|
טקסט הדף מנוקד
כׇּל יוֹמָא הֲוָה דָּבַר רַב יְהוּדָה בֵּי עַשְׂרָה וְיָתְבִי בְּדוּכְתֵּיהּ לְאַחַר שִׁבְעָה יָמִים אִיתְחֲזִי לֵיהּ בְּחֶילְמֵיהּ דְּרַב יְהוּדָה וַאֲמַר לֵיהּ תָּנוּחַ דַּעְתְּךָ שֶׁהִנַּחְתָּ אֶת דַּעְתִּי
אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ כׇּל שֶׁאוֹמְרִים בִּפְנֵי הַמֵּת יוֹדֵעַ עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל פְּלִיגִי בַּהּ רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרַבִּי חַד אָמַר עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל וְחַד אָמַר עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר מַאן דְּאָמַר עַד שֶׁיִּתְעַכֵּל הַבָּשָׂר דִּכְתִיב אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל מַאן דְּאָמַר עַד שֶׁיִּסָּתֵם הַגּוֹלֵל דִּכְתִיב וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְגוֹ' תָּנוּ רַבָּנַן וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ תְּנָהּ לוֹ כְּמוֹ שֶׁנְּתָנָהּ לְךָ בְּטׇהֳרָה אַף אַתָּה בְּטָהֳרָה מָשָׁל לְמֶלֶךְ בָּשָׂר וָדָם שֶׁחָלַק בִּגְדֵי מַלְכוּת לַעֲבָדָיו פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן קִיפְּלוּם וְהִנִּיחוּם בְּקוּפְסָא טִפְּשִׁים שֶׁבָּהֶן הָלְכוּ וְעָשׂוּ בָּהֶן מְלָאכָה לְיָמִים בִּיקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ אֶת כֵּלָיו פִּקְחִין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְגוֹהָצִין טִפְּשִׁין שֶׁבָּהֶן הֶחֱזִירוּם לוֹ כְּשֶׁהֵן מְלוּכְלָכִין שָׂמֵחַ הַמֶּלֶךְ לִקְרַאת פִּקְחִין וְכָעַס לִקְרַאת טִפְּשִׁין עַל פִּקְחִין אָמַר יִנָּתְנוּ כֵּלַי לָאוֹצָר וְהֵם יֵלְכוּ לְבָתֵּיהֶם לְשָׁלוֹם וְעַל טִפְּשִׁין אָמַר כֵּלַי יִנָּתְנוּ לְכוֹבֵס וְהֵן יֵחָבְשׁוּ בְּבֵית הָאֲסוּרִים אַף הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל גּוּפָן שֶׁל צַדִּיקִים אוֹמֵר יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדוֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים עַל גּוּפָן שֶׁל רְשָׁעִים הוּא אוֹמֵר אֵין שָׁלוֹם אָמַר ה' לָרְשָׁעִים וְעַל נִשְׁמָתָן הוּא אוֹמֵר וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע תַּנְיָא רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד שֶׁנֶּאֱמַר וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים וְשֶׁל רְשָׁעִים זוֹמְמוֹת וְהוֹלְכוֹת [וּמַלְאָךְ אֶחָד עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם וּמַלְאָךְ אַחֵר עוֹמֵד בְּסוֹף הָעוֹלָם וּמְקַלְּעִין נִשְׁמָתָן זֶה לָזֶה] שֶׁנֶּאֱמַר וְאֵת נֶפֶשׁ אוֹיְבֶיךָ יְקַלְּעֶנָּה בְּתוֹךְ כַּף הַקָּלַע אֲמַר לֵיהּ רַבָּה לְרַב נַחְמָן שֶׁל בֵּינוֹנִים מַאי אֲמַר לֵיהּ אִיכּוֹ שָׁכֵיבְנָא לָא אֲמַרִי לְכוּ הַאי מִילְּתָא הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל אֵלּוּ וָאֵלּוּ לְדוּמָה נִמְסָרִין הַלָּלוּ יֵשׁ לָהֶן מָנוֹחַ הַלָּלוּ אֵין לָהֶן מָנוֹחַ אָמַר (לֵיהּ) רַב מָרִי עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּהָווּ עַפְרָא דִּכְתִיב וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה הָנְהוּ קָפוֹלָאֵי דַּהֲווֹ קָפְלִי בְּאַרְעָא דְּרַב נַחְמָן נְחַר בְּהוּ רַב אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה אֲתוֹ וַאֲמַרוּ לֵיהּ לְרַב נַחְמָן נְחַר בַּן גַּבְרָא אֲתָא וַאֲמַר לֵיהּ מַאן נִיהוּ מָר אֲמַר לֵיהּ אֲנָא אַחַאי בַּר יֹאשִׁיָּה אֲמַר לֵיהּ וְלָאו אָמַר רַב מָרִי עֲתִידִי צַדִּיקֵי דְּהָווּ עַפְרָא אֲמַר לֵיהּ וּמַנִּי מָרִי דְּלָא יָדַעְנָא לֵיהּ אֲמַר לֵיהּ וְהָא קְרָא כְּתִיב וְיָשׁוֹב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה אֲמַר לֵיהּ דְּאַקְרְיָיךְ קֹהֶלֶת לָא אַקְרְיָיךְ מִשְׁלֵי דִּכְתִיב וּרְקַב עֲצָמוֹת קִנְאָה כָּל מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים כֹּל שֶׁאֵין לוֹ קִנְאָה בְּלִבּוֹ אֵין עַצְמוֹתָיו מַרְקִיבִים גַּשְּׁשֵׁיהּ חַזְיֵיהּ דְּאִית בֵּיהּ מְשָׁשָׁא אֲמַר לֵיהּ לֵיקוּם מָר לְגַוֵּויהּ דְּבֵיתָא אֲמַר לֵיהּ גַּלֵּית אַדַּעְתָּךְ דַּאֲפִילּוּ נְבִיאֵי לָא קְרֵית דִּכְתִיב וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם אֲמַר לֵיהּ וְהָכְתִיב כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב אֲמַר לֵיהּ הָהוּא שָׁעָה אַחַת קוֹדֶם תְּחִיַּית הַמֵּתִים אֲמַר לֵיהּ הָהוּא מִינָא לְרַבִּי אֲבָהוּ אָמְרִיתוּ נִשְׁמָתָן שֶׁל צַדִּיקִים גְּנוּזוֹת תַּחַת כִּסֵּא הַכָּבוֹד אוֹבָא טַמְיָא הֵיכָא אַסְּקֵיהּ לִשְׁמוּאֵל בִּנְגִידָא אֲמַר לֵיהּ הָתָם בְּתוֹךְ שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הֲוָה דְּתַנְיָא כׇּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ גּוּפוֹ קַיָּים וְנִשְׁמָתוֹ עוֹלָה וְיוֹרֶדֶת לְאַחַר שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ הַגּוּף בָּטֵל רש"יכל יומא. ז' ימי אבילות: גולל. הוא כיסוי שנותנים על ארונו: ונפשו עליו תאבל. כל זמן שיש לו בשר יש לו לנפש צד חיות להבין: וישוב העפר. גופו קרוי עפר ומששב אל הארץ כשהיה מיד והרוח תשוב שאין בו רוח עוד: אשר נתנה. קרא יתירה הוא לידרש הוי זהיר שתשיבנה אליו כמה שנתנה לך נקייה בלי עון: כלי ינתנו לאוצר. להצניען אף זו תינתן תחת כסא הכבוד: לכובס. ללבנן אף זו לגיהנם לצורפם שם: בבית האסורים. בחשך בלא אורה ושלוה: כף הקלע. רחב הרצועה שנותן האבן לתוכה לקלע עשויה כעין כף: בצרור החיים וגו'. את ה' אלהיך עמו בכסאו: זוממות. כמו בזממא דפרזלא (לעיל דף נא:) חבושות בבית הסוהר: אלו ואלו. רשעים ובינונים: לדומה. מלאך הממונה על הרוחות: דהוו עפרא. אפילו צדיקים נרקבים ונעשים אפר: קפולאי. חופרים: נחר בהו רבי אחאי. שהיה נקבר שם: דלא ידענא ליה. ואיני חש לדבריו: מי שיש לו קנאה. ותחרות על חברו: עצמותיו מרקיבים. ועליו נאמר וישוב אל העפר: ליקום מר לגוויה. יבא אדוני לבית: בפתחי. בהעלותי עד שיעלנו הקדוש ברוך הוא מקברותינו אין לנו רשות לעלות: והא כתיב ואל עפר תשוב. והאי ליכא למימר ברשעים לחודייהו דכל קללותיו של אדה''ר כל דורותיו שוין בהן: אובא טמיא. בעלת אוב שמשתמש בעצמות טמיא בלשון ארמי עצמות וכן פירש רב האי בפירושו של טהרות בית שהוא מלא טמיא מלא עצמות: בנגידא. כן קורין למכשפות של אוב בלשון ארמי: תוספותעד שיסתם הגולל. בכל מקום מפרש רש''י דגולל הוא כיסוי ארונו של מת ודופק דף שנתון מצידו ונקרא דופק על