|
טקסט הדף מנוקד
סְתָם עֵצִים לְהַסָּקָה הֵן עוֹמְדִין
אָמַר רַב כָּהֲנָא וְעֵצִים לְהַסָּקָה תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא אֵין מוֹסְרִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית לֹא לְמִשְׁרָה וְלֹא לִכְבוּסָה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר נוֹתְנִין פֵּירוֹת שְׁבִיעִית לְתוֹךְ הַמִּשְׁרָה וּלְתוֹךְ הַכְּבוּסָה מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן אָמַר קְרָא לְאׇכְלָה וְלֹא לְמִשְׁרָה לְאׇכְלָה וְלֹא לִכְבוּסָה וְרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אָמַר קְרָא לָכֶם לְכׇל צׇרְכֵיכֶם וְרַבָּנַן נָמֵי הָכְתִיב לָכֶם לָכֶם דֻּומְיָא דִּלְאָכְלָה בְּמִי שֶׁהֲנָאָתוֹ וּבִיעוּרוֹ שָׁוִין יָצְאוּ מִשְׁרָה וּכְבוּסָה שֶׁהֲנָאָתָן אַחַר בִּיעוּרָן וְרַבִּי יוֹסֵי נָמֵי הָכְתִיב לְאׇכְלָה אָמַר לָךְ הַהוּא מִיבְּעֵי לֵיהּ לְכִדְתַנְיָא דְּתַנְיָא לְאׇכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא אַתָּה אוֹמֵר לְאׇכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא לְאׇכְלָה וְלֹא לִכְבוּסָה כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר לָכֶם הֲרֵי כְּבוּסָה אָמוּר הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּים לְאׇכְלָה לְאׇכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא וּמָה רָאִיתָ לְרַבּוֹת הַכְּבוּסָה וּלְהוֹצִיא אֶת הַמְּלוּגְמָא מְרַבֶּה אֲנִי אֶת הַכְּבוּסָה שֶׁשָּׁוָה בְּכׇל אָדָם וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת הַמְּלוּגְמָא שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בְּכׇל אָדָם כְּמַאן אָזְלָא הָא דְּתַנְיָא לְאׇכְלָה וְלֹא לִמְלוּגְמָא לְאׇכְלָה וְלֹא לְזִילּוּף לְאׇכְלָה וְלֹא לַעֲשׂוֹת מִמֶּנָּה אַפִּיקְטְוִיזִין כְּמַאן כְּרַבִּי יוֹסֵי דְּאִי כְּרַבָּנַן אִיכָּא נָמֵי מִשְׁרָה וּכְבוּסָה רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הַשֶּׁבַח כּוּ' (סִימָן סב"ן) יָתֵיב רַב יוֹסֵף אֲחוֹרֵי דְּרַבִּי אַבָּא קַמֵּיהּ דְּרַב הוּנָא וְיָתֵיב רַב הוּנָא וְקָאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה וַהֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה אַהְדְּרִינְהוּ רַב יוֹסֵף לְאַפֵּיהּ אָמַר בִּשְׁלָמָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא יָחִיד וְרַבִּים הֲלָכָה כְּרַבִּים קָא מַשְׁמַע לַן הֲלָכָה כְּיָחִיד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה מַאי הִיא דְּתַנְיָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קׇרְחָה אוֹמֵר מִלְוָה בִּשְׁטָר אֵין נִפְרָעִין מֵהֶן מִלְוָה עַל פֶּה נִפְרָעִין מֵהֶן מִפְּנֵי שֶׁהוּא כְּמַצִּיל מִיָּדָם אֶלָּא הֲלָכָה כְּרַבִּי יְהוּדָה לְמָה לִי מַחְלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם הִיא וּמַחְלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָם הֲלָכָה כִּסְתָם מַחֲלוֹקֶת בְּבָבָא קַמָּא לִצְבּוֹעַ לוֹ אָדוֹם וּצְבָעוֹ שָׁחוֹר שָׁחוֹר וּצְבָעוֹ אָדוֹם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי צַמְרוֹ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הַשֶּׁבַח יָתֵר עַל הַיְּצִיאָה נוֹתֵן לוֹ אֶת הַיְּצִיאָה וְאִם הַיְּצִיאָה יְתֵירָה עַל הַשֶּׁבַח נוֹתֵן לוֹ אֶת הַשֶּׁבַח וּסְתָם בְּבָבָא מְצִיעָא דִּתְנַן כׇּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וְכׇל הַחוֹזֵר בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וְרַב הוּנָא אִצְטְרִיךְ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא אֵין סֵדֶר לַמִּשְׁנָה וּסְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחְלוֹקֶת הִיא וְרַב יוֹסֵף אִי הָכִי כׇּל מַחְלוֹקֶת וְאַחַר כָּךְ סְתָמָא נֵימָא אֵין סֵדֶר לַמִּשְׁנָה וּסְתָם וְאַחַר כָּךְ מַחֲלוֹקֶת הִיא וְרַב הוּנָא כִּי לָא אָמְרִינַן אֵין סֵדֶר לַמִּשְׁנָה בַּחֲדָא מַסֶּכְתָּא אֲבָל בִּתְרֵי מַסֶּכְתּוֹת אָמְרִינַן וְרַב יוֹסֵף כּוּלַּהּ נְזִיקִין חֲדָא מַסֶּכְתָּא הִיא וְאִיבָּעֵית אֵימָא מִשּׁוּם דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי הִלְכָתָא פְּסִיקָתָא כׇּל הַמְשַׁנֶּה יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה וְכׇל הַחוֹזֵר בּוֹ יָדוֹ עַל הַתַּחְתּוֹנָה תָּנוּ רַבָּנַן הַנּוֹתֵן מָעוֹת לִשְׁלוּחוֹ רש"יסתם עצים להסקה ניתנו. ולא להאיר הלכך עצים נינהו ומעיקרא לא חל עלייהו שביעית אבל ספיחי סטים סתמן לצביעה הלכך חל עלייהו קדושה ואסירי לאחר הביעור אף להיסק ועלי קנים וגפנים יש שאוכלין אותן ויש שמסיקין אותן הלכך בתר מחשבת לקיטה אזלינן: תנאי היא. איכא למאן דאמר סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא שביעית אפילו אעצים דמשחן ואיכא למאן דלית ליה ואעצים דמשחן מיהא חיילא: לתוך המשרה. אין שורין פשתן ביין של שביעית וכן אין מכבסין בגדים דהוי סחורה: מי שהנאתו וביעורו שוה. הנאה שהיא בשעה שהוא כלה מן העולם אתה יכול ליהנות מפירות שביעית קודם זמן הביעור: יצאו משרה וכבוסה. שמשעה שמטילין פשתן או בגד ביין נתקלקל ונבער והנאתו אינו אלא עד שלשה ימים וד' עד שיהא הפשתן שרוי וכן הבגד והיינו תנאי דרבנן סברי סתם פירות לאכילה וחיילא עלייהו קדושת שביעית כדאמרן לעיל דכל דבר שהנאתו וביעורו שוה חיילא הלכך אפילו לקטן למשרה וכביסה לא מהניא מחשבה לאפקועי איסורן למיהוי כעלי קנים שלקטן לעצים דמשתרו דהתם סתמייהו להכי ולהכי אבל פירות סתמן לאכילה ומשעת יצירתן חייל קדושתן ותו לא מהני מחשבה לאפקועי ואסורין למשרה וכביסה דאין נהנין בקדושת שביעית אלא הנאה הדומה לאכילה וגבי עצים נמי סתם עצים להסקה ניתנו ולא חיילא אפילו אעצים דמשחן ור' יוסי סבר לא אמרינן סתם פירות לאכילה ניתנו ומהניא בהו מחשבה כעלי קנים וגפנים דהיכא דליקטן למשרה הוי דבר שהנאתו אחר ביעורו ולא חל עלייהו שביעית כך מצאתי. ויש לשונות אחרים וזו שמעתי