|
טקסט הדף מנוקד
וְכׇל מִינֵי בְגָדִים תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר עָלֶיהָ תְּכַבֵּס יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה עוֹר מִשֶּׁהוּפְשַׁט תַּלְמוּד לוֹמַר בֶּגֶד מָה בֶּגֶד דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה אַף כֹּל דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה
מַאי בֵּינַיְיהוּ אָמַר אַבָּיֵי מַטְלֵית פְּחוּתָה מִשָּׁלֹשׁ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר רָאוּי הָא נָמֵי רָאוּי דְּאִי בָּעֵי חַשֵּׁיב עֲלֵיהּ מַאן דְּאָמַר דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה הָא מִיהָא לָאו בַּת קַבּוֹלֵי טוּמְאָה הִיא רָבָא אָמַר בֶּגֶד שֶׁחִישֵּׁב עָלֶיהָ לְצוּרָה אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר רָאוּי הָא נָמֵי רָאוּי דְּאִי בָּעֵי מְבַטֵּיל לֵיהּ לְמַחְשַׁבְתֵּיהּ מַאן דְּאָמַר דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה הַשְׁתָּא מִיהָא לָאו בַּת קַבּוֹלֵי טוּמְאָה הִיא רָבָא אָמַר עוּצְבָּא דְּחַשֵּׁיב עֲלַהּ לְקַצְּעָהּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר רָאוּי הָא נָמֵי רְאוּיָה מַאן דְּאָמַר דָּבָר הַמְקַבֵּל טוּמְאָה הָא לָאו מְקַבְּלָה טוּמְאָה עַד דִּמְקַצַּע לַהּ וְהָתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן מְנַסְיָא אוֹמֵר עוּצְבָּא שֶׁחִשֵּׁב עָלֶיהָ לְקַצְּעָהּ טְהוֹרָה עַד שֶׁיְּקַצְּעֶנָּה אֵין טָעוּן כִּיבּוּס כּוּ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי דְּתָנוּ רַבָּנַן יָכוֹל נִתַּז עַל מִקְצָת בֶּגֶד יְהֵא כׇּל הַבֶּגֶד טָעוּן כִּיבּוּס תַּלְמוּד לוֹמַר אֲשֶׁר יִזֶּה לֹא אָמַרְתִּי לְךָ אֶלָּא מְקוֹם דָּם בִּלְבַד דָּבָר שֶׁהוּא רָאוּי לְקַבֵּל טוּמְאָה [וְכוּ'] סְתָמָא כְּרַבִּי יְהוּדָה רָאוּי לְכִיבּוּס לְמַעוֹטֵי כְּלִי דְּבַר גְּרִידָה הוּא אֶחָד הַבֶּגֶד וְאֶחָד הַשַּׂק כּוּ' לְמֵימְרָא דְּעוֹר בַּר כִּיבּוּס הוּא וּרְמִינְהוּ הָיְתָה עָלָיו לִשְׁלֶשֶׁת מְקַנְּחָהּ בִּסְמַרְטוּט הָיְתָה עַל שֶׁל עוֹר נוֹתֵן עָלֶיהָ מַיִם עַד שֶׁתִּכְלֶה אָמַר אַבָּיֵי לָא קַשְׁיָא הָא רַבָּנַן הָא אֲחֵרִים דְּתַנְיָא הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק מְכַבְּסוֹ הַכְּלִי וְהָעוֹר מְגָרְרוֹ אֲחֵרִים אוֹמְרִים הַבֶּגֶד וְהַשַּׂק וְהָעוֹר מְכַבְּסוֹ וְהַכְּלִי מְגָרְרוֹ כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּאָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵיהּ בְּמַיָּא כְּמַאן כְּרַבָּנַן אָמַר רָבָא וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר עוֹר לָאו בַּר כִּיבּוּס הוּא וְהָכְתִיב וְהַבֶּגֶד אוֹ הַשְּׁתִי אוֹ הָעֵרֶב אוֹ כׇל כְּלִי הָעוֹר אֲשֶׁר תְּכַבֵּס אֶלָּא אָמַר רָבָא קְרָא וּמַתְנִיתִין בְּרַכִּין כִּי פְּלִיגִי בְּקָשִׁין וְהָאָמַר רַב חִיָּיא זִימְנִין סַגִּיאִין