|
טקסט הדף מנוקד
סָבַר אוֹתוֹ חָבֵר אוֹכֵל וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דְּוַדַּאי עַישּׂוֹרֵי מְעַשַּׂר הָהוּא חָבֵר קַמָּא עִילָּוֵיהּ וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא יֹאכַל עַד שֶׁיְּעַשֵּׂר לְפִי שֶׁלֹּא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וַאֲמַר לֵיהּ רַבִּי מוּטָב שֶׁיֵּחָשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף וְאַל יַאֲכִילוּ עַמֵּי הָאָרֶץ טְבָלִים
בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי רַבִּי סָבַר נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶעֱבֵיד הוּא אִיסּוּרָא קַלִּילָא וְלָא לֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר נִיחָא לֵיהּ לְחָבֵר דְּלֶיעֱבֵד עַם הָאָרֶץ אִיסּוּרָא רַבָּה וְאִיהוּ אֲפִילּוּ אִיסּוּרָא קַלִּילָא לָא לֶיעֱבֵד: מַתְנִי' נְתָנוֹ בְּאִילָן לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב לְמַטָּה מֵעֲשָׂרָה טְפָחִים עֵירוּבוֹ עֵירוּב נְתָנוֹ בְּבוֹר אֲפִילּוּ עָמוֹק מֵאָה אַמָּה עֵירוּבוֹ עֵירוּב: גְּמָ' יָתֵיב רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא וְרַבִּי אַסִּי וְרָבָא בַּר נָתָן וְיָתֵיב רַב נַחְמָן גַּבַּיְיהוּ וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי הַאי אִילָן דְּקָאֵי הֵיכָא אִילֵּימָא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד מָה לִי לְמַעְלָה מָה לִי לְמַטָּה רְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ וְאֶלָּא דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דְּמִתְכַּוֵּין לִשְׁבּוֹת הֵיכָא אִילֵּימָא דְּנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַעְלָה הוּא וְעֵירוּבוֹ בִּמְקוֹם אֶחָד הוּא אֶלָּא נִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה וְהָא קָא מִשְׁתַּמֵּשׁ בְּאִילָן לְעוֹלָם דְּקָאֵי בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה וְרַבִּי הִיא דְּאָמַר כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אֲמַר לְהוּ רַב נַחְמָן יִשַׁר וְכֵן אָמַר שְׁמוּאֵל אֲמַרוּ לֵיהּ פָּתְרִיתוּ בָּהּ כּוּלֵּי הַאי אִינְהוּ נָמֵי הָכִי קָא פָּתְרִי בָּהּ [אֶלָּא הָכִי] אֲמַרוּ לֵיהּ קָבְעִיתוּ לֵיהּ בִּגְמָרָא אֲמַר לְהוּ אִין אִתְּמַר נָמֵי אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל הָכָא בָּאִילָן הָעוֹמֵד בִּרְשׁוּת הָרַבִּים עָסְקִינַן גָּבוֹהַּ עֲשָׂרָה וְרָחָב אַרְבָּעָה וְנִתְכַּוֵּון לִשְׁבּוֹת לְמַטָּה וְרַבִּי הִיא דְּאָמַר כׇּל דָּבָר שֶׁהוּא מִשּׁוּם שְׁבוּת לֹא גָּזְרוּ עָלָיו בֵּין הַשְּׁמָשׁוֹת אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּאִילָן הָעוֹמֵד חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר אֲבָל אִילָן הָעוֹמֵד בְּתוֹךְ עִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר אֲפִילּוּ לְמַעְלָה מֵעֲשָׂרָה הֲרֵי זֶה עֵירוּב דְּמָתָא כְּמַאן דְּמַלְיָא דָּמְיָא אִי הָכִי חוּץ לְעִיבּוּרָהּ שֶׁל עִיר נָמֵי כֵּיוָן דְּאָמַר