|
טקסט הדף מנוקד
לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יוֹסֵי שְׁלֹשָׁה מְפִירִין אֶת הַנֶּדֶר בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם לְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי יְהוּדָה דְּתַנְיָא הֲפָרַת נְדָרִים בִּשְׁלֹשָׁה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד מֵהֶם חָכָם
בִּמְקוֹם שֶׁאֵין חָכָם כְּגוֹן מַאן אָמַר רַב נַחְמָן כְּגוֹן אֲנָא רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אֶחָד מֵהֶן חָכָם מִכְּלָל דְּהָנָךְ כֹּל דְּהוּ אָמַר רָבִינָא דְּמַסְבְּרִי לֵיהּ וְסָבַר רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אֲפִילּוּ יֵשׁ שָׁם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה כּוּ' אָמַר רַב חֲנַנְאֵל אָמַר רַב אֵין הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹסֵי פְּשִׁיטָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים מַהוּ דְּתֵימָא נִמּוּקוֹ עִמּוֹ קָא מַשְׁמַע לַן תִּפְשׁוֹט מֵהָא דְּהָךְ קַמַּיְיתָא מִשְּׁמֵיהּ דִּשְׁמוּאֵל אִיתְּמַר דְּאִי מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב תַּרְתֵּי לְמָה לִי חֲדָא מִכְּלָלָ[א] דַּחֲבִירְתַּהּ אִיתְּמַר מַתְנִי' הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּכוֹר וְנוֹדַע שֶׁלֹּא הֶרְאָהוּ מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחְזִיר לָהֶם הַדָּמִים וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ הַבָּשָׂר יִקָּבֵר וְיַחְזִיר אֶת הַדָּמִים וְכֵן הַשּׁוֹחֵט אֶת הַפָּרָה וּמְכָרָהּ וְנוֹדַע שֶׁהִיא טְרֵפָה מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וּמַה שֶּׁלֹּא אָכְלוּ הֵם יַחֲזִירוּ לוֹ אֶת הַבָּשָׂר וְהוּא יַחֲזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים מְכָרוּהוּ לְגוֹיִם אוֹ הִטִּילוּהוּ לִכְלָבִים יְשַׁלְּמוּ דְּמֵי טְרֵפָה גְּמָ' תָּנוּ רַבָּנַן הַמּוֹכֵר בָּשָׂר לַחֲבֵירוֹ וְנִמְצָא בְּשַׂר בְּכוֹר פֵּירוֹת וְנִמְצָא טְבָלִים יַיִן וְנִמְצָא יֵין נֶסֶךְ מַה שֶּׁאָכְלוּ אָכְלוּ וְיַחְזִיר לָהֶם אֶת הַדָּמִים רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר דְּבָרִים שֶׁהַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶן יַחֲזִיר לָהֶן אֶת הַדָּמִים וְשֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶם יְנַכֶּה לָהֶם אֶת הַדָּמִים וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁהַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶן נְבֵילוֹת וּטְרֵיפוֹת שְׁקָצִים וּרְמָשִׂים וְאֵלּוּ הֵן דְּבָרִים שֶׁאֵין הַנֶּפֶשׁ קָצָה בָּהֶן בְּכוֹרוֹת טְבָלִים וְיֵין נֶסֶךְ בְּכוֹר וְלֵימָא לֵיהּ מַאי אַפְסֵדְתָּךְ לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּזַבֵּין לֵיהּ מִמְּקוֹם מוּמָא דַּאֲמַר לֵיהּ אִי לָאו דְּאָכְלַתְּ הֲוָה מַחְזֵינָא לֵיהּ וְשָׁרֵי נִיהֲלֵיהּ כְּרַבִּי יְהוּדָה טְבָלִים הֲוָה מַתְקֵינְנָא לְהוּ וְאָכֵלְנָא לְהוּ יֵין נֶסֶךְ עַל יְדֵי תַּעֲרוֹבֶת וּכְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל דִּתְנַן יֵין נֶסֶךְ שֶׁנָּפַל לַבּוֹר כּוּלּוֹ אָסוּר בַּהֲנָאָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר