סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

תּוֹדָה עָלַי מִן הַחוּלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא וְלֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי
גְּמָ' אָמַר רַב הוּנָא הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לַחְמֵי תוֹדָה מֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ מַאי טַעְמָא מִידָּע יָדַע הַאי גַּבְרָא דְּלֶחֶם בְּלֹא תּוֹדָה לָא איקָרֵיב וְהַאי תּוֹדָה וְלַחְמָהּ קָאָמַר וְהַאי דְּקָאָמַר לַחְמֵי תוֹדָה סוֹף מִילְּתָא נָקֵט
תְּנַן תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין יָבִיא כְּמָה שֶׁנָּדַר וְאַמַּאי כֵּיוָן דְּאָמַר לַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין
שָׁאנֵי הָתָם דְּכֵיוָן דְּאָמַר תּוֹדָה מִן הַמַּעֲשֵׂר נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי לֶחֶם לִפְטוֹר תּוֹדָתוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי
אִי הָכִי רֵישָׁא דְּקָתָנֵי תּוֹדָה מִן הַחוּלִּין וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַחוּלִּין הָכָא נָמֵי נַעֲשָׂה כְּאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה לִפְטוֹר לַחְמוֹ שֶׁל פְּלוֹנִי
הָכִי הַשְׁתָּא בִּשְׁלָמָא לֶחֶם לְמִיפְטַר תּוֹדָה אָתֵי תּוֹדָה לְמִיפְטַר לֶחֶם מִי אָתְיָא
תָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים כּוֹפִין אוֹתוֹ וּמֵבִיא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ זֶבַח וּנְסָכִים
טַעְמָא דְּאָמַר אֲבָל לָא אָמַר תּוֹדָה לָא
הוּא הַדִּין אַף עַל גַּב דְּלָא אָמַר תּוֹדָה וְאַיְּידֵי דְּקָא בָּעֵי לְמִיתְנֵא זֶבַח בְּלֹא נְסָכִים דְּלָא מִתְּנֵי לֵיהּ נְסָכִים בְּלֹא זֶבַח תְּנָא נָמֵי תּוֹדָה
אַמַּאי נֶדֶר וּפִתְחוֹ עִמּוֹ הוּא
אָמַר חִזְקִיָּה הָא מַנִּי בֵּית שַׁמַּאי הִיא דְּאָמְרִי תְּפוֹס לָשׁוֹן הָרִאשׁוֹן דִּתְנַן הֲרֵינִי נָזִיר מִן הַגְּרוֹגְרוֹת וּמִן הַדְּבֵלָה בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים נָזִיר וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים אֵינוֹ נָזִיר
רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ תֵּימָא בֵּית הִלֵּל בְּאוֹמֵר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁאֵין נוֹדְרִין כָּךְ לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כָּךְ אֶלָּא כָּךְ וּמַאי כּוֹפִין דְּקָא בָּעֵי הָדַר בֵּיהּ
תָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי תּוֹדָה בְּלֹא לֶחֶם וְזֶבַח בְּלֹא נְסָכִים וְאָמְרוּ לוֹ הָבֵא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ וְזֶבַח וּנְסָכִים וְאוֹמֵר אִילּוּ הָיִיתִי יוֹדֵעַ שֶׁכֵּן לֹא הָיִיתִי נוֹדֵר כּוֹפִין אוֹתוֹ וְאוֹמֵר לוֹ שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ
בִּשְׁלָמָא לְחִזְקִיָּה נִיחָא לֵיהּ אֶלָּא לְרַבִּי יוֹחָנָן קַשְׁיָא אָמַר לָךְ רַבִּי יוֹחָנָן הָא וַדַּאי בֵּית שַׁמַּאי הִיא
מַאי שְׁמֹר וְשָׁמַעְתָּ אָמַר אַבָּיֵי שְׁמֹר הָבֵא תּוֹדָה וְשָׁמַעְתָּ הָבֵא לַחְמָהּ רָבָא אָמַר שְׁמֹר הָבֵא תּוֹדָה וְלַחְמָהּ וְשָׁמַעְתָּ שֶׁלֹּא תְּהֵא רָגִיל לַעֲשׂוֹת כֵּן