רָבָא הַנּוֹתֵן עֵירוּבוֹ יֵשׁ לוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת הָוְיָא לַהּ רְשׁוּת הַיָּחִיד וּרְשׁוּת הַיָּחִיד עוֹלָה עַד לָרָקִיעַ אָמַר רַב יִצְחָק בְּרֵיהּ דְּרַב מְשַׁרְשְׁיָא הָכָא בָּאִילָן הַנּוֹטֶה חוּץ לְאַרְבַּע אַמּוֹת עָסְקִינַן רש"יאיסורא קלילא. שלא מן המוקף: איסורא רבה. לאכול טבלים: מתני' למעלה מעשרה טפחים כו'. מפרש בגמרא: נתנו בבור כו'. מפרש בגמרא: גמ' אי דנתכוון. לקנות שביתתו על אילן: הוא ועירובו במקום אחד. ואפילו למעלה מי' עירובו עירוב: אלא דנתכוון לשבות למטה. תירוצא הוא הילכך למעלה מעשרה אין עירובו עירוב דבמקום שנתכוון לשבות שם היא שביתתו וכיון דאי הוה בעי למישקל עירוביה ומיכליה בשעה שהעירוב זוכה לו דהיינו בין השמשות לא מצי שקיל דמייתי מרשות היחיד לרשות הרבים לא הוה עירובו עירוב וכגון דאילן רחב ד' והוי למעלה מי' דידיה רשות היחיד למטה מי' עירובו עירוב ואע''ג דלמטה מי' כרמלית הוא דכל ג' עד ט' ברוחב ד' כרמלית היא כדאמרן ביציאות השבת (שבת דף ח.) וקא מייתי ליה מכרמלית לרה''ר הא מוקמי לה כרבי דאמר כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בין השמשות: והא משתמש באילן. כי שקיל ליה ואמאי עירובו עירוב אפילו למטה מעשרה והא לא מצי שקיל ליה דשימוש אילן שבות הוא כדתנן (ביצה דף לו:) אלו הן משום שבות לא עולין באילן והוא הדין דמצי למיפרך והא קא מייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא כיון דהא שבות והא שבות חדא מינייהו נקט: בין השמשות. שהיה שעת קניית עירוב וכיון דההיא שעתא מצי שקיל ליה נמצאת סעודה הראויה לו באותה שעה ותו לא איכפת לן. לא גזרו עליו בין השמשות דכיון דבין השמשות ספיקא הוא ושבות דרבנן הוא לא גזור ולקמן (לג.) מפרש מאי רבי ומאי רבנן: עיבורה של עיר. כל בית שישנו בתוך שבעים אמה ושיריים לעיר קרי עיבורה של עיר בפרק כיצד מעברין (לקמן דף נז.): אבל באילן העומד בתוך עיבורה של עיר. כגון שהיה עיר בתוך אלפים אמה של עירו והיה רוצה לילך עוד אלפים והניח עירובו באותה העיר באילן העומד בתוך עיבורה של עיר: אפי' למעלה מעשרה. והוא נתכוון לשבות למטה עירובו עירוב: דמתא. מתוך שהיא מוקפת יישוב מחיצות ואינה מגולה חזינא לה כמאן דמליא עפרא והוי כמאן דנתכוון לשבות למעלה מעשרה ואע''ג דאי בעי למשקליה לא מצי שקיל דהא אילן רשות היחיד ותחתיו רשות הרבים. חזינן למקום שביתתו כאילו הוא גבוה למיהוי כאילו נתכוון לשבות למעלה ויקנה לו העירוב: כיון דאמר רבא הנותן את עירובו וכו'. לקמן בהאי פירקא (דף לה.) גבי נתגלגל חוץ לתחום דקתני מתניתין אינו עירוב ואמר רבא לא שנו אלא שנתגלגל חוץ לתחום ארבע אמות אבל תוך ארבע אמות הנותן את עירובו יש לו ארבע אמות כלומר ארבע אמות שסביביו הוו ליה כמוקפות מחיצות וכי היכי דהנותן את עירובו בבית שמקצתו בתחום ומקצתו חוץ לתחום מהלך את כולו וחוצה לו אלפים אמה דהוי כל הבית כאילו הוא בתוך תחומו כדאמרינן לקמן בכיצד מעברין (דף סא.) אנשי עיר גדולה מהלכין את כל עיר קטנה כו' הא נמי כל ארבע אמות הוו להו כבית ומצי לאיתויי מחוץ לתחום בתוך התחום אלמא לרבא כרשות היחיד הן לו: ורשות היחיד עולה עד לרקיע. ואפילו