|
טקסט הדף מנוקד
אוּדְיָינֵי הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע וְהָא אוּדְיָינֵי דְּמֵחֲמַת עַצְמוֹ הוּא שָׁאנֵי אוּדְיָינֵי דְּלִנְטִירוּתָא הוּא דַּעֲבִידָא וַאֲפִילּוּ קְטַנִּים נָמֵי מָצוּ מְנַטְּרִי לַהּ
אָמְרוּ רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ אַבָּא הֲרֵי אָנוּ עוֹשִׂין וְאוֹכְלִין הִשְׁבִּיחוּ לְעַצְמָן רַב סָפְרָא שְׁבַק אֲבוּהּ זוּזֵי שַׁקְלִינְהוּ עֲבַד בְּהוּ עִיסְקָא אֲתוֹ אַחֵי תַּבְעוּהוּ בְּדִינָא קַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ רַב סָפְרָא גַּבְרָא רַבָּה הוּא לָא שָׁבֵיק גִּירְסֵיהּ וְטָרַח לְאַחֲרִינֵי הָאִשָּׁה שֶׁהִשְׁבִּיחָה אֶת הַנְּכָסִים הִשְׁבִּיחָה לָאֶמְצַע אִשָּׁה בְּנִכְסֵי יַתְמֵי מַאי עֲבִידְתַּהּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בְּאִשָּׁה יוֹרֶשֶׁת פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דְּלָאו דַּרְכַּהּ לְמִטְרַח אַף עַל גַּב דְּלָא פָּרֵישׁ כְּמוֹ דְּפָרֵישׁ דָּמֵי קָמַשְׁמַע לַן וְאִם אָמְרָה רְאוּ מַה שֶּׁהִנִּיחַ לִי בַּעְלִי הֲרֵינִי עוֹשָׂה וְאוֹכֶלֶת הִשְׁבִּיחָה לְעַצְמָהּ פְּשִׁיטָא מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דִּשְׁבִיחָא לַהּ מִילְּתָא דְּאָמְרִי קָא טָרְחָא קַמֵּי יַתְמֵי אַחוֹלֵי אַחֲלָה קָא מַשְׁמַע לַן אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַמַּשִּׂיא אִשָּׁה לִבְנוֹ גָּדוֹל בַּבַּיִת קְנָאוֹ וְדַוְקָא גָּדוֹל וְדַוְקָא בְּתוּלָה וְדַוְקָא אִשְׁתּוֹ רִאשׁוֹנָה וְדַוְקָא שֶׁהִשִּׂיאוֹ רִאשׁוֹן פְּשִׁיטָא יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וַעֲלִיָּיה בַּיִת קָנָה עֲלִיָּיה לֹא קָנָה בַּיִת וְאַכְסַדְרָה מַהוּ שְׁנֵי בָתִּים זֶה לִפְנִים מִזֶּה מַהוּ תֵּיקוּ מֵיתִיבִי יִיחֵד לוֹ אָבִיו בַּיִת וּכְלֵי בַיִת כְּלֵי בַיִת קָנָה בַּיִת לֹא קָנָה אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה כְּגוֹן שֶׁהָיָה אוֹצָרוֹ שֶׁל אָבִיו מוּנָּח שָׁם נְהַרְדָּעֵי אָמְרִי אֲפִילּוּ שׁוֹבָכָא דְיוֹנֵי רַב יְהוּדָה וְרַב פַּפֵּי אָמְרִי אֲפִילּוּ עֲצִיצָא דְהַרְסָנָא מָר זוּטְרָא אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ וּתְלָא לֵיהּ סַנְדָּלָא רַב אָשֵׁי אַנְסְבֵיהּ לִבְרֵיהּ וּתְלָא לֵיהּ אֲשִׁישָׁא דְמִשְׁחָא אָמַר מָר זוּטְרָא הָנֵי תְּלָת מִילֵּי שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כְּהִלְכְתָא בְּלָא טַעְמָא חֲדָא הָא אִידַּךְ דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הַכּוֹתֵב כׇּל נְכָסָיו לְאִשְׁתּוֹ לֹא עֲשָׂאָהּ אֶלָּא אַפּוֹטְרוֹפָּא אִידַּךְ דְּאָמַר רַב מָנֶה לִי בְּיָדְךָ תְּנֵהוּ לִפְלוֹנִי בְּמַעֲמַד שְׁלָשְׁתָּן קָנָה רשב"ם