תּוֹדָה הִיא וְלַחְמָהּ מִן הַמַּעֲשֵׂר יָבִיא יָבִיא לָא סַגִּי דְּלָא מַיְיתֵי רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא אָמְרִי רָצָה מֵבִיא לֹא רָצָה לֹא יָבִיא
וְלֹא יָבִיא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֶלָּא מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי רַב נַחְמָן וְרַב חִסְדָּא דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲבָל מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת מִמְּעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יָבִיא
יָתֵיב רַבִּי יִרְמְיָה קַמֵּיהּ דְּרַבִּי זֵירָא וְיָתֵיב וְקָאָמַר לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מֵחִיטֵּי מַעֲשֵׂר שֵׁנִי אֲבָל מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי יָבִיא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַתָּה אוֹמֵר כֵּן אֲנִי אוֹמֵר אֲפִילּוּ מֵחִיטִּין הַלְּקוּחוֹת בִּמְעוֹת מַעֲשֵׂר שֵׁנִי לֹא יָבִיא וְאֵימָא טַעְמָא דִידִי וְאֵימָא טַעְמָא דִּידָךְ אֵימָא טַעְמָא דִּידָךְ תּוֹדָה מֵהֵיכָא קָא יָלְפַתְּ לַהּ מִשְּׁלָמִים

רש"י

ואם אמר הרי עלי תודה מו החולין ולחמה מן המעשר שני. כיון דעיקר ותודה הזבח אמר מן החולין יביא הכל מן החולין דכיון דאמר עלי נתחייב ' בה והוה ליה דבר שבחובה: תודה ממעות מעשר שני ולחמה מו החולין יביא. כמו שאמר הואיל ועיקר הוא למצוה לבא מן החולין והוא לא מייתי זבח (מן החולין כמצותה להכי לא גריר לחם בתר זבח: גמ' אמר רב הונא האומר הרי עלי לחמי תודה. אף על גב דלא אמר תודה מביא שתיהן: סוף מילתיה נקט. דכי אמר לחמי תודה הוי כמאן דאמר תודה ולחמה: כיון דאמר ולחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין: שאני התם כיון דאמר בפירוש תודה מן המעשר. הא דקאמר בתר הכי לחמה מן החולין נעשה כאומר הרי עלי לחם של חולין לפטור תודתו של פלוני הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי לחמה מן החולין לפטור תודתו שנדרתי להביאו מן המעשר להכי מביא לחמה מן החולין אבל לעולם היכא דאמר לחמי תודה סתם מביא נמי תודה: הכא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה לפטור לחמו של פלוני. דבכל ענין שנדר להביא מן המעשר [לא להוי מעשר גריר בתר חולין אלא] ליהוי חולין גרירא בתר המעשר ויביא התודה מן החולין ולחמה מן המעשר כמו שאמר: בשלמא לחם למיפטר תודה אתי. כדאמרינן (לעיל דף פ.) לחם גלל תודה איכא למימר דנעשה כאומר לפטור תודתו של פלוני: אלא תודה מי אתיא למיפטר לחם. דנימא נעשה כאומר לפטור לחמו של פלוני: אבל לא אמר תודה. אלא לחמי תודה: לא. אין כופין אותו להביא תודה ולחמה: דלא מתני ליה כי אמר נסכים בלא זבח. דאין כופין אותו להביא זבח ונסכים כדאמר (לעיל עד:) המתנדב יין מביא ומזלפו על גבי האישים: ואמאי. כופין אותו להביא תודה ולחמה כי אמר הרי עלי תודה בלא לחם: נדר ופתחו עמו הוא. כלומר שכשנדר תודה לאלתר נתחרט בדבר ולפי שהיה יודע שאין תודה בלא לחם נתחרט כדי לסתור נדרו ואמאי כופין לקיים נדרו כ''ש. ענין אחר נדר ופתחו עמו