יִמָּכֵר כּוּלּוֹ לְגוֹיִם חוּץ מִדְּמֵי יֵין נֶסֶךְ שֶׁבּוֹ הֲדַרַן עֲלָךְ כׇּל פְּסוּלֵי הַמּוּקְדָּשִׁין מַתְנִי' עַל אֵלּוּ מוּמִין שׁוֹחֲטִין אֶת הַבְּכוֹר נִפְגְּמָה אׇזְנוֹ מִן הַחַסְחוּס אֲבָל לֹא הָעוֹר נִסְדְּקָה אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא חָסְרָה נִיקְּבָה מְלֹא כַרְשִׁינָה אוֹ שֶׁיָּבְשָׁה אֵיזֶהוּ יְבֵשָׁה כֹּל שֶׁתִּנָּקֵב וְאֵינָהּ מוֹצִיאָה טִיפַּת דָּם רַבִּי יוֹסֵי בֶּן הַמְשׁוּלָּם אוֹמֵר יְבֵשָׁה שֶׁתְּהֵא נִפְרֶכֶת גְּמָ' אַמַּאי פִּסֵּחַ וְעִוֵּר כְּתִיב כְּתִיב נָמֵי כִּי יִהְיֶה בוֹ מוּם וְאֵימָא כִּי יִהְיֶה בּוֹ מוּם כָּלַל פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר פָּרַט כְּלָל וּפְרָט אֵין בַּכְּלָל אֶלָּא מָה שֶׁבַּפְּרָט פִּסֵּחַ וְעִוֵּר אִין מִידֵּי אַחֲרִינָא לָא כֹּל מוּם רָע חָזַר וְכָלַל כְּלָל וּפְרָט וּכְלָל אִי אַתָּה דָן אֶלָּא כְּעֵין הַפְּרָט מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וְאֵינָן חוֹזְרִין וְאֵימָא מָה הַפְּרָט מְפוֹרָשׁ מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וּבוֹטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ וְאֵינוֹ חוֹזֵר אַף כֹּל מוּמִין שֶׁבַּגָּלוּי וּבוֹטֵל מִמְּלַאכְתּוֹ וְאֵינוֹ חוֹזֵר אַלְּמָה תְּנַן נִפְגְּמָה אׇזְנוֹ מִן הַחַסְחוּס וְלֹא מִן הָעוֹר כֹּל מוּם רָע רִיבּוּיָא הוּא אִי הָכִי מוּמִין שֶׁבַּסֵּתֶר נָמֵי אַלְּמָה תְּנַן חוּטִין הַחִיצוֹנוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ וְשֶׁנִּגְמְמוּ וְהַפְּנִימִיּוֹת שֶׁנֶּעֶקְרוּ רש"ילאפוקי מדרבי יוסי. דמתני': במקום שאין חכם. הא יש חכם הוא לבדו מתירו: כגון מאן. הוי אותו חכם: מכלל דהני תרי כל דהו. בתמיה כלומר אפי' עמי הארץ השנים ועמי הארץ היאך ראויין להצטרף: דמסברי להו. טעמי הלכות נדרים וסברי ואותו חכם ילמד את השנים: מהו דתימא. הא קיימא לן במסכת גיטין (דף סז.) רבי יוסי נימוקו עמו ותיהוי הלכתא כוותיה: נימוקו. טעמו שהיה מביא טעם לדבריו כל שעה: תפשוט מהא. דאמר רב חננאל משמיה דרב אין הלכה כר' יוסי תפשוט דהך קמייתא דאמר רב יהודה לעיל ספק משמיה דרב ספק משמיה דשמואל ג' מתירין את הבכור תפשוט משמיה דשמואל איתמר דאי משמיה דרב תרתי למה ליה למימר לרב תרתי זימני דשלשה מתירין את הבכור ואין הלכה כר' יוסי: מתני' השוחט את הבכור. ומכר מבשרו: ונודע שלא הראהו. לחכם: מה שאכלו. הלוקחים אכלו: ויחזיר להם הדמים. משום קנס דאיסור ספק הוי: הבשר יקבר. דבכור תם אסור בהנאה: מכרוהו. הלוקחים לעובדי כוכבים הואיל ולא גרם להו איסורא ישלמו לו דמי בשר טריפה בזול והוא יחזיר להם המותר: גמ' קצה. מואסת כמו ואקוץ בם (ויקרא כ): יחזיר להם כל הדמים. דכל מה שאכלו אינו נהנה להם משעה שנודע להם: ינכה. והוא יטול קצת בתמיה: ולימא ליה. ישראל לכהן שמכר מה אפסדתך הלא אם היה הבשר בידך היה טעון קבורה שהרי תם שחטתו: כגון דזבין ליה. כהן השוחט מקום המום לישראל: דאמר ליה. כהן אם היה בידי הוה מחזינא ליה כמו שהוא שחוט: כר' יהודה. דאמרינן בפרק עד כמה (לעיל כח.) השוחט את הבכור ואחר כך הראה את מומו רבי יהודה מתיר: טבלים. אמאי יטול קצת לימא ליה מוכר ללוקח אי לאו דאכלתנהו הוה מתקננא להו: יין נסך. אמאי יטול קצת [ומשני] כגון דלא זבין ליה יין נסך גופיה אלא עירבו עם