|
טקסט הדף מנוקד
בִּשְׁלָמָא רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע מַשְׁכַּחַתְּ לֵיהּ דְּאַקְדְּשִׁינְהוּ מֵעִיקָּרָא וַהֲדַר [אִי]רְבַעוּ
אֶלָּא מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד אֵין אָדָם אוֹסֵר דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ בְּקָדָשִׁים קַלִּים וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי דְּאָמַר קָדָשִׁים קַלִּים מָמוֹן בְּעָלִים הוּא דְּתַנְיָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה' לְרַבּוֹת קֳדָשִׁים קַלִּים שֶׁהֵן מָמוֹנוֹ דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי הִלְכָּךְ רוֹבֵעַ וְנִרְבָּע דְּבַר עֶרְוָה מוּקְצֶה וְנֶעֱבָד עֲבוֹדָה זָרָה בְּקָדָשִׁים קַלִּים אֶתְנַן וּמְחִיר כִּלְאַיִם יוֹצֵא דּוֹפֶן בִּוְלָדוֹת קָדָשִׁים קָסָבַר וַלְדֵי קָדָשִׁים בַּהֲוָיָיתָן הֵן קְדוֹשִׁים בַּעֲלֵי מוּמִין וְכוּ' אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ וְכוּ' וּצְרִיכִי דְּאִי תְּנָא בַּעֲלֵי מוּמִין מִשּׁוּם דִּמְאִיסִי אֲבָל תּוֹרִין דְּלָא מְאִיסִי אֵימָא לָא דְּמוֹדוּ לֵיהּ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן וְאִי תְּנָא תּוֹרִין מִשּׁוּם דְּלָא [אִי]חֲזוֹ וְאִידְּחוֹ אֲבָל בַּעֲלֵי מוּמִין דְּאִיחֲזוֹ וְאִידְּחוֹ אֵימָא לָא דְּמוֹדֵה לְהוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן לְרַבָּנַן וְאִי תְּנָא הָנֵי תַּרְתֵּי מִשּׁוּם דִּפְסוּלָא דְּגוּפַיְיהוּ אֲבָל אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ דִּפְסוּלָא מֵעָלְמָא קָאָתֵי לַהּ אֵימָא מוֹדוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן צְרִיכָא שֶׁהָיָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמַר רַבִּי אִילְעָא אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ דְּאָמַר קְרָא לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עוֹשִׂים פֹּה הַיּוֹם אֲמַר לְהוּ מֹשֶׁה לְיִשְׂרָאֵל כִּי עָיְילִיתוּ לָאָרֶץ יְשָׁרוֹת תַּקְרִיבוּ חוֹבוֹת לֹא תַּקְרִיבוּ וְגִלְגָּל לְגַבֵּי שִׁילֹה מְחוּסַּר זְמַן הוּא וְקָאָמַר לְהוּ מֹשֶׁה לֹא תַעֲשׂוּן אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא אִי הָכִי רש"י
בשלמא רובע ונרבע משכחת לה. דאיצטריך למעוטינהו מלהקריב דאקדשינהו והדר נרבעו וכיון דחזו כבר ואידחו ראויים קרינא בהו שנראו כבר ולא מימעטי מאל פתח דאיכא למימר הכי אמר קרא ואל פתח אהל מועד לא הביאו בשנראה לבא ואחר כך שחטו בחוץ חייב אבל שעיר המשתלח לאחר וידוי מימעיט מאל פתח שהרי זה הביאו כשנראה לבא ומשיצא לאחר וידוי לא נראה לבא: אלא מוקצה ונעבד. על כרחך מקמי דאקדשינהו הוו להו מוקצה ונעבד דאי לבתר דאקדשינהו תו לא מיתסרי בהקצאה ועבודה דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו: בה'. וכחש בעמיתו דברים שיש בהם לשם ולעמיתו: לרבות קדשים קלי'. שהכופר בהן ונשבע והודה חייב עליהם אשם גזילות שהן ממון בעלים דקרינא ביה וכחש בעמיתו: דבר ערוה. וחייל אף על המוקדשים כבר הלכך ממעטי בחוץ מלהקריב