נתנו למעלה מעשרה הוא ועירובו ברשות היחיד הן ונהי דלא רשות היחיד ממש נינהו לגבי איסורא דאורייתא למשקליה מאילן להתם דהא ליכא מחיצה מיהו לענין מיהוי הוא ועירובו במקום אחד הוי חד רשותא דומיא דנותן בעיבורה של עיר דחזי ליה רבא כמאן דמליא: באילן. שנופו נוטה חוץ לארבע אמות שהוא סוף התחום והניח עירובו בנופו חוץ לד' אמות: תוספותולא ליעבד עם הארץ איסורא רבה. והא דמסיק פ''ק דשבת (דף ד.) גבי הדביק פת בתנור דאין אומרים לאדם חטא בשביל שיזכה חברך הכא שאני שהוא גורם לו לעבור שהוא אומר לו לקוט וסבור שעשרן ומיהו קשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף נט.) אמר אין לך דבר שמתעכב אחר תמיד של בין הערבים אלא קטרת ונרות בכל השנה ופסח ומחוסר כפורים בערבי פסחים בלבד שטובל ואוכל פסחו לערב וקעברי כהני אעשה דהשלמה שאין בו כרת כדי שיקיים זה מצות עשה שיש בו כרת וכן אמר הכא בפרק בתרא (דף קג:) דכהן דעלתה לו יבלת חברו חותכו לו בשיניו כדי שיעשה עבודתו ואף ע''ג דאי לאו עבודתו היה אסור והתם לא שרינן רדיית הפת שהיא מדרבנן ואומר ר''י שיש לחלק בההיא דהדביק לפי שפשע שהדביק סמוך לחשיכה ואע''ג דהוי שוגג איבעי ליה לאסוקי אדעתיה אבל בהנך דלא פשע מידי שרי והא דשרי (גיטין דף לח:) בחציה שפחה וחציה בת חורין לשחררה כשנהגו בה מנהג הפקר אע''ג שעובר בעשה לא דמי פריצות דידהו למדביק פת בתנור שאותו לא היה אנוס כלל אבל שפחה האסורה לעבדים ולבני חורין והיא להוטה אחר זנות אי אפשר שלא תכשיל בני אדם ודמו לאונסין ועוד דהוה ליה כמצוה דרבים כדמשני (שם:) גבי ר' אליעזר ששיחרר עבדו להשלימו לעשרה מצוה דרבים שאני: מה לי למעלה מה לי למטה. השתא דאכתי לא אסיק אדעתיה דאתי כרבי הוי מצי לאקשויי דבין למעלה ובין למטה לא יהיה עירוב משום דמשתמש באילן אלא דפריך כיון דלמטה הוי עירוב ולא איכפת לן במה שמשתמש באילן למעלה נמי ליהוי עירוב דהוא ועירובו במקום אחד הוא: דרה''י עולה עד לרקיע. לא הוי צריך להאי טעמא דרשות היחיד עולה עד לרקיע דאי נמי הוי מקום פטור הוא ועירובו במקום אחד אלא האמת אומר: הא קמשתמש באילן. פירש רש''י דהוא הדין דהוה מצי למיפרך והא קמייתי מכרמלית לרשות הרבים אלא חדא מב' פירכי נקט ומהר''י מפרש דהוי מצי לשנויי דקאי בכרמלית: והא אמר רבא הנותן עירובו יש לו ד' אמות. לכל רוח כאילו מוקפת מחיצה וכיון דחשבינן עיבורה של עיר כמאן דמליא אע''פ שהוא רשות הרבים לפי שהוא כמוקף לבני העיר שהוא חשוב בכלל העיר כד' אמות לענין תחום שבת וכן לנותן שם עירובו (לקמן דף ס:) גם חוץ לעיבורו של עיר יש לו ארבע אמות במקום שביתתו בלא חשבון אלפים אמה יחשב נמי כמאן דמליא: הכא באילן שנוטה חוץ לד' אמות. פירש רש''י הלכך למטה .. מעשרה עירובו עירוב דמצי לאתויי פחות פחות מארבע אמות עד תוך ארבע אמותיו ולא הוצרך לפרש כן אלא משום שרוצה להכשיר אפילו הניחו ברחוק הרבה מארבע אמותיו דאם לא היה נוטה אלא שלש אמות או שתי אמות חוץ לארבע אמותיו יכול להביאו בבת אחת ומהר''י מפרש דאפילו במופלג טובא יכול להוליכו בבת אחת עד מקום שביתתו דכיון דעוקרו מכרמלית שוב אינו מתחייב בהנחתו אלא משום שבות: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|