|
טקסט הדף מנוקדמָה יוֹם טוֹב שֶׁנִּדְחֶה מִפְּנֵי קׇרְבַּן יָחִיד אֵין רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ קׇרְבַּן יָחִיד שֶׁהוּא דּוֹחֶה אֶת יוֹם טוֹב אֵינוֹ דִּין שֶׁלֹּא תְּהֵא רְצִיחָה דּוֹחָה אוֹתוֹ הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אֵין נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב מַאי אִיכָּא לְמֵימַר אֶלָּא אָמַר רָבָא לָא מִיבַּעְיָא לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב דְּהָא לָא מִתְקַיֵּים מֵעִם מִזְבְּחִי כְּלָל אֶלָּא אֲפִילּוּ לְמַאן דְּאָמַר נְדָרִים וּנְדָבוֹת אֵין קְרֵיבִין בְּיוֹם טוֹב הָכְתִיב מֵעִם מִזְבְּחִי מִזְבְּחִי הַמְיוּחָד לִי וּמַאי נִינְהוּ תָּמִיד וְאָמַר רַחֲמָנָא מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת דִּינֵי מָמוֹנוֹת הַטְּמָאוֹת וְהַטְּהָרוֹת כּוּ' אָמַר רַב אֲנָא הֲוַאי בְּמִנְיָנָא דְּבֵי רַבִּי וּמִינַּאי דִּידִי הֲווֹ מַתְחֲלִי בְּרֵישָׁא וְהָא אֲנַן מַתְחִילִין מִן הַגָּדוֹל תְּנַן אָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי ווֹלֶס שָׁאנֵי מִנְיָינָא דְּבֵי רַבִּי דְּכוּלְּהוּ מִנְיָנַיְיהוּ מִן הַצַּד הֲווֹ מַתְחֲלִי וְאָמַר רַבָּה בְּרֵיהּ דְּרָבָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי הִלֵּל בְּרֵיהּ דְּרַבִּי ווֹלֶס מִימוֹת מֹשֶׁה וְעַד רַבִּי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד וְלָא הָא הֲוָה יְהוֹשֻׁעַ הֲוָה אֶלְעָזָר וְהָא הֲוָה פִּנְחָס הֲווֹ זְקֵנִים וְהָא הֲוָה שָׁאוּל הֲוָה שְׁמוּאֵל וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן וְהָא הֲוָה דָּוִד הֲוָה עִירָא הַיָּאִירִי וְהָא נָח נַפְשֵׁיהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן וְהָא הֲוָה שְׁלֹמֹה הֲוָה שִׁמְעִי בֶּן גֵּרָא וְהָא קַטְלֵיהּ כּוּלֵּיהּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן הָא הֲוָה חִזְקִיָּה הֲוָה שֶׁבְנָא וְהָא אִיקְּטִיל כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ קָאָמְרִינַן וְהָא הֲוָה עֶזְרָא הֲוָה נְחֶמְיָה בֶּן חֲכַלְיָה אָמַר רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אַף אֲנִי אוֹמֵר מִימוֹת רַבִּי עַד רַב אָשֵׁי לֹא מָצִינוּ תּוֹרָה וּגְדוּלָּה בְּמָקוֹם אֶחָד וְלָא וְהָא הֲוָה הוּנָא בַּר נָתָן הוּנָא בַּר נָתָן מִיכָּף הֲוָה כַּיִיף לֵיהּ לְרַב אָשֵׁי דִּינֵי נְפָשׁוֹת מַתְחִילִין מִן הַצַּד מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב אַחָא בַּר פָּפָּא אָמַר קְרָא לֹא תַעֲנֶה עַל רִב לֹא תַעֲנֶה עַל רַב רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מֵהָכָא וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲנָשָׁיו חִגְרוּ אִישׁ [אֶת] חַרְבּוֹ וַיַּחְגְּרוּ אִישׁ [אֶת] חַרְבּוֹ וַיַּחְגֹּר גַּם דָּוִד אֶת חַרְבּוֹ אָמַר רַב שׁוֹנֶה אָדָם לְתַלְמִידוֹ וְדָן עִמּוֹ בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת מֵיתִיבִי הַטְּהָרוֹת וְהַטְּמָאוֹת הָאָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ מוֹנִין לָהֶם שְׁנַיִם דִּינֵי מָמוֹנוֹת וְדִינֵי נְפָשׁוֹת וְדִינֵי מַכּוֹת קִידּוּשׁ הַחֹדֶשׁ וְעִיבּוּר שָׁנָה אָב וּבְנוֹ הָרַב וְתַלְמִידוֹ אֵין מוֹנִין לָהֶן אֶלָּא אֶחָד רש"יאין רציחה דוחה אותו. דאין בין י''ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד דהא בי''ט נמי כל מלאכה לא תעשה כתיב: הניחא כו'. מסקנא דמילתיה דרבא היא הניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב מצית לאוקמי מעם מזבחי בקרבן יחיד דלא דחי לא שבת ולא יום טוב דתו לא מידריש ק''ו כדאמרן: אלא למ''ד קריבין. איכא למדרש ק''ו כדאמרן ולההוא תנא היכא מוקמת מעם מזבחי ופלוגתייהו במסכת ביצה: אלא אמר רבא. על כרחיך אתא מעם מזבחי ועקריה לקל. וחומר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור דלא מיבעיא למ''ד קריבין דכיון דקרבן יחיד דוחה יום טוב אי אתית למידרש קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל ועל כרחיך לא תדרש ק''ו ואתא קרא ועקריה אלא אפילו למאן דאמר כו' ואיכא לאוקמי לקרא בקרבן יחיד דליכא ק''ו ובקרבן ציבור לא בעית לאוקמיה לקרא משום ק''ו על כרחיך ממשמעותיה מיתוקם נמי בקרבן ציבור דמזבחי משמע המיוחד לי דהיינו תמיד שהוא עיקר כל הקרבנות: הוו מתחלי ברישא. במניינא דסיקריקון אמרה רב בפ' הניזקין (גיטין דף נח:) דקתני הושיב ב''ד ונמנו שאם שהתה בפני סיקריקון שנים עשר חדש כו' ואמר רב אנא הוה בההוא מניינא ומינאי דידי הוא דאתחילו ברישא: מן הצד הוו מתחלי. מפני ענוה יתירה שהיתה בו: בריה דרבי וולס: במקום אחד. תורתן וגדולתן של ישראל באדם אחד שאין כמותו בכל ישראל בתורה ובגדולה כגון משה שהיה גדול על כל ישראל במלכות ובתורה וכן רבי בנשיאות ובתורה: הוה אלעזר. חבירו בתורה ולא הוי מקום אחד: והא הוה פינחס. משמתו יהושע ואלעזר: הוו זקנים. כגון עתניאל ואבצן ובועז: עירא היאירי. במו''ק (דף טז:) אמרינן דהוה מתני להו לרבנן על גבי כרים וכסתות ודוד היה מנהיגו עליו לראש דכתיב (ש''ב כ) עירא היאירי היה כהן לדוד: שמעי. גדול היה כדאשכחן שירד לקראת דוד הירדן באלף איש: שבנא. שהיה ישיבתו גדולה משל חזקיה כדאמר בפ' זה בורר (דף כו.): לא תענה על רב: כתיב בלא יו''ד משמע לא תחלוק על מופלא של ב''ד הלכך לא מתחילינן מיניה דלמא חזא ליה חובה ולא פלגינא עילויה ומתחילין מן הצד (שלא ישמע) אחד דברי אחד מן המזכים ויסכים עמו: ויחגור גם דוד חרבו. באחרונה נמנו עליו לדונו משום מורד במלכות: שונה אדם לתלמידו. ומראה לו פנים לזכות ולחובה בתוך הדין ודן עמו ונמנה עמו או לזכות או לחובה ומטין הדין על פי התלמיד כאחד מן הדיינין: הטמאות והטהרות. שהוראתן ביחיד ואין בהם מנין אלא אם כן חולקין וצריך לעמוד למנין אם רבו הטמאין או המטהרין מונין את האב ובנו או את הרב ותלמידו בשנים אבל דיני ממונות ונפשות ומכות שמנין שלהם אף בתחילת הדין (ומן) התורה שזה צריך שלשה ודיני נפשות כ''ג וכן קידוש החודש שצריך שלשה דמשפט כתיב ביה (תהל ם פא) כי חוק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב ומוקמינן ליה בקידוש החודש במס' ר''ה (דף כה:) וכן עיבור השנה שצריך שלשה חמשה ושבעה אין האב ובנו כשרין זה עם זה ולא הרב ותלמידו נמנין אלא אחד וסיפא דבריי' לא ישב בצידו ואפילו שותק אלא יעמוד והולך לו: תוספותומה י''ט. וא''ת ומנ''ל דלא דחיא רציחה י''ט הא אפי' שבת דחיא אי לאו משום דכתיב (שמות לה) בכל מושבותיכם ובי''ט לא כתיב א''כ תדחה י''ט בק''ו ומה עבודה שדוחה יום טוב רציחה דוחה אותו וכו' וי''ל דאיכא למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה ואין נדחית מפני הרציחה והוא הדין י''ט מיהו אין שייך למימר שבת יוכיח שנדחית מפני העבודה דהיינו עבודה שאינה נדחית מפני הרציחה דהא אמילתיה דאביי קאי ול''נ דל''ק מידי כיון דאיכא למימר ק''ו לקולא ולחומרא לחומרא אמרינן: והא הוה חזקיה. אית ספרים דלא גרס ליה דחזקיה לא היה מושל על כל ישראל שכבר גלו עשרת השבטים ועוד דשבנא רשע היה ולא ממניינא הוא ותדע דכי פריך הוה דוד לא משני הוה אחיתופל שקראו דוד אלופו ומיודעו כיון דרשע הוה אינו מן המנין וקצת קשה דלא משני הוה מפיבושת שהיה מבייש פני דוד בהלכה (ברכות ד' ד.): כולהו שניה קאמרינן. דמשהותחל' גדולתן לא פסק כולהו שני' והשתא.. לא קשה לספרים דגרסי והא הוה אלעזר הוה פנחס דהכי פריך והא הוה אלעזר שהותחלה גדולתו אחר של יהושע ותימה דלא משני איהושע הוה עתניאל בן קנז שהחזיר הלכות (הלכות) שנשתכחו מישראל בימי אבלו של משה (תמורה דף טז:): והא הוה הונא בר נתן. שהיה קרוב למלכות כדאיתא בפ''ב דזבחים (דף יט.) דאתקיים ביה והיו מלכים אומניך: דיני נפשות מתחילין מן הצד. משום לא תענה על רב אבל בדיני ממונות לא חיישי' ומ''מ דרך שאלה יכולין לענות ואפשר לא תענה על רב בדיני נפשות כתיב ולא בדיני ממונות אע''ג דלנטות קאי נמי אדיני ממונות למאן דמוקי לה בריש מכילתין (דף ג:) בב''ד נוטה: רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן מהכא ויחגרו איש וגו'. הכא משמע שמורד במלכות ובעי למידייני' דדוד היה חושב עצמו מלך וכן בפרק במה בהמה (שבת דף נו. ושם) גבי אוריה שהיה לו לדוד לדונו בסנהדרין ולא דייניה אע''ג שהיה מורד במלכות כדאמרינן התם וקשה דהא אמר במגילה (דף יד: ושם) דמורד במלכות לא בעי למידייניה ויש לומר לא בעי למידייניה כשאר חייבי מיתות אלא לקבל עדות ולידע אם הוא מורד במלכות ונראה הא דאמר לא בעי למידייניה לענין הא דתנן בפירקין (דף לב.) דיני נפשות גומרין בו ביום לזכות וביום שלאחריו לחובה ובלילה שלאחריו אין גומרין והאי גומרין בו ביום לחובה והיינו דקאמרה ליה אביגיל וכי דנין דיני נפשות בלילה כדאמרינן לעיל בפירקין (דף לד:) דנגד השמש בעינן והשיב לה דלא בעי למידייניה כשאר דיני נפשות אלא גומרין בו ביום לחובה וכן מוכח בירושלמי דפירקין דאמרה ליה וכי דנין דיני נפשות בלילה אמר לה כבר נגמר דינו מבעוד יום: אין מונין להם אלא אחד. משום קידוש החדש ועיבור השנה איצטריך דלענין דין פשיטא דאין קרובים כשרים: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|