קרבן דלאו בני הקרבה נינהו דכתיב (ויקרא כב) כי משחתם בהם וכל מקום שנאמר השחתה אינו אלא דבר ערוה ועבודת כוכבים: נראה לי דה''ג אתנן ומחיר וכלאים ויוצא דופן בולדות קדשים. כלומר הנך דאצרכנו למעוטינהו מלהקריב קרבן ולא נפקי מאל פתח על כרחך בשנראו כבר מיירי לא משכחת אלא בולדות קדשים ואירע להו פסול במעי אמן דנראו לבא אל פתח אהל מועד קודם שנעשו אתנן ומחיר אם בא להקריב את אמן היו הן באין אל פתח דאי בדאקדשינהו לא משכחת לה דאין אתנן ומחיר חל על המוקדשין לפי שאינן שלו ומקרא נפקא לן בתמורה (דף ל:) ואי בדהוו אתנן והדר אקדשינהו מאל פתח נפקי וכן כלאים ויוצא דופן דאי אקדשינהו משנולדו מאל פתח נפקי אלא בולדות קדשים דמעיקרא עם אמן נראו לבא: וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושין. בלידתן מתקדשות הלכך חל אתנן ומחיר עליהן אם נתן לה עובר של מוקדשין באתנן דלא קדיש עד שנולד: בהוייתן (הן). לשון הוייה נקט בהו משום דמאשר יהיה לך נפקי לן ולדות קדשים ליקרב רק קדשיך אלו התמורות אשר יהיו לך אלו הולדות במסכת תמורה (דף יז:): וצריכי. הנך תלת פלוגתא דר' שמעון ורבנן במתני': משום דמאיסי. בעודן במומן פטרי רבנן בחוץ דלא מתקבלין בפנים: מודו ליה. דהואיל וחזו לאחר זמן קאי בלא תעשה: ובני יונה לא גרסינן: דאיחזו ואידחו. אימא אע''ג דכי עבר מומן ירצו השתא מיהא דחויין נינהו ונפטר בחוץ: לא תעשון כן. בספרי דריש ליה בתחילת ביאת הארץ היום אנו מטלטלין את המשכן ואנו אסורין בבמה ואין אנו מקריבין אלא במשכן לפיכך כל הקרבנות כשרים להקריב משנבוא לארץ י''ד שנים של כיבוש וחילוק אנו מותרין בבמה ושם לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה להקריב חובות ומה אנו מותרין בה איש כל הישר בעיניו נדרים ונדבות שאינן חובה עליו אלא שישרו בעיניו להתנדב כי לא באתם עד עתה וגו' עד שתבאו אל המנוחה לשילה שאע''פ שנכנסתם לארץ בעברכם את הירדן עדיין לא באתם אל המנוחה: כי עייליתו לארץ. י''ד שנים שתכבשו ותחלקו: ישרות תקריבו. נדרים ונדבות הקרב בבמת ציבור: חובות לא תקריבו. איש איש שבכם לא יקריב שום חובה ואפילו בבמת ציבור עד שתבאו אל המנוחה ותקריבום אלמא חובות דגלגל מחוסרי זמן הם עד כי יבא שילה ויקריבום שם וקאמר רחמנא לא תעשון אותם בגלגל ומשמע בין בבמת ציבור בין בבמת יחיד אלמא מחוסר זמן בבמה בלא תעשה: אי הכי. דהנך דגלגל מחוסרי זמן קרית להו:
תוספות
אתנן ומחיר יוצא דופן וכלאים בוולדות קדשים. אתנן ומחיר לא מיתוקם בקדשים קלים אפילו לרבי יוסי הגלילי דאף על גב דממונו הוי אינו חל עליו כדדרשינן פ' כל האסורין (תמורה ל:) לכל נדר פרט לנדור: וקסבר ולדות קדשים בהוייתן הן קדושים. וא''ת למה לי קרא למעוטי הלא חולין גמורים נינהו ודינם כשאר חולין לישחט בחוץ דאפילו פדיון לא בעו דאין קדושה חלה עליהן כלל כדמוכח בתמורה בפרק כיצד מערימין (דף כד:) דתנן אם זכר עולה ואם נקבה זבחי שלמים ופריך בגמ' ל''ל למימר אם נקבה זבחי שלמים נקבה מי קדשה בבכורה ומשני סיפא אתאן לבהמה דהקדש וקתני סיפא ילדה טומטום או אנדרוגינוס רשב''ג אומר אין קדושה חלה עליהן ומפרש בגמ' משום דסבר בהוייתן הן קדושים ואין קדושה חלה בדבר שאין ראוי ליקרב