|
טקסט הדף מנוקד
אֵין מְבַקְּעִין עֵצִים מִן הַקּוֹרוֹת וְלֹא מִן הַקּוֹרָה שֶׁנִּשְׁבְּרָה בְּיוֹם טוֹב רַבִּי יוֹחָנָן הָהוּא כְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה מַתְנֵי לַהּ
תָּא שְׁמַע מַתְחִילִין בַּעֲרֵימַת הַתֶּבֶן אֲבָל לֹא בָּעֵצִים שֶׁבַּמּוּקְצֶה הָתָם בְּאַרְזֵי וְאַשּׁוּחֵי דְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה תָּא שְׁמַע אֵין מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַמִּדְבָּרִיּוֹת אֲבָל מַשְׁקִין וְשׁוֹחֲטִין אֶת הַבַּיָּיתוֹת רַבִּי יוֹחָנָן סְתָמָא אַחֲרִינָא אַשְׁכַּח בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים מַגְבִּיהִין מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עֲצָמוֹת וּקְלִיפִּין וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים מְסַלֵּק אֶת הַטַּבְלָה כּוּלָּהּ וּמְנַעֲרָהּ וְאָמַר רַב נַחְמָן אָנוּ אֵין לָנוּ אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי כְּרַבִּי יְהוּדָה וּבֵית הִלֵּל כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד אָמַר בְּכׇל הַשַּׁבָּת כּוּלָּהּ הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס וּמַאי נִיהוּ נֵר יָשָׁן וְחַד אָמַר בְּמוּקְצֶה מֵחֲמַת מִיאוּס נָמֵי הֲלָכָה כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן לְבַר מִמּוּקְצֶה מֵחֲמַת אִיסּוּר וּמַאי נִיהוּ נֵר שֶׁהִדְלִיקוּ בָּהּ בְּאוֹתָהּ שַׁבָּת אֲבָל מוּקְצֶה מֵחֲמַת חֶסְרוֹן כִּיס אֲפִילּוּ רַבִּי שִׁמְעוֹן מוֹדֶה דִּתְנַן כׇּל הַכֵּלִים נִיטָּלִין בַּשַּׁבָּת חוּץ מִמַּסָּר הַגָּדוֹל וְיָתֵד שֶׁל מַחֲרֵישָׁה מַתְנִי' מְפִירִין נְדָרִים בַּשַּׁבָּת וְנִשְׁאָלִין לִנְדָרִים שֶׁהֵן לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת וּפוֹקְקִין אֶת הַמָּאוֹר וּמוֹדְדִין אֶת הַמַּטְלֵית וּמוֹדְדִין אֶת הַמִּקְוֶה וּמַעֲשֶׂה בִּימֵי אָבִיו שֶׁל רַבִּי צָדוֹק וּבִימֵי אַבָּא שָׁאוּל בֶּן בָּטְנִית שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בַּטָּפִיחַ וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקִידָּה בְּגֶמִי לֵידַע אִם יֵשׁ בַּגִּיגִית פּוֹתֵחַ טֶפַח אִם לָאו וּמִדִּבְרֵיהֶם לָמַדְנוּ שֶׁפּוֹקְקִין וּמוֹדְדִין וְקוֹשְׁרִין בְּשַׁבָּת גְּמָ' אִיבַּעְיָא לְהוּ הֲפָרָה בֵּין לְצוֹרֶךְ וּבֵין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ וּשְׁאֵלָה לְצוֹרֶךְ אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ לָא וּמִשּׁוּם הָכִי קָפָלְגִינְהוּ מֵהֲדָדֵי אוֹ דִילְמָא הֲפָרָה נָמֵי לְצוֹרֶךְ אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ לָא וְהָא דְּקָא פָּלֵיג לְהוּ מֵהֲדָדֵי מִשּׁוּם דַּהֲפָרָה אֵין צָרִיךְ בֵּית דִּין וּשְׁאֵלָה צְרִיכָה בֵּית דִּין תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי [רַב] זוּטֵי דְּבֵי רַב פַּפִּי מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לָא לִישָּׁנָא אַחֲרִינָא אִיבַּעְיָא לְהוּ לְצוֹרֶךְ אַתַּרְוַיְיהוּ קָתָנֵי וְשֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ לָא אַלְמָא הֲפָרַת נְדָרִים מֵעֵת לְעֵת אוֹ דִילְמָא כִּי קָתָנֵי לְצוֹרֶךְ אַשְּׁאֵלָה הוּא דְּקָתָנֵי אֲבָל הֲפָרַת נְדָרִים אֲפִילּוּ שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ אַלְמָא הֲפָרַת נְדָרִים כׇּל הַיּוֹם תָּא שְׁמַע דְּתָנֵי רַב זוּטֵי דְּבֵי רַב פַּפִּי מְפִירִין נְדָרִים בְּשַׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת אִין שֶׁלֹּא לְצוֹרֶךְ הַשַּׁבָּת לָא אַלְמָא הֲפָרַת נְדָרִים מֵעֵת לְעֵת אָמַר רַב אָשֵׁי וְהָאֲנַן תְּנַן הֲפָרַת נְדָרִים כׇּל הַיּוֹם וְיֵשׁ בַּדָּבָר לְהָקֵל וּלְהַחֲמִיר כֵּיצַד נָדְרָה לֵילֵי שַׁבָּת מֵיפֵר לֵילֵי שַׁבָּת וְיוֹם הַשַּׁבָּת עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ נָדְרָה עִם חֲשֵׁכָה מֵיפֵר עַד שֶׁלֹּא תֶּחְשַׁךְ שֶׁאִם לֹא הֵפֵר מִשֶּׁחָשֵׁכָה אֵינוֹ יָכוֹל לְהָפֵר תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא הֲפָרַת נְדָרִים כׇּל הַיּוֹם רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה וְרַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אָמְרוּ מֵעֵת לְעֵת וְנִשְׁאָלִים לִנְדָרִים אִיבַּעְיָא לְהוּ כְּשֶׁלֹּא הָיָה לוֹ פְּנַאי אוֹ דִלְמָא אֲפִילּוּ הָיָה לוֹ פְּנַאי תָּא שְׁמַע דְּאִזְדְּקִיקוּ לֵיהּ רַבָּנַן לְרַב זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב זֵירָא וּשְׁרוֹ לֵיהּ נִדְרֵיהּ וְאַף עַל גַּב דַּהֲוָה לֵיהּ פְּנַאי שֶׁפָּקְקוּ אֶת הַמָּאוֹר בַּטָּפִיחַ וְקָשְׁרוּ אֶת הַמְּקִידָּה בְּגֶמִי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב הִילְקָטִי קְטַנָּה הָיְתָה בֵּין שְׁנֵי בָתִּים [וְטוּמְאָה הָיְתָה שָׁם] רש"יאין מבקעין עצים מן הקורות: סואר של הקורות המוקצות וסדורות לבנין: ולא מן קורה. הישנה שנשברה היום ומהשתא להסקה קיימא ואפ''ה אסור הואיל ובין השמשות לא איתכן להכי: מתחילין. להסיק בערימת התבן קא סלקא דעתך בתיבנא סריא דסתמיה להסקה: אבל לא בעצים שבמוקצה. שהניחם ברחבה שאחורי ביתו והקצם לימות הסתיו. מוקצה רחבה שאחורי בתים שהקצה אחורי ביתו להכניס שם דבר לאוצר: בארזי ואשוחי. ארז זכר וארז נקבה שעומדין לבנין: משקין. אורחא דמילתא נקט משום סירכא דמשכא שתהא נוחה להפשיט: מדבריות. שרועות באפר תמיד ולנות בתוך התחום: סתמא אחרינא. בית הלל חשיב כסתמא: כל הכלים ניטלין. ואפי' מלאכתן לאיסור ורבי שמעון היא: חוץ מן המסר הגדול. מגירה שהיא לאומנין לקוץ בה עצים ומוקצה מחמת חסרון כיס הוא שלא ישתברו חריצים שהוא עשוי כסכין מלא פגימות: ויתד של מחרישה. החופר את הקרקע קולטר''א בלע''ז: מתני' מפירין. בעל לאשתו: ונשאלין. לחכם: שהן לצורך השבת. כגון שנדר שלא לאכול [היום]: ופוקקין את המאור. כרבנן דאמרי (לעיל דף קכה:) פוקקין פקק החלון: ומודדין את המקוה. במדה שיהא שם עמוק שלש אמות מים ורוחב אמה על אמה: ואת המטלית. שתהא שלש על שלש אצבעות כגון אם היתה טמאה ונגעה בטהרות: בטפיח. פך של חרס וחבירו בפי''ז (דף קכה:) זמורה שהיא קשורה בטפיח ממלאין בה בשבת: מקידה. כלי חרס: לידע אם יש בגיגית פותח טפח. בגמרא מפרש לה: וקושרין. קשר שאינו של קיימא אפילו לכתחילה: ומודדין להתלמד על דבר הוראה: גמ' איבעיא להו הפרה. דמתניתין בין לצורך [בין שלא לצורך] השבת דגבי הפרה ביום שמעו כתיב (במדבר ל) ואם לא מיפר