הֲוָה קָאֵימְנָא קַמֵּיהּ דְּרַב וְשַׁכְשֵׁיכִי לֵיהּ מְסָאנֵיהּ בְּמַיָּא בְּקָשִׁין וּכְרַבָּנַן הֲדַר אָמַר רָבָא לָאו מִילְּתָא הִיא דַּאֲמַרִי נֵיקוּ נֵימָא לֵיהּ לִקְרָא דְּכִי כְתִיבָן בְּרַכִּין כְּתִיבָן מִי לָא עָסְקִינַן בִּכְלֵי אֶכְּסָלְגְיָא הַבָּאִים מִמְּדִינַת הַיָּם וְקָאָמַר רַחֲמָנָא נִיבְעֵי כִּיבּוּס אֶלָּא אָמַר רָבָא צָרַעַת כֵּיוָן דְּמִגּוּפֵיהּ קָא פָרְחָה מְחַלְחֲלָא לֵיהּ וּמְשַׁוְּיָא לַהּ רַךְ אָמַר רָבָא אִי קַשְׁיָא לִי הָא קַשְׁיָא לִי רש"יוכל מיני בגדים. השירים והכלך וסריקין: יכול שאני מרבה עור משהופשט. גרסינן ברבי אלעזר משהופשט מיד בלא שום תיקון: מה בגד המקבל טומאה. דרבי אלעזר גמר בגד דהכא מבגד האמור בשרצים (ויקרא יא) שהוא מקבל טומאה ואינה מחוסר מחשבה: מאי בינייהו. במאי פליגי היכן מצינו בגד הראוי לקבל טומאה ואינה מקבלה ויליף ר' יהודה מיניה: דאי [בעי] חשיב עלה. לתקן חלוקו: רבא אמר. בגד גדול נמי משכחת לה דראוי לקבל ואינו מקבל כגון שחישב עליו לציירו במעשה רוקם דכל כמה דלא ציירי' או מבטל למחשבתו לאו כלי הוא: דאי בעי מבטל ליה למחשבתו. הא דקיימא לן מחשבה אינה מוציאה מידי מחשבה לענין הוציאו מתורת טומאה תנן לה (כלים פרק כה משנה ט) דמשירדו לטומאתן במחשבה אין מחשבה חוזרת ומוציאתן אבל להורידן לטומאה קי''ל (שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה: עוצבא. שטיח לאכול עליו או לשכב עליו ורובן מן העור ויש שעושין מן הבגד וקי''ל שאם חישב עליו לעוצבא אין צריך וקיצוע דדוייניי''ר בלע''ז ליפותו דבלאו קיצוע חזי לעוצבא בב''ק מייתי לה בפ' מרובה (דף סו:) אבל היכא דחשיב עליה לקוצעה אינה מקבלת טומאה עד שיקצענה כדאמרינן לקמן או יבטל מחשבתו הילכך בגד שעומד לעוצבא וחישב עליה לקוצעה הרי ראוי לקבל טומאה דאי בעי מבטל למחשבתיה ואינו מקבל עדיין ובהא פליגי לרבי יהודה כל בגד במשמע ויש בגד שאינו מקבל טומאה אלא ראוי לטומאה ור' אלעזר כבגד האמור בשרצים בעינן: והתניא. בניחותא: עד שיקצענה. או יבטל מחשבתו דקי''ל (שם) כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה: דבר גרידה הוא. דאין מכבסים [אותו] אלא גורדו: היתה עליו לשלשת. במס' שבת תנן לה היתה על הכר של בגד גיעול של רוק או של צואה מקנחו בסמרטוט בשבת ואינו נותן עליה מים לכלותה להעבירה מפני שהוא מכבס וכיבוס אב מלאכה הוא היינו מלבן ואם היתה לשלשת זו על כר של עור נותן עליה מים עד שתכלה בשטיפת מים ומיהו שפשופי בידים לא ומדקתני נותן עליה מים ש''מ אין כיבוס בעור: מכבסו. גבי דם חטאת קאי: מסאניה. בשבת: קרא. גבי נגעים דכתיב (ויקרא יג) כיבוס בעור: ומתני'. דהכא קתני העור טעון כיבוס: ברכין. ודברי הכל וכי פליגי אחרים ורבנן בקשין: לאו מילתא היא דאמרי. לאוקומי קרא ברכין דהא קרא סתמא כתיב לא שנא רך ולא שנא קשה דמי לא עסקינן דקרא אפילו אכסלגיא קאמר דקשין הן אכסלגיא עור שלוק וקשה: ומשויא ליה רך. הילכך קרא דצרעת אפילו בקשין ומתניתין ברכין ופלוגתא בקשין: תוספותכיבוס דהא אינו ראוי וכל שכן אי גרסינן עד שלא הופשט שיש הוכחה שלאחר הפשט מקבל טומאה בלא שום מעשה עד כאן הגה''ה ותימה בפ' במה טומנין (שבת דף מט:) משמע דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד דתניא עורות בין עבודים בין שאינן עבודים מותר לטלטלן בשבת ולא אמרו עבודים אלא לענין טומאה בלבד ופי' שם בקונטרס דאין עור מקבל טומאה עד לאחר עיבוד ושמא יש לפרש דאחר עיבוד אפילו מחשבה לא בעי אבל קודם עיבוד בעי מחשבה וה''ר חיים מפרש בשם ריב''א דהתם מיירי באותם שעורותיהם כבשרם דתנן בפ' העור והרוטב (חולין דף קכב.) וכולן שעיבדן או שהלך בהן כדי עבודה טהורין וה''ק לא אמרו שיש חילוק בין עבודין לשאין עבודין אלא לענין טומאה ובאותם שעורותיהן כבשרם דקודם עיבוד טמאין בכזית כדין בשר המת ונבלה ודשרץ בכעדשה ולאחר עיבוד טהורין עד שיהא בו חמשה על חמשה כדין עור וא''ת דמשמע הכא דעור משהופשט אפילו לח מקבל טומאה במחשבה דהא דומיא דעור שלא הופשט קמרבי דהוי לח ומדחשיב מנא במחשבה לענין טומאה אם כן מותר לטלטלו בשבת כדאשכחן בפרק כל הכלים (שבת דף קכג.) במחט שאינה נקובה בגלמי דכיון דזימנין דמימלך עלה ומשוי לה מנא שרי לטלטלו וקשה מכאן לר''ת דמפרש בבמה טומנין (שם דף מט.) גבי טומנין בשלחין ומטלטלין אותן דמיירי ביבשין אבל לחין לא משום דקשיא ליה ההיא דכל כתבי הקדש (שם דף קטז:) גבי מפשיטין את הפסח עד החזה דקאמר לא נטלטל עור אגב בשר אבל בלא בשר לא וכן בפ''ק דביצה (דף יא:) גבי עור לפני הדורסן דהתירו סופן משום תחילתן קאמר מהו דתימא טעמא דב''ה משום דחזי למזגא עליה ואפילו בעי''ט קמ''ל כו' וי''ל דאע''ג דמקבל טומאה במחשבה כאן (דלא שכרה) שייחדה לישיבה בעוד שהוא לח אסור לטלטל וכן צ''ל גבי מחט שניטל חררה או עוקצה דאסרינן לטלטלה אע''ג דאם איתקנא למתוח טמאה כדתנן במס' כלים (פרק יג מ''ה) ובקונטרס פי' בפ' כל כתבי הקודש (שבת דף קכ.) דההיא דבמה טומנין דעור בהמה גסה ולפירושו צריך לאוקומה נמי ההיא דביצה בבהמה דקה כי ההיא דכל כתבי דגבי פסח וטעמא דעור בהמה דקה לא חזיא למזגא כולי האי והא דתנן בפרק כל כתבי (שם) פורסין עור של גדי כו' צריך להעמידה (כ''ש) כשייחדו לישיבה אי נמי בדליקה התירו טפי כדאמר התם ולפר''ת אתי שפיר דמיירי ביבשין כי ההיא דבמה טומנין (שם דף מט.): מאי בינייהו. פירוש לרבי יהודה על כרחין איירי קרא בבגד דאינו מקבל טומאה אלא דראוי לקבל ולרבי אלעזר איירי קרא בבגד דמקבל טומאה אבל בבגד הראוי ואינו מקבל לא בעי כיבוס והשתא איזה בגד הוא זה הראוי ואינו מקבל ואיכא בינייהו לרבי יהודה בעי כיבוס ולרבי אלעזר לא בעי כיבוס: לשלשת. פירש בערוך צואת תרנגולין: מקנחה בסמרטוט. אבל ליתן מים אסור משום דשרייתו זהו כיבוסו והא דאמר בפ''ק דביצה (דף יח.) נדה מערמת וטובלת בבגדיה אומר ר''ת דלא חשיב כיבוס משום דהוי דרך לכלוך ויותר מתלכלכים בגדים כשנכנסה בנהר לבושה ממה שמתכבסין וכן תיכי חלילתא דבריש במה אשה (שבת דף נז.) לא אסרינן אלא שמא תטלם ותעבירם ארבע אמות בשבת הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|