יין כשר ומכרן לימא ליה אי הדרתיה ניהלי הוה מזביננא ליה לעובדי כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו: מתני' על אלו מומין. החסחוס. תנוך האוזן שקורין טנדרי''ן: אבל לא מן העור. דהדר בריא ולא הוי מומא והאי עור היינו אליה רכה של אוזן: פגימה. אינה בלא חסרון אבל סדק משמע נמי בלא חסרון: נפרכת. כשממשמשין בה: גמ' ואמאי פסח ועור כתיב. שישחוט בכור עליהן ומידי אחרינא לא דכתיב וכי יהיה בו מום פסח ועור וסמיך ליה בשעריך תאכלנו דהיינו בלא הקרבה: ומשני כתיב נמי כי יהיה בו מום. דמשמע נמי מומין אחריני: ובטל נמי ממלאכתו. כגון פסח בטל מהילוך ועור בטל מראייה: אלמה תנן נפגמה אזנו. הוי מום הא אינה בטילה משמיעה: ריבויא היא. דכתיב כל ולא דרשינן ליה בכלל ופרט: אי הכי. דריבויא הוא מומין שבסתר נשחוט נמי עלייהו: חוטין. יינצב''ש: חיצונות. שבאמצע הפה: שנפגמו. שחסרו מעט: שנגממו. שנחתכו בסכין ברוחבו ולא חיסרו אלא כעין סדק: הפנימיות. מונשליר''ש: תוספותמפירין את הנדר. לישנא דקרא נקט אבל גבי חכם שייך לשון התרה וכן בהמוכר את הספינה (ב''ב דף עד.) גבי בת קול דקאמר ועכשיו שנשבעתי מי מפר לי: רבי יהודה אומר אחד מהם חכם מכלל דהנך כל דהו אמר רבינא דמסברי להו וסברי. כ''כ ברוב הספרים ויש ספרים דגרסי כגון מאן אמר רב נחמן כגון אנא משמע מתוך לשון הקונט' שכך גריס וקשה היכי פריך עלה מכלל דהנך כל דהו אימא לא אלא שפחותים מדרב נחמן וא''ת לאידך גירסא נמי מנא ליה כל דהו דלמא מכלל דהנך פחותים ממומחה אבל כל דהו לא וי''ל דפשיטא ליה דחכם דר' יהודה לאו כחכם דלעיל דאיירי במומחה דאפי' רבי יהודה מודה דיחיד מומחה מתיר את הנדר וכאן דלא איירי במומחה מה שיעור נותן לאינך ומיהו קשה דא''כ מנא ליה דאתי לאפוקי מדרבי יהודה כיון דרבי יהודה לא איירי במומחה דלמא רבי חייא בר אבא מודה דבעינן אחד מהם כחכם דר' יהודה ודוחק לומר דג' מפירין את הנדר משמע ליה שלשתן שוין: ויין נסך. אע''ג דבפ' ג' דהוריות (דף יא.) קאמר דסתמו הוי אפיקורוס ביין נסך כמו בנבילות מ''מ לא חשיב נפש קצה בו ועוד דהכא מסקינן על ידי תערובות: מתני' מן החסחוס. לשון חנוך הוא כמו ראשי כנפים והחסחין בפרק כיצד צולין (פסחים פד.) ובדל האוזן מתרגם חסחוס דאודנא (עמוס ג): מה הפרט מפורש מומין שבגלוי ואינן חוזרין. כה''ג דרשינן בפ''ק דקדושין (דף כד:) גבי שן ועין וא''ת ומ''ט לא הוי הכא מומא כשנפלה שינו כיון דחשיב מום שבגלוי ואינו חוזר דלקמן בפרק מומין אלו (דף מד.) לא פסלינן ניטלו שיניו גבי אדם אלא משום מראית העין דאינו שוה בזרעו של אהרן מכלל דבבהמה כשר ואפי' גבי אדם לא מיפסל בשן אחד ודוקא בחוטין החיצונות שנפגמו ושנגממו ובפנימיות שנעקרו ינציב''ש בלע''ז כדפירש בקונטרס קאמר בסמוך גבי בהמה דהוי מום אבל ניטלו שינים לא וי''ל דשאני גבי עבד דגלי קרא אבל הכא שכך דרך שהשינים נופלות מחמת זקנה לא הוי כעין פסח ועור ומיהו צריך טעם אחר דה''נ עיניו מחמת זקנה וא''ת מאי שנא דהכהו על אזנו וחרשו חשיב מום התם ועבד יוצא לחירות דהוי מום שבגלוי ואינו חוזר ולקמן בפרק אלו מומין (דף מה:) תנן חרש שוטה (וקטן) פסולין באדם וכשרין בבהמה באדם לא מיפסלי אלא משום דאינו שוה בזרעו של אהרן כדמפרש לקמן בין חרש בידי אדם לחרש בידי שמים וי''ל דגבי עבד גלי רחמנא דבדבר קל חשיב מום לצאת בו לחירות שמשתחרר בשינו: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|