב עצמו פודה ואין לשון המשנה משמע כן דקתני על מנת ליתן כו' לכן נראה לפרש שהלוה יוסיף להלוות עוד דינר ופודה הנכסים האלו כדי ליתן לאשה כתובתה ולבעל חוב חובו: משום דר' אבהו. מכאן מביא רש''י ראייה דהא דאמר רבא (כתובות דף נט:) הקדש מפקיע מידי שיעבוד דוקא הקדש דקדושת הגוף דחמיר אבל קדושת דמים לא דהא הכא דמן הדין אין הקדש חל על הנכסים כיון דמשועבדים הם ואין צריך פדיון אלא משום דר' אבהו שלא יאמרו כו' וספק ביד מורי אם הלוה אין לו כי אם מטלטלין דהיינו קדושת דמים והקדישן הלוה אם יחול הקדש אם לא דודאי אם מכרן המכר מכר ולא יתפוס המלוה מיד הלוקח לפי שאין שיעבוד המלוה על המטלטלין אבל הקדש ספק הוא אם יחול עליהן ואין להוכיח מהא דפרש''י אהא דאמר רבא (ב''ק דף לג:) עשה שורו אפותיקי והקדישו אין ב''ח גובה הימנו דדוקא קדושת הגוף הוא דמפקיע מידי שיעבוד אבל קדושת דמים לא משמע אפי' מטלטלין אין ההקדש חל עלייהו אם הוא קדושת דמים אין זו ראייה דאפשר להעמידה כגון שהקנה למלוה מטלטלי אגב מקרקעי דכה''ג חל שיעבוד המלוה על המטלטלין כדאיתא פ' חזקת הבתים (ב''ב מד:) ואפי' מן הלוקח יגבה ונראה דמתני' מיירי בכל נכסי בין מקרקעי בין ממטלטלי וקאמר דלא יחול ההקדש ואין צריכין פדיון אלא משום דר' אבהו: ואם לאו אינו פודה. פירש רש''י ואם לאו דחובו יותר מהקדישו לאו אדעתא דהכי אוזפיה ליה עליו הלכך לא גבי מהקדש ל''א ואם לאו אינו פודה אלא בלא פדיון יקח והראשון שמעתי והוא עיקר עכ''ל אבל בתוספתא דמכילתין משמע כלישנא בתרא דתני בהדיא ואם לאו אין הקדשו כלום: עד פלגא. יש לישבו כשתי לשונות דכיון שאינו שוה אלא בציר מפלגא ודאי לאו אדעתא דהכי אוזפיה וללישנא בתרא כיון דהחוב טפי מפלגא לא חל הקדש עליו ולא שייך שמא יאמרו הקדש יוצא בלא פדיון: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|