שם שהמת דופק שם כמו חתיכה גופה תיהוי סימן אי דאדפקא אי דאטמא בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כג:) שנקרא דופק לפי שהנשימה דופקת ואין נראה לר''ת מדאמר בברכות פרק מי שמתו (דף יט: ושם) מדלגים היינו ע''ג ארונות לקראת מלכי אומות העולם ואי ארון היינו גולל ודופק היאך היו מדלגין עליו והלא גולל ודופק מטמאין באהל כדאמר בחולין בפרק העור והרוטב (דף קכו:) גולל ודופק מטמא במגע ובאהל ואינו מטמא במשא ועוד דאמר בעירובין (דף טו:) כל דבר שיש בו רוח חיים אין עושין אותו לא גולל לקבר ולא דופן לסוכה ולא לחי למבוי ואי כפי' הקונט' וכי דרך לעשות כיסוי ארון מבעלי חיים ועוד בפרק בהמה המקשה (חולין עב.) מרבינן דופק דמטמא מדכתיב על פני השדה ולפי' הקונטרס הוא מונח בקרקע דהיינו ארון ולא על פני השדה ועוד דתנן במס' אהלות בפ''ב (משנה ד) דופק דופקים טהור ואי כפירוש הקונטרס וכי דרך להניח שני קרשים מימין המת ופירש ר''ת דגולל היינו אבן גדולה שעל ארונו של מת שקורין מצבה וגוללין אותה שם הקרובי' לסימן ולשון גולל נופל באבן כדכתיב (בראשית כט) וגללו את האבן וגולל אבן אליו תשוב (משלי כו) ודופק הם שתי אבני' שנותנין אחת לראשו ואחת לרגליו לציון ופעמים שעדיין האבן אינה מוכנת לשום שם נותנין שם בהמה או שום דבר לסימן עד שימצאו אבן והיינו דתנן בעירובין (דף טו.) דדבר שיש בו רוח חיים אין עושין כו' ובההיא דמדלגין היינו ע''ג ארונות שלא היה שם לא גולל ולא דופק ומחמת המת לא היינו מיטמאים כדמפרש התם שהיה ברוב ארונות חלל טפח ומרבי נמי שפיר גולל ודופק מעל פני השדה והא דקאמר דופק דופקים פעמים שמניחים הגולל ע''ג שתי אבנים ועוד מניחין לראש הגולל אבן אחת ולסופו אבן אחרת ולא תקשה לר' יהושע דאמר בפרק קמא דכתובות (דף ד: ושם) מאימתי חל אבילות משיסתם הגולל במקום שאין גולל מתי חל די''ל מכי אהדרי אפייהו מקברא כדאמר במו''ק (ד' כב.) בהנהו דלא אזלי בתר שכבא מנו מכי אהדרי אפייהו ויש דוחין ראיה של ר''ת דמאי דמייתי ראיה מדמדלגין היינו אף על פי שהגולל מטמא באהל מ''מ יכולין היינו לדלג ולטמא עצמנו בגולל דהא תניא כל טומאה שאין הנזיר מגלח עליה אין כהן מוזהר עליו וגולל ודופק אין הנזיר מגלח עלייהו כדתנן במסכת נזיר פרק כ''ג (דף נד.) ואמר ר''ת דמשבשתא ההיא דמסכת שמחות דהא הש''ס ערוך דרביעית דם אין הנזיר מגלח עליו כדתנן התם בנזיר וכהן מוזהר ואם הברייתא בהש''ס הוה פריך עלה ומשבש לה כדאשכחינן בכמה דוכתין דמשבש להו ואפילו הויא מתרצתא אכתי היאך מדלגין הלא מחמת המת היו מיטמאים והגולל ודופק לא היו חוצצין ומה שהביא ראיה מעירובין יש דוחין דאע''פ שאין רגילות לעשות כסוי ארון מבעלי חיים כמה דברים אשכחן דלא שכיחי ומיירי בהו הש''ס להראות לנו הדין ודרוש וקבל שכר כדאמרי' בבהמה המקשה (חולין דף ט.) בלעתו חולדה והוציאתו והכניסתו והקיאתו ויצא מאליו מהו הדביק שני רחמים ויצא מזה ונכנס לזה מהו ואף על פי שזה לא יהיה לעולם ועוד מקשינן לפירוש ר''ת מדתני בהדיא בתוספתא דאהלות בפרק אמר רבי יהודה שתי אבנים גדולות שעשאן גולל לקבר המאהיל על גבי שתיהן טמא ניטלה אחת מהן המאהיל על גבי שנייה טהור מפני שיש לטומאה דרך שתצא ומה דרך שתצא שייך לפירוש ר''ת ובערוך פירש בענין אחר בערך גלל וכפירושו יתכן מה שבתוספתא: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|