והגון: למלוגמא. אלנפשט''ר: אינה שוה בכל אדם. אינה צריכה אלא לחולים: לזלף. שמזלפין יין בבית והאי נמי אין שוה בכל אדם שא''צ זילוף אלא אדם מעונג ומעודן: אפיקטויזין. וושי''ט להקיא: איכא נמי משרה וכביסה. והכא לא נקט אלא דבר שאין שוה בכל אדם: מלוה בשטר אין נפרעין מהן. לפני אידיהן מפני ששמחה היא לו ואזיל ומודה לעכו''ם ביום חגם ורבנן סברי אסור לפורען וליפרע מהן כלל: ואיבעית אימא. הך סתמא ודאי עיקר הוא דקתני לה התם בב''מ (עו.) גבי הלכתא פסיקתא דהא לא שייכא התם ולא תני אלא משום פיסוק הלכה שפסקה התנא עם כל החוזר בו שלא נחלק אדם עליהן: תוספותה''ג בקונטרס במס' סוכה (דף מ. ושם) אמר רב כהנא ועצים דהסקה תנאי היא כו' וכן עיקר פי' כל עצים בשביעית הויא פלוגתא דתנאי אי אית בהו קדושת שביעית דכיון דטעמא דשרינא להו היינו משום דהנאתן אחר ביעורן אם כן לרבי יוסי דלית ליה דרשה דהנאתו וביעורו שוה לענין פירות שביעית ה''נ. לא דריש לה לענין דלא לחול קדושת שביעית ואם תאמר לר' יוסי היאך מותרין עצים בארץ ישראל להסיק בהן תנור והלא יש בהן איסור שביעית לאחר הביעור וי''ל דבטלי בשאר עצים דשאר שנים ועוד י''ל לפי גירסת הספרים ועצים דהסקה תנאי היא פירוש עצים שיש בהם קדושת שביעית כגון לולב דהנאתו וביעורו שוה דסתמיה קאי לכבד בו את הבית אם מותר להסיקו דהוי הנאה לאחר ביעורו או לא דתניא אין מוכרין פירות שביעית כו' הרי לרבנן אסור להסיקו מידי דהוי אמשרה וכביסה ולר' יוסי מותר אבל שאר עצים לדברי הכל אין בהן קדושת שביעית אבל הטעם אין מיושב דכי היכי דר' יוסי דריש לכם לכל צרכיכם אפירות שביעית ולא בעי לכם דומיא דלאכלה הכי נמי לענין לחול קדושת שביעית על כל דבר שהוא לכם דמ''ש דהא כוליה חד קרא הוא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו': אין סדר למשנה. דפעמים היה שונה שלא על הסדר ושמא תחילה שנה ב''מ ואחר כך ב''ק אבל ודאי אח''כ סדרן רבי על הסדר כדדייק בריש (פרק) שבועות (דף ב:) מכדי תנא ממכות קסליק כו': גבי הלכתא פסיקתא. תימה אמאי קרי לה הלכתא פסיקתא לההיא דכל החוזר בו ידו על התחתונה הא בפרק האומנין (ב''מ דף עז:) מוקמינן לה כיחידאה כרבי דוסא ורבנן פליגי עליה ומוכח התם דרב לא סבר לה כרבי דוסא בההוא דכל החוזר בו וי''ל דהכא סבר כאיבעית אימא דהתם דאמר כל החוזר בו ידו על התחתונה לאתויי כדקתני וי''מ דקתני לה בלשון הלכתא פסיקתא דלישנא דכל החוזר וכל המשנה משמע לפסוק הלכתא: הנותן מעות לשלוחו. נראה דמיירי שנותן למחצית שכר אם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לאמצע מכאן יש להביא ראיה אם אדם נותן מעות לחבירו למחצית שכר ואמר ע''מ שלא תלוום אלא על משכונות של כסף וזהב ותשמרם בקרקע ואם תשנה יהא ברשותך לחייב בכל דבר ואם פחתו פחתו לך שאין זה רבית דהא הכא אם שינה מדעתו אמר אם פחתו פחתו לו אפ''ה אם הותירו הותירו לאמצע ולא הוי רבית כיון דאם לא היה משנה דעתו לא היו כולן ברשותו אלא השכר וההפסד לאמצע כדין פלגא מלוה ופלגא פקדון: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|