אודייני. בור וכיסויו ושוכרין אותו להשקות שדות ממימיו: מחמת עצמו הוא. שמשמרין אותו הגדולים וצריכין לעמוד על גביו פן יהיה הפקר לכל שואבי מים: דלנטירותא עבידא. אינן צריכין להוציא משלהן כלום עליו אלא לשמרו וגם הקטנים יכולין לשמרו: עבד בהן עיסקא. וחשיב ליה שבח נכסים מחמת נכסים הואיל ואין צריך טורח כל כך אלא לקנות ולמכור: לא שביק גירסיה וטרח לאחריני. וכמי שאמר ראו מה שהניח לנו אבא דמי ושמעי' מהכא דכל היכא דמאן דהוא כמו רב ספרא אע''ג דלא אמר לעצמי אני עושה כמאן דאמר דמי והשביח לעצמו: אשה מאי עבידתה. או תטול כתובתה ותלך לה או תטרח קמי יתמי ותהיה ניזונת ומעשה ידיה שלהן ואין לה להשתכר בממון היורשים: באשה יורשת. כגון שנשא ראובן בת שמעון ומתו וירשו בני ראובן ובת שמעון את נכסי יעקב אבי אביהן או כגון בת בין הבנות או בת הבן בין הבנים דינה כדין האחין או שאמר בעלה תטול אשתי כאחד מן הבנים אם השביחה את הנכסים פירשה לעצמה לא פירשה השבח לאמצע ואלמנה שאמרה בב''ד ראו מה שהניח לי בעלי הריני עושה ואוכלת השביחה לעצמה והוא דלא שקלא מזוני דאי שקלא מזוני הא תנן ץ) אלמנה ניזונת מנכסי יתומין ומעשה ידיה שלהן הלכך אשה שמת בעלה והניח נכסים מועטין שאין בהן כדי כתובתה אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ונתעצלו ב''ד או יורשין להשביעה על כתובתה אפילו השביחה אלף ככר השביחה לעצמה אבל אם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובתה והמותר ליורשין ואע''פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה: אחולי אחלה. וחזרה בה ממה שאמרה תחלה הריני עושה ואוכלת קא משמע לן: קנאו. הבן לאותו הבית תקנת חכמים היא והלכתא בלא טעמא כדלקמן ובמס' גיטין מוקמינן לה כגון שיש לאביו בעיר בית אחר לדור בו: ודוקא גדול כו'. דבכי האי גוונא חביב ליה טפי וגמר ומקני ליה: ייחד לו בית ועלייה. כלומר ייחד לו האב לבנו בית שיש עלייה על גביו: אכסדרה. לפני הבית ופותחין בו חלונות ודרך אכסדרה נכנסים לבית: שני בתים כו'. אם תמצא לומר בית ואכסדרה קנה היינו משום דאכסדרה משועבד לבית אבל שני בתים זה לפנים מזה מהו: אוצרו בתוכו. הלכך בית לא קנה דכיון דמשתמש האב בבית לא הוציאו מחזקתו ולא מקני ליה לבנו: עציצא דהרסנא. כלי מלא דגים מטוגנים בשמן: אשישא דמשחא. כוס מלא שמן: שווינהו רבנן. הם תקנו את הדברים כך אף על פי שאינו דין תורה כי מדה ומדה הם: חדא הא. המשיא אשה לבנו ותקנת חכמים היא לכבוד החתן שגנאי הדבר לשאת אשה ואין מקום לדור בו: אפוטרופא. דאנן סהדי דלא עקר נחלת הבנים ולא נתכוין אלא שיכבדוה הבנים מתוך שאוכלין על ידה: במעמד שלשתן. נפקד ומפקיד ומקבל מתנה: קנה. כך תקנו חכמים לפי שהדבר תדיר הוא בין הבריות ולא הזקיקו חכמים להקנות בקנין ובעדים:
תוספות
דאי הוו אמרי גדולים ראו מה שהניח לנו אבינו היו אוהבי הקטנים או קרוביהם משכירים להם פועלים משל אביהם בשבילם ומדלא אודעינהו אחולי אחילו גבייהו ובעובדא דמרי בר איסק (ב''מ דף לט:) דא''ל אחוה לפלוג לי נמי מפרדיסי ובוסתני דשתל ואמר ליה רב חסדא שפיר קאמר לך דתנן הניח גדולים וקטנים כו' השבח לאמצע לא שתלם בעצמו אלא השכיר פועלים ממעות הירושה ואותו האח נמי היה מוצא קרובים דהוי שתלי ליה וכן אחי דרב ספרא היו מוצאין שישתכרו במעותיהן דאין טורח למכור ולקנות אי לאו דהוי כאומר להן ראו ופריך מאודייני דמחמת עצמו הוא שלא היו מוצאין שיעשה להם אותה שמירה לפי שצריך לעמוד שם זמן מרובה ומשני דקטנים גופייהו מנטרי ואם היו מודיעין להם היו עושין ועוד יש פירוש רבינו תם ופירוש ריב''ם ולא ישרו בעיני ר''י: אודייני. פי' בקונטרס בור וכסויו ואין נראה לרבינו תם אלא מפרש שהוא כלי גבוה שעומדים עליו שומרי שדות וכרמים לראות מעליו למרחוק וגם הוא ראוי לישן עליו כדאמרינן בפרק בתרא דמועד קטן (דף כז.) ישן על גבי מטה או על גבי ספסל או על גבי אודייני ויש ספרים שכתוב בהן אידווני כמו דוי להכא ולהכא (תמיד דף כו: ובשבת לה.): באשה יורשת. פירש בקונטרס כגון ראובן שנשא בת שמעון אחיו ומת יעקב אביהם ואחר כך מתו ראובן ושמעון שאז יורשין בני ראובן ובת שמעון מאביהן וקצת קשה לישנא דראו מה שהניח לי בעלי דמשמע דירשה מבעלה ולא מיעקב ופירש ריב''ם אשה יורשת שנשא ראובן בת שמעון אחיו ומת והיו לו לראובן אחים קטנים או בני אחים קטנים דהוו יתמי והרי היא יורשת את בעלה עם הקטנים שהיא במקום אביה ומיהו קשה דקאמרי' בסמוך דטרחא קמי יתמי דמשמע בני בעלה על כן נראה לר''י כפירוש הקונטרס דכיון שבעל אוכל פירות ירושתה כל ימי חייו כדין שייך שפיר ראו מה שהניח לי בעלי אי נמי כלשון אחר שפירש בקונטרס שאמר הבעל תטול האשה כאחד מן הבנים: ואם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי. פירש בקונטרס וכיון דאמרה הכי לית לה מזוני ואין נראה לרשב''א דדוקא אם מכרה כתובתה או לקחה כתובתה בבית דין אין לה מזונות אבל זו שלא לקחה כלום מכתובתה אלא נכסי מלוג שלה או מה שירשה או מה שנתן לה בעלה כאחד מן הבנים לא הפסידה מזונות דאפי' מכרה מקצת כתובתה אמרינן בפרק אלמנה (כתובות דף צח.) דלית דחש ליה לדר' שמעון דאמר מקצת כסף ככל כסף ולא הפסידה מזונות כ''ש נכסי מלוג דלא שייכי כלל לכתובתה וגם מה שפירש שאם נתעצלו בית דין להשביעה מה שהשביחה לעצמה לא ידע רשב''א מנליה דלעולם הויא בחזקת יורשים עד שישביעוה ב''ד דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בבית דין והכא מיירי דוקא באשה יורשת: בית ואכסדרה מהו. דנהי דעלייה לא קנה אכסדרה שייכא טפי לגבי בית ואם תמצא לומר לא קנה משום דאין בו תשמיש בית שני בתים זה לפנים מזה מהו דכבית אחד דמי ולפירוש הקונטרס הוה ליה להקדים בעיא דשני בתים לבית ואכסדרה: כהלכתא בלא טעמא. קצת טעם יש דכיון שפינה את הבית סמכא דעתיה דבן וגם אין לו אנה לדור סברא הוא שנתנו לו וכן הכותב כל נכסיו לאשתו או לבנו מסתמא לא ליתן לה נתכוין אלא לכבדה שלא היה מניח בניו בולא כלום ובמעמד שלשתן לא רצו חכמים להטריח להביא עדים ולעשות קנין דמסתמא כיון שאמר לו במעמד שלשתן הקנה לו לגמרי ונראה לר''י דבמעמד שלשתן אם חזר ומחלו אינו מחול ומפורש בכמה מקומות: הניח בנים גדולים עד במעמד שלשתן קנה. עד כאן שיטת הר''א ז''ל:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|