שיכול לומר אני הייתי סבור שהייתי יכול להביא תודה בלא לחם עכשיו שאיני יכול אי אפשי מ''ר ז''ל: תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר תודה נתחייב בתודה ולחמה: בית שמאי. אע''פ שאמר ענין שאינו בנזירות כיון דאמר הרי אני נזיר תפוס לשון ראשון והוי נזיר: אפילו תימא בית הלל. ואמאי אינו נדר ופתחו עמו כגון דאמר אילו הייתי יודע שאין נודרין כך בלא לחם לא הייתי נודר אלא תודה ולחמה: והאי כופין אותו דקאמרת. הא דעתו לאתויי כראוי להכי כופין אותו דקמהדר ביה ואמר איני רוצה להביא אלא כמו שנדרתי בלא לחם כופין אותו כמו שגילה תחילה שהיה דעתו לנדור כהוגן: אילו הייתי יודע שכן. שהייתי חייב בלחמה לא הייתי נודר: בשלמא לחזקיה. דמוקים לההיא כב''ש ומשום תפוס לשון ראשון הא נמי ב''ש ומשום תפוס לשון ראשון כופין אותו: אלא לרבי יוחנן. דמוקים לההיא כבית הלל האי ודאי לאו בית הלל היא דהא נדר ופתחו הוא דקאמר אילו הייתי יודע וכו': שמור. המצוה והבא תודה ולחמה כמצותה: שלא תהא רגיל לעשות כך. לנדור תודה בלא לחם: לא סגי דלא מייתי. תרוייהו מן המעשר בתמיה כלומר אמאי קאמר יביא שניהן דמשמע ולא מן החולין אי מייתי מן החולין תע''ב: רצה יביא. מן המעשר: שלא יקח מחיטי מעשר שני. בהמה לתודתו: אבל ממעות מעשר שני מביא תודה: ולחמה: אני אומר אפילו בחיטין הלקוחין ממעשר שני לא יביא. לצורך תודות: מהיכא ילפת לה לתודה. דאינה מביאה מחיטי מעשר שני: משלמים. שבאין ממעשר שני ותודה איקרי שלמים דכתיב ובשר זבח תודת שלמיו (ויקרא ז):

רש"י מכ''י רבינו בצלאל אשכנזי ז''ל ואם אמר הרי עלי תודה מן החולין ולחמה מן המעשר. מעשר שני: יביא היא ולחמה מן החולין. דלחם שייך בתר תודה דכיון דאמר הרי עלי תודה מן החולין בע''כ מיחייב בלחם הלכך האי דהדר ואמר לחמה מן המעשר לאו כלום הוא: תודה מו המעשר ולחמה מן החולין יביא תודה היא ולחמה מן המעשר יביא. וה''פ תודה מן המעשר ולחמה מן החולין יביא כמו שנדר ואם אמר תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שנדר ובגמרא מפרש [דהאי ד] קאמר יביא לאו [חובה] הוא דכ''ש אם [יביא] שניהם מן החולין [דשפיר] עבד אלא [אם רצה] קאמר: ולא יביא. הלחם: מחיטי מעשר שני. עצמו מפרש טעמא בגמרא: גמ' סוף מילתא נקט. כוון לנדור תודה תחילה ואח''כ לחם: כיון דאמר לחמה מן החולין. נימא נמי סוף מילתא נקט ויביא הכל מן החולין: נעשה כאומר הרי עלי לפטור תודתו של פלוני. דאינו מביא אלא לחם ה''נ משמע הרי עלי מן החולין לפטור תודת מעשר: יביא היא ולחמה מן החולין וחייב יה בתודה ולחמה אמאי נימא נמי נעשה כאומר הרי עלי תודה בלא לחם לפטור לחמו של מעשר: הכי השתא כו' דקיימא לן לחם גלל תודה ואין תודה גלל לחם: אבל לא אמר תודה. אלא לחם לא מייתי מידי דתודה לא שייכא בלחם: דלא מתני ליה נסכים בלא זבח דלא הוי מצי למתני נסכים בלא זבח כופין אותו שיביא זבח ונסכים דהא יכול אדם להתנדב יין בפני עצמו כדאמרינן בפ' המנחות והנסכים תנא נמי תודה: אמאי כופין אותו להביא תודה ולחמה: נדר ופתחו עמו. הוא עם הנדר פתח בחרטה כיון דאמר בתוך כדי דבור בלא לחם ודאי חוזר בו מן התודה ויודע הוא דאין תודה בלא לחם וכן זבח בלא נסכים ולא בעי לאתויי מידי: תפוס לשון ראשון. וכיון דאמר עלי תודה