האידנא שוב אינו מיפר: ושאלה לצורך אין שלא לצורך לא. דיכול לישאל למחר ומשום הכי מפליג להו מהדדי ולא קתני מפירין ונשאלין לנדרים שהן לצורך השבת דלא קאי לצורך אלא אשאלה: בית דין. חכם: הכי גרסי' ל''א איבעיא להו (במסכת נדרים דף עז.) לצורך אתרוייהו קאי. אהפרה ואשאלה אבל הפרה שלא לצורך לא אלמא הפרת נדרים מעת לעת וזה ששמע בשבת יכול להפר משתחשך בתוך מעת לעת של שמיעה הלכך שלא לצורך לא שרינן בשבת: כל היום. עד שתחשך ותו לא ואפילו שמע סמוך לחשיכה הלכך אפי' שלא לצורך שאם לא יפר עכשיו לא יפר עוד: לצורך השבת. אלמא הפרת נדרים מעת לעת של שמיעה הלכך שלא לצורך לא מדלא שרי אלא לצורך: להקל ולהחמיר. כלומר פעמים שיש שהות גדול ופעמים שאינו אלא מעט: איבעיא להו. הא דקתני נשאלין לנדרים שהן לצורך: כשלא היה לו פנאי. לשאל. מערב שבת קאמר או אפילו כשהיה לו פנאי: הילקטי קטנה. שביל קטן בין שני בתים: תוספותאין משקין ושוחטין את המדבריות. הוה מצי למימר דהני כגרוגרות וצמוקין דמיין כדאמר בפרק כירה (לעיל דף מה:): לבר ממוקצה מחמת איסור. וכגון איסור דדחייה בידים כגון נר שהדליקו באותו שבת כדפירשתי בפ''ק בסופו: והלכתא מעת לעת. לא גרס בפירוש ר''ח דבנדרים משמע דלית הלכתא הכי דאמר בפרק נערה המאורסה (כתובות דף עו:) אין הלכה כאותו הזוג. מ''ר: הלקטי קטנה. מפרש בקונטרס שביל קטן היתה בין שני בתים והגיגית סדוקה מונחת על גבן והמת מוטל בהלקטי תחת הגיגית נגד הסדק וקשרו המקידה לידע אם יש בסדק פותח טפח ולהאי פירושא קשה לר''י דאפי' אין בסדק פותח טפח כיון שהמת נגדו לא חשבינן לה כמאהיל על המת כיון שאין [זה] דרך מאהיל כדמוכח במסכת אהלות (פ''י מ''ה) ומייתי לה בסוף פרק קמא דסוכה (דף יח. ושם) אין בארובה פותח טפח והמת בבית מה שבבית כנגד ארובה טהור המת כנגד ארובה מה שבבית טהור וכיון שהמת היה נגד הסדק מה היה להם לקשור המקודה ועוד פירש שלפני מות המת פקקו המאור בטפיח ולא הבין רבי לפירושו הלא אותו מת לא היה מת שלם שהרי לא ידעו אם למעלה הימנו היה פותח טפח והמת היה כולו תחת הסדק אלא ודאי כזית מן המת היה וא''כ לא היה לו לומר לפני מות המת אלא לפני שבא כזית מן המת לשם ומיהו יתכן לומר שהמת היה כולו מוטל תחת הגיגית שלא כנגד הסדק והגיגית היתה סדוקה באמצע מראשה לסופה ואילו היה באותו סדק על פני כולו פותח טפח לא היתה טומאה עוברת דלא חשיב כאהל אחד אבל אין בו פותח טפח כאלו אין כאן סדק וחשיב כאהל אחד ומביא את הטומאה לבית וקושיא ראשונה מכל מקום במקומה עומדת ונראה כפירוש ר''ח דמפרש דהלקטי היינו תל המתלקט ואותה הלקטי היתה בין שני בתים והמת היה בבית אחד ואותה הגיגית היתה למעלה מן התל עד לתקרה ואותה הגיגית לא היתה טמאה שהרי בטלה שם ואם לא היתה סדוקה לא היה הבית אחר טמא אלא הגיגית היתה סדוקה מצדה והשתא אתי שפיר דקתני סדוקה לפי שהיא מצדה אבל לפירוש הקונטרס לא אתי שפיר דכיון דפירש שהסדק למעלה מן הגיגית היה לו לומר פתוחה ולא סדוקה אבל לפר''ח אתי שפיר שהסדק היה מן הצד וקשרו את המקידה לידע אם יש פותח טפח ויש לנו לומר שאותו חור היה עשוי לתשמיש דחור העשוי לתשמיש שיעורו בפותח טפח ואם היה פותח טפח הבית אחר טמא ואם לאו טהור ומיהו קשה לר''י לפירוש ר''ח דלא הוה ליה למימר על גבן אלא על גבה. מ''ר: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|