א''כ הכא נמי לא חיילא אאתנן ומחיר וכלאים ויוצא דופן וי''ל דהא דאמר רשב''ג אין קדושה חלה עליהן היינו קדושת הגוף (לפדות) וליאסר בגיזה ועבודה אבל קדושת דמים איכא ליפדות שלא במום ולכך בעי האי קרא דלא ממעטי מפתח אהל מועד בקדשי בדק הבית ולמאן דאמר במעי אמן הן קדושים אפילו קדושת הגוף נחתא עלייהו דתפסתינהו קדושה דאימיה וא''ת למאן דאמר בהוייתן נמי נימא מיגו דנחתא להן קדושת דמים נחתא להן קדושת הגוף כדאמר בתמורה בפרק אלו קדשים (דף יט: ושם) גבי מפריש נקבה לאשם ודוחק לומר רשב''ג סבר לה כרבי שמעון דלית ליה מיגו דאמר תמכר שלא במום ועוד דאי כרבי שמעון אפילו סבר במעי אמן קדושים לא חיילא עליה קדושת הגוף כדמפרש התם רבי שמעון לטעמיה דאמר כל מידי דלא חזי לגופיה לא נחתא ליה קדושת הגוף וגם אין לפרש דשאני מפריש נקבה דחזי לשאר קרבנות ושייך מגו טפי דהא אפילו בטרפה אשכחן דאמרינן מגו בסוף יש בקרבנות (שם דף יז.) ונראה לפרש דהכא מיירי כגון דלאחר שנעשו אתנן ומחיר הקדישן או בעודן במעי אמן או אחר שנולדו דכיון שהקדישן בפירוש חיילא עלייהו קדושה וא''ת ולוקמה נמי הכא כמ''ד במעי אמן הן קדושים וכגון שהקדיש בהמה מעוברת ושייר העובר כר' יוחנן דאמר בפ' כיצד מערימין (תמורה כה.) אם שייר משוייר ועשה העובר אתנן ומחיר ואחר כך הקדישן ואע''ג דרבי יוחנן איתותב התם הא לבסוף מסיק כתנאי ועוד מצי לאוקומה בבהמה של חולין מעוברת ועשה העובר אתנן ומחיר ואחר כך הקדישה וי''ל דניחא ליה לאוקומה בפשיטות כמאן דאמר בהוייתן הן קדושים והקדישן ואח''כ נתעברה ואם תאמר בההיא דכיצד מערימין (ג''ז שם) דדייק ארשב''ג דסבר בהוייתן הן קדושין מרישא נמי הוה מצי למידק הכי דאם נקבה זבחי שלמים דאוקימנא בבהמה דהקדש ואי במעי אמן הן קדושות לא היה יכול להפקיע קדושת הולד ויש לומר דנטר עד סיפא ומפרש לה וה''ה לרישא ואם תאמר בסוף בהמה המקשה (חולין עז.) דתנן המבכרת שהפילה שיליא ישליכנה לכלבים ובמוקדשין תקבר ומפרש בגמ' (שם:) משום דרובא בר מיקדש היא על כרחך מדקאמר תקבר קסבר במעי אמן הן קדושין דאי בהוייתן אמאי תקבר הא לא חיילא קדושה אלא בחזי להקרבה כדפריש ואם כן כולה בר מיקדש היא ואמאי נקט רובא דאפי' אכלאים ונדמה תפשה קדושת אימיה אי במעי אמן הן קדושים כדאשכחן בתמורה בסוף יש בקרבנות (דף יז.) דאמרינן גבי כלאים טומטום ואנדרוגינוס דאי אתה מוצא אלא בולדות קדשים ולכל הפחות אתיא כמאן דאמר במעי אמן הן קדושים ויש לומר דנקט רובא ולא כולה משום דאיכא דמות יונה או קלוט לר' שמעון דכיון דלא מישתרי באכילה לא מיסתבר דתפשינהו קדושת אמן אף על גב דבמעי אמן הן קדושין: משום דפסולא דגופייהו. בכל דוכתי משמע דפסול הגוף חמיר מפסולא דאתי מעלמא כדאמרינן בפרק קמא (לעיל דף ד.) מה לשינוי קודש שכן פסולו בגופו ובפסחים בסוף אלו דברים (דף עג:) נמי אמרינן כל שפסולו בגופו ישרף מיד דהא דמשמע הכא איפכא לאו משום דפסול הגוף קיל אלא הכי קאמר דמום עובר ותורין שלא הגיע זמנן הפסול תלוי בגופו ואם היה מום עובר מיד והתורים גדילין לאלתר היו ראויין אבל אותו ואת בנו אין הפסול תלוי בגופו שיועיל לו שום תיקון דלכולי יומא לא חזי:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|