מיד נתחייב בתודה ולחמה: הריני נזיר מן הדבלה ומן הגרוגרות. ואין נזירות אלא מן היין: ב''ש אומרים הרי זה גזיר. דתפוס לשון ראשון וכיון דאמר הריני סתם נזירות מיי משמע: וב''ה אומרים אין זה נזיר. דנדר ופתחו עמו הוא: אפי' תימא. הך ברייתא דקתני כופין אותו: באומר. אילו הייתי יודע. שאין נודרין כך תודה בלא לחם: לא הייתי נודר כך. אלא תודה ולחמה דהשתא ליכא למימר דלשום חרטה קאמר: ומאי כופין. אותו כיון דדעתו להביא את הכל: דקא בעי למהדר ביה. אחר שאמר לנו דבר זה: ואומר אילו הייתי [יודע] (נודר) שכן. שסופי להביא שניהם לא הייתי נודר כלום: שמור ושמעת. מפרש לקמץ: בשלמא לחזקיה הא נמי איכא לאוקמי כב''ש: אלא לר' יוחנן. מאי איכא למימר לתרוצי בהאי דתיקום כב''ה הא בהדיא קאמר דלא היה בדעתו להביא שניהם: לעשות כך. לנדור תודה בלא לחם: ופריו יביא. בתמי': לא סגי דלא מייתי. לחם מן המעשר בתמי' הא ודאי אם הביא לחם מן החולין תע''ב: הלקוחות. בירושלים ממעות מעשר שני לשום אכילת למעשר שני יביא: אפי' מחיטין הלקוחות ממעות מעשי שני. קודם לכן לשם מעשר שני לא יביא ומתני' דקתני אלא ממעות מעשר שני שיקח חיטין לשם תודה ממעות מעשר שני ויביא: מהיכא ילפת לה. לתודה דיכול להביא ממעות מעשר שני: משלמים דרחמנא קראה לתודה שלמים דכתיב תודת שלמיו מה שלמים באים ממעשר אף תודה באה מן המעשר אם ירצה:

תוספות

תודה מן החולין ולחמה מן המעשר יביא היא ולחמה מן החולין. דהכי אמר הרי עלי תודה מן החולין נתחייב הכל מן החולין דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין וכי הדר ואמר לחמה מן המעשר לא מצי הדר ביה ואפילו תוך כדי דיבור דלא מבעיא לבית שמאי דאמרי בגמ' גבי הריני נזיר מן הגרוגרות תפוס לשון ראשון אלא אפי' לבית הלל דחשבינן ליה נדר ופתחו עמו לא דמי להכא דבעי למיהדר ולא מצי מיהדר דאמירה לגבוה כמסירתו להדיוט ואמרינן נמי בפרק בתרא דנדרים (דף פז.) והלכתא תוך כדי דיבור כדיבור דמי חוץ ממגדף ועבודת כוכבים ומקדש ומגרש וגבי תמורת עולה ותמורת שלמים מוכח בתמורה פרק כיצד מערימין (דף כה:) דבנמלך אפילו רבי יוסי מודה דאפי' תוך כדי דבור הרי זו תמורת עולה (ושלמים נמי): אמאי כיון דאמר לחמה מן החולין יביא היא ולחמה מן החולין. תימה הא לא שייך הכא סוף מילתא נקט כדלעיל וי''ל דקשיא ליה דכי אמר הרי עלי לחמי תודה יביא תודה מן המעשר כמו האומר הרי עלי תודה מן המעשר ולחמה מן החולין: טעמא דאמר תודה הא לא אמר תודה לא. תימה מאי קשיא ליה אין ה''נ דדווקא באומר הרי עלי תודה בלא לחם אבל אמר לחם בלא תודה לא דהא לעיל קא מפרש דסוף מילתא נקט אבל אם פירש בהדיא לחם בלא תודה לא: (תודה) היא ולחמה מן המעשר יביא יביא לא סגי דלא מייתי. יש פי' שכתוב בהן וכי לא סגי דלא מייתי ללחם מן המעשר הא ודאי אם הביא לחם מן החולין תבא עליו ברכה ונראה שזה טעות סופר שאין אדם יכול ליישב ובמדוייקים מצאתי וכי לא סגי דלא מייתי תרוייהו מן המעשר הא ודאי אם הביא שניהם מן החולין תבא עליו ברכה וכן פירש בקונט' במתני' וזה לשונו תודה היא ולחמה מן המעשר יביא כמו שנדר ובגמרא מפרש דהאי יביא לאו חובה הוא דכ''ש אם הביא שניהם מן החולין דשפיר עבד אלא אם רצה קאמר:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר