|
טקסט הדף מנוקד
כְּתִיב סֶרַח וּכְתִיב חֶרֶס אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בַּתְּחִלָּה פֵּירוֹתֶיהָ כְּחֶרֶס וּלְבַסּוֹף פֵּירוֹתֶיהָ מַסְרִיחִין וְאִיכָּא דְּאָמְרִי בַּתְּחִלָּה מַסְרִיחִין וּלְבַסּוֹף כְּחֶרֶס
כָּלֵב דִּכְתִיב וַיִּתְּנוּ לְכָלֵב אֶת חֶבְרוֹן כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה וַיּוֹרֶשׁ מִשָּׁם אֶת שְׁלֹשָׁה בְּנֵי הָעֲנָק חֶבְרוֹן עִיר מִקְלָט הֲוַאי אָמַר אַבָּיֵי פַּרְוורַהָא דִּכְתִיב וְאֶת שְׂדֵה הָעִיר וְאֶת חֲצֵרֶיהָ נָתְנוּ לְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה בַּאֲחֻזָּתוֹ מַתְנִי' אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת בַּנַּחֲלָה אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם וְהַבָּנוֹת נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאָב וְאֵינָן נִזּוֹנוֹת מִנִּכְסֵי הָאֵם גְּמָ' מַאי אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת לְנַחֲלָה אִילֵּימָא דְּיָרְתִי כִּי הֲדָדֵי הָא תְּנַן בֵּן קוֹדֵם לַבַּת כׇּל יוֹצְאֵי יְרֵיכוֹ שֶׁל בֵּן קוֹדְמִין לַבַּת (סִימָן נַפְשָׁם) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק הָכִי קָאָמַר אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת נוֹטְלִין בָּרָאוּי כִּבְמוּחְזָק הָא נָמֵי תְּנֵינָא בְּנוֹת צְלָפְחָד נָטְלוּ שְׁלֹשָׁה חֲלָקִים בַּנַּחֲלָה חֵלֶק אֲבִיהֶן שֶׁהָיָה מִיּוֹצְאֵי מִצְרַיִם וְחֶלְקוֹ עִם אֶחָיו בְּנִכְסֵי חֵפֶר וְעוֹד מַאי אֶלָּא אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא הָכִי קָאָמַר אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת נוֹטְלִין חֵלֶק בִּבְכוֹרָה הָא נָמֵי תְּנֵינָא וְשֶׁהָיָה בְּכוֹר נוֹטֵל שְׁנֵי חֲלָקִים וְעוֹד מַאי אֶלָּא אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי הָכִי קָאָמַר אֶחָד בֵּן בֵּין הַבָּנִים וְאֶחָד בַּת בֵּין הַבָּנוֹת אִם אָמַר יִירַשׁ כׇּל נְכָסַי דְּבָרָיו קַיָּימִין כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא הָא קָתָנֵי לַהּ לְקַמַּן רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר אִם אָמַר עַל מִי שֶׁרָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ דְּבָרָיו קַיָּימִין עַל מִי שֶׁאֵינוֹ רָאוּי לְיוֹרְשׁוֹ אֵין דְּבָרָיו קַיָּימִין וְכִי תֵּימָא קָא סָתַם לַן כְּרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא סְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת הִיא וּסְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת אֵין הֲלָכָה כַּסְּתָם וְעוֹד מַאי אֶלָּא אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי הָכִי קָאָמַר אֶחָד הַבֵּן וְאֶחָד הַבַּת שָׁוִין בְּנִכְסֵי הָאֵם וּבְנִכְסֵי הָאָב אֶלָּא שֶׁהַבֵּן נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאָב וְאֵינוֹ נוֹטֵל פִּי שְׁנַיִם בְּנִכְסֵי הָאֵם תָּנוּ רַבָּנַן לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם פִּי שְׁנַיִם כְּאֶחָד אַתָּה אוֹמֵר פִּי שְׁנַיִם כְּאֶחָד אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא פִּי שְׁנַיִם בְּכׇל הַנְּכָסִים וְדִין הוּא רשב"םכתיב סרח. ביהושע: וכתיב חרס. בשופטים: בתחלה. קודם שבאת ליד יהושע פירותיה דומין לחרס יבשין ורעים כחרס היבש בלי שומן: ולבסוף. כשבאת לידו פירותיה מסריחין מרוב שמנן כשמשמרין אותן יותר מדאי ומעליותא היא משום שומן וזכותו של יהושע גרם: ואיכא דאמרי בתחלה פירותיה מסריחין. מרוב שמנן ולא היו משתמרין וגריעותא היא ולבסוף פירותיה דומין לחרס כלומר שלא היו שמינין יותר מדאי אלא במדה שיכולין להכניסם לאוצר ומתקיימין טובא ומעליותא היא: כאשר דבר משה. והיכן דבר דכתיב ולו אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו וזו היא חברון שדרך בה כדדרשינן באגדה ויבא עד חברון מלמד שנשתטח כלב על מערת קברי צדיקים שבחברון והתפלל שם לפני המקום שיצילהו מעצת מרגלים שלא יכשל בהן עמהן: עיר מקלט הואי. כדכתיב ביהושע ולבני אהרן הכהנים נתנו את עיר מקלט הרוצח את חברון ואת מגרשיה: פרוורהא. כפרים ושדות שסביב להעיר חוצה למגרש: מתני' אחד הבן ואחד הבת כו'. כולה מפרש בגמרא: אלא שהבן כו'. בגמ' מפרש מאי אלא: ואינו נוטל פי שנים בנכסי האם. כדדרשינן לעיל (דף קיא:) לו משפט הבכורה משפט הבכורה לאיש אבל לא לאשה: והבנות נזונות כו'. בנכסים מועטים ולא הבנים כדתנן לקמן בתחלת מי שמת (דף קלט:) מי שמת והניח בנים ובנות בזמן שהנכסים מרובין הבנים יירשו והבנות יזונו נכסים מועטין הבנות יזונו והבנים ישאלו על הפתחים: ואינן נזונות מנכסי האם. לא במרובין ולא במועטין במקום בנים שהבנים יורשין את הכל אבל גבי נכסי אב נזונות בתנאי כתובה שכך כתב לאשתו בנן נוקבן דיהוון ליכי מינאי יהון מתזנן מנכסאי עד דתלקחן לגוברין: גמ' דירתון כי הדדי. בת במקום בן תירש עם הבן: והתנן. דלא ירתון כי הדדי: בן קודם לבת כו'. והכא לא גרסי' ועוד מאי אלא דהא טובא קא פריך ליה ולא שייך למימר ועוד אלא היכא דפירכא בתרייתא עדיפא מקמייתא: א''ר נחמן בר יצחק הכי קאמר אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן שוין בנחלה ליטול מה שהיה ראוי לאביהן כאילו היה מוחזק לו דבן בנו או בת בתו של אדם יורשין אותו שעומדין בני בנים במקום בנים לירש את הזקן כדנפקא לן מובן אין לו עיין עליו ואם אין לו בת עיין עליה אלמא הבן או הבת יורשין את מה שהיה ראוי אביהן לירש אילו היה קיים: הא נמי תנינא. דבנות צלפחד נטלו חלק הראוי לצלפחד אביהן בנכסי חפר ואע''ג דהוה ליה ראוי גבי צלפחד אביהן דאפי' אם מת בחיי חפר קאמרי' דנטלו בנותיו חלק הראוי לו אילו היה קיים דהא לא מפליג תנא דמתני' מידי אלמא בת יורשת את הראוי לאביה במקום שאין בן והוא הדין דהוה מצי למימר הא נמי תנינא (לעיל דף קטו.) וכל יוצאי ירכו של בן קודמין לבת דמהתם שמעינן דאפי' בת הבן יורשת בנכסי זקן דהיינו ראוי לאביה שהרי מת אביה בחיי זקינה ואפ''ה יורשת זקינה במקום אביה אלא מעובדא דבנות צלפחד ניחא ליה לאקשויי דמעשה רב: ועוד. אפי' תאמר דמשום סיפא קתני רישא שרוצה לתת חילוק ביניהן בסיפא מאי אלא היאך מוסב על הראשון הא לא קתני ברישא דנכסי האב ונכסי האם שוין דליתני בסיפא אלא שבדבר זה יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם שהבן כו' וכיון דרישא קאמר דבן ובת שוין לא היה לו לשנות בסיפא חילוק דאב ואם אלא חילוק בין בן לבת והכי ה''ל למיתני אלא שהבן נוטל פי שנים אבל לא הבת והבת ניזונת מן הנכסים אבל לא הבן: ה''ג ועוד מאי אלא אלא אמר רב פפא כו' וכן בכולהו גרסי' תרי זימני אלא: אלא אמר רב פפא כו'. לרב פפא נמי קשיא ליה אלא כדלקמן ואיהו לא בא לתרץ האי אלא אבל קושיא קמייתא הא נמי תנינא אתא לתרוצי ולאוקמה בענין אחר דלא תקשי מההיא מתני' דלעיל ומההיא מתני' דלקמן דמקשינן לרב פפא מינה אכתי לא הוה מסיק אדעתיה וכן כולם: אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן נוטלין חלק בכורת אביהן אע''פ שמת בחיי זקינם דכי היכי דירתי חלק פשיטותו הכי נמי ירתי חלק בכורתו וכדפרישית בפירקין דלעיל (דף קטז: ד''ה ושהיה) גבי מתני' דבנות צלפחד והבאתי ראיה מברייתא דבכורות ומגמרת ירושלמי: הא נמי תנינא. שהיה צלפחד בכור ואע''פ שמת בחיי חפר נטלו בנותיו חלק בכורתו עם חלק פשיטותו וכשמת חפר ואח''כ צלפחד לא היה צריך להשמיענו אחד הבן ואחד הבת נוטלין חלק בכורה דכיון דמת הזקן תחלה מיד ירש הבכור חלק בכורתו דאין כאן ראוי כלל וכשמת הבכור אחרי כן פשיטא דירשוהו בניו הן חלק פשיטותו הן חלק בכורתו: ועוד מאי אלא. מי דבר עדיין למעלה בנכסי האם דקאתא לאיפלוגי בסיפא בין נכסי האב לנכסי האם: אחד בן בין הבנים. ולא אחר בין הבנים דאינו יכול לעשותו יורש דמתנה הוא על מה שכתוב בתורה ועד שיתן לו בלשון מתנה לא קני כדתנן בפירקין (דף קל.): בת בין הבנות. ובן אין לו: אם אמר יירש כל נכסי דבריו קיימין. הואיל ובר ירושה הוא במקצת ונפקא לן מביום הנחילו את בניו שמנחיל לבניו כל מה שירצה והיינו דקתני אחד הבן ואחד הבת דינן שוה שיכול האב להנחיל כל הנכסים לאחד מן האחין או לאחת מן האחיות היכא דאין בן: ופרכינן כמאן כרבי יוחנן כו' ועוד מאי אלא. דאפי' אם תאמר שהרבה יש סתם ואח''כ מחלוקת בגמרא שבתחלה ראה את דברי התנא ההוא וסתמן ואח''כ חזר בו ופירשו ומשנה ראשונה לא זזה ממקומה מאי אלא: אחד הבן ואחד הבת. במקום שאין בן שוין בנכסי האם לירש חלק כחלק: ובנכסי האב. שאין חילוק בין נכסי האם לנכסי האב בין לענין ירושת הבנים בין לענין הבנות חוץ משני דברים שיש חילוקין בין נכסי האם לנכסי האב דהיינו בכורה ומזון כדמפרש ואזיל אלא שהבן הזכר נוטל פי שנים בנכסי האב ולא בנכסי האם דלענין ירושת הבן יש חילוק בין נכסי האב לנכסי האם אבל לענין ירושת הבת אין חילוק בין נכסי האב לנכסי האם דאין בת נוטלת בכורה כדדרשינן בסיפרי וילדו לו בנים הבנים בתורה הזאת ואין הבנות בתורה הזאת ועוד חילוק אחר שהבת ניזונת כו' ומיהו הבן שוה לענין מזונות בשניהן שהרי יורש הכל והיכא דאין לו מה לירש אפילו מזונות אין לו כגון בנכסים מועטין דאב: פי שנים כאחד. כנגד אחד מן האחין נוטל פי שנים שאם היו חמשה אחין חולקין הנכסים בששה חלקים ונוטל הבכור פי שנים מהן: בכל הנכסים. שנוטל פי שנים בכולן: ודין הוא. דפי שנים כאחד שחלקו יהא עם ה' אחין דומה כחלקו עם אחד כשאין שם אלא בכור ופשוט נוטל פי שנים בכל הנכסים ממה נפשך דפי שנים כאחד הוא וגם פי שנים בכל הנכסים: תוספותסתם ואחר כך מחלוקת הוא ואין הלכה כסתם. תימה נהי נמי דלא חשיב סתם גמור מ''מ אהני הא דחשיב כרבים וחשיב רבי יוחנן כרבים לגבי רבים ויכול להיות הלכה כמותו דהא בריש מסכת ביצה (דף ב. ושם) אמרי' גבי שבת סתם לן תנא כר''ש דתנן מחתכין את הדלועין כו' אע''ג דסתם ואחר כך מחלוקת הוא דפליג עליה רבי יהודה דקתני רבי יהודה אומר אם לא היתה נבלה מערב שבת אסורה אלמא דלכל הפחות חשיב ההוא כרבים לגבי יחיד ושמא גרע טפי כשאין מחלוקת בסמוך דאיכא למימר דהדר ביה רבי מן הסתם ממה שסתם: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|