|
טקסט הדף מנוקד
הָא דְּמַסֵּיק בֵּיהּ כְּשִׁיעוּר אַרְעָא וּשְׁבָחָא הָא דְּלָא מַסֵּיק בֵּיהּ אֶלָּא כְּשִׁיעוּר אַרְעָא
אֲמַר לֵיהּ הָנִיחָא לְמַאן דְּאָמַר אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ לָא מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב שַׁפִּיר אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר אִי אִית לֵיהּ זוּזֵי לְלוֹקֵחַ מָצֵי מְסַלֵּק לֵיהּ לְבַעַל חוֹב לֵימָא לֵיהּ אִי הֲווֹ לִי זוּזֵי הֲוָה מְסַלֵּיקְנָא לָךְ מִכּוּלֵּיהּ אַרְעָא הַשְׁתָּא הַב לִי גְּרִיוָא דְאַרְעָא שִׁיעוּר שְׁבָחַאי אֲמַר לֵיהּ הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן כְּגוֹן דְּשַׁוְּיַהּ נִיהֲלֵיהּ אַפּוֹתֵיקֵי דַּאֲמַר לֵיהּ לֹא יְהֵא לְךָ פֵּרָעוֹן אֶלָּא מִזֶּה אָמַר רָבָא גָּזַל וְהִשְׁבִּיחַ וּמָכַר וְגָזַל וְהִשְׁבִּיחַ וְהוֹרִישׁ מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ מָכַר מַה שֶּׁהִשְׁבִּיחַ הוֹרִישׁ בָּעֵי רָבָא הִשְׁבִּיחַ לוֹקֵחַ מַהוּ בָּתַר דְּבַעְיַאּ הֲדַר פַּשְׁטַהּ מָה מָכַר רִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי כׇּל זְכוּת שֶׁתָּבֹא לְיָדוֹ בָּעֵי רָבָא הִשְׁבִּיחַ גּוֹי מַהוּ אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא מִדִּפְתִּי לְרָבִינָא תַּקַּנְתָּא לְגוֹי נֵיקוּ וְנַעְבֵּיד אֲמַר לֵיהּ לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּזַבְּנֵיהּ לְיִשְׂרָאֵל סוֹף סוֹף הַבָּא מֵחֲמַת גּוֹי הֲרֵי הוּא כְּגוֹי לָא צְרִיכָא כְּגוֹן דְּגַזְלַ[הּ] יִשְׂרָאֵל וְזַבְּנַהּ נִיהֲלֵיהּ וְהִשְׁבִּיחָהּ גּוֹי וַהֲדַר גּוֹי וְזַבְּנַהּ לְיִשְׂרָאֵל מַאי מִי אָמְרִינַן כֵּיוָן דְּמֵעִיקָּרָא יִשְׂרָאֵל וַהֲדַר יִשְׂרָאֵל עָבְדִי רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא אוֹ דִלְמָא כֵּיוָן דְּאִיכָּא גּוֹי בָּאֶמְצַע לָא עֲבַדוּ לֵיהּ רַבָּנַן תַּקַּנְתָּא תֵּיקוּ אָמַר רַב פָּפָּא הַאי מַאן דִּגְזַל דִּיקְלָא מֵחַבְרֵיהּ וְקַטְלֵיהּ אַף עַל גַּב דְּשַׁדְיֵאּ מֵאַרְעָא לְאַרְעָא דִּידֵיהּ לָא קְנֵי מַאי טַעְמָא מֵעִיקָּרָא דִּיקְלָא מִיקְּרֵי וְהַשְׁתָּא נָמֵי דִּיקְלָא מִיקְּרֵי דִּיקְלָא (וַעֲבֵיד) [וְעַבְדֵיהּ] גּוּבֵּי לָא קָנֵי הַשְׁתָּא מִיהַת גּוּבֵּי דְּדִיקְלָא מִיקְּרֵי גּוּבֵּי וְעַבְדִינְהוּ כְּשׁוּרֵי קָנֵי כְּשׁוּרֵי רַבְרְבֵי וְעַבְדִינְהוּ כְּשׁוּרֵי זוּטְרֵי לָא קָנֵי עַבְדִינְהוּ קְצוּצְיָיתָא קָנֵי אָמַר רָבָא הַאי מַאן דִּגְזַל לוּלִיבָּא וְעַבְדִינְהוּ הוּצֵי קָנֵי דְּמֵעִיקָּרָא לוּלִיבָּא מִיקְּרֵי וְהַשְׁתָּא הוּצֵי הוּצֵי וְעַבְדִינְהוּ חוּפְיָא קָנֵי מֵעִיקָּרָא הוּצֵי וְהַשְׁתָּא חוּפְיָא חוּפְיָא וְעַבְדֵיהּ שַׁרְשׁוּרָא לָא קָנֵי מַאי טַעְמָא דַּהֲדַר סָתַר לֵיהּ וְהָוֵי חוּפְיָא בָּעֵי רַב פָּפָּא נֶחְלְקָה הַתְּיוֹמֶת מַהוּ תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַבִּי מָתוּן אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי נִיטְּלָה הַתְּיוֹמֶת פָּסוּל רש"י
לא יהא לך פרעון אלא מזה. ואי נמי הוו ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה: מה שהשביח מכר. ושקיל לוקח מחצה או שליש או רביע וכן יורש אי נמי כוליה שבחא כמתניתין מפני תקנת השבים כדאמרן לעיל בשמעתא קמייתא: כל זכות שתבא לידו. וכי היכי דגזלן אי אשבח הוה שקיל מחצה או שליש או רביע הכי נמי כי אשבח לוקח שקיל מחצה או שליש או רביע ואליבא דר''ש: וקטליה. קצצו: לא קני. לשלומי דמי אלא יהיב ליה דיקלא גופיה דליכא שנוי השם למקנייה: גובי. בלע''ז טרינקיי''ש: קצוצייתא. קרשים. הוצי. שנתקן עלה עלה מן השדרה: חופיא. אשקוב''א שבו מכבדים את הבית וחולק כל הוצא לשנים דתו לא הדרא: שרשרא. חבל: התיומת. כף תומר האמצעי העליון תיומת היא:
תוספות
הא דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא. פירוש הא דקאמר שמואל ב''ח גובה את השבח דכיון דמסיק ביה שיעור ארעא ושבחא גובה את השבח בחנם מן הלקוחות ונראה דגם מיתמי גבי ב''ח השבח בחנם ואין נותן דמים כמו מן הלקוחות ואע''ג דאין להם על מי לחזור והוי כמו מתנה דלא גבי מינה ב''ח שבחא כדמשמע בפ''ק דב''מ (דף טו. ושם ד''ה ב''ח) דדוקא מלקוחות גובה לפי שכתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואשפי ואדכי ואמריק זביני אלין אינון ועמליהון ושבחיהון אבל מתנה דלא כתב ליה הכי ואין לו על מי לחזור לא מכל מקום גובה מן היתומים משום דכרעיה דאבוהון נינהו כדמוכח בפרק יש בכור (בכורות דף נב.) דתנן אין הבכור נוטל בראוי ולא בשבח ולא האשה בכתובתה ולא הבנות במזונותיהם ופריך בגמרא והאמר שמואל ב''ח גובה את השבח ומשני מקולי כתובה שנו כאן ומזונות בנות נמי תנאי כתובה ככתובה דמי והתם משבח יתומים מיירי דאי משבח לקוחות א''כ מאי איריא דלא טרפי בנות משבח והא מגוף הקרקע נמי לא טרפי דאין מוציאין למזון האשה והבנות מנכסים משועבדים אלא בשבח יתומים מיירי ודוקא כתובת אשה ומזונות דקילי לא גבי משבח אבל שאר ב''ח גבי ובקונטרס פירש התם מזון הבנות כגון נשא אשה ופסק לזון בתה ה' שנים ולפירושו אין ראיה דמצי מיירי שפיר בשבח לקוחות אבל לא נהירא דא''כ ה''ל למיתני ולא בת אשתו למזונות ועוד דלא שייך בהו תנאי כתובה והא דאמר בהמקבל (ב''מ דף קי.) יתומים אומרים אנו השבחנו ואין השבח שלך משמע דלא גבי משבח יתומים התם מיירי בשעשה אפותיקי ואמרי אנו השבחנו ותן לנו יציאה כדין היורד לתוך שדה חבירו שלא ברשות וכן מוקי לה במסקנא בעשאו אפותיקי וגם בתחילה משמע דמיירי בעשאו אפותיקי דקאמר על היתומים להביא ראיה מ''ט ארעא כיון דלגוביינא קיימא כמאן דגביא דמיא ואי לא מיירי דשויה אפותיקי אמאי הויא בחזקת ב''ח ויתמי נייתו ראיה אדרבה ארעא בחזקת יתמי קיימא דאי בעי מסלקי ליה בזוזי ועל ב''ח להביא ראיה אלא ודאי בעשאוהו אפותיקי איירי וגרע כחו של בעל חוב טפי במה שעשה לו הלוה אפותיקי דהויא כאחת משדותיו דמשלם יציאה למי שמשביח ואילו לא עשאו אפותיקי היה גובה הכל מן היתומים בלא פריעת יציאה כמו מלקוחות כדפירשתי והשתא מצינו למימר דבלקוחות נמי אם עשאה אפותיקי יש לו לשלם ללוקח היציאה אפי' מסיק ביה שיעור ארעא ושבחא ולמסקנא דמוקי לה הכא בעשאה אפותיקי לא נחלק עוד בין מסיק ביה שיעור ארעא ולא מסיק ובטל במסקנא אותו חילוק דכיון שעשאו אפותיקי משלם יציאה אע''ג דמסיק שיעור ארעא ושבחא ומיהו יש לחלק דבלקוחות כיון שיש להם על מי לחזור היכא דמסיק שיעור ארעא ושבחא אינו פורע יציאה אפי' עשאה אפותיקי דמשום דעשה אפותיקי לא יגרע כח ב''ח בכך כיון שיש ללוקח על מי לחזור דדוחק לומר דבמסקנא דמוקי לה בעשאה אפותיקי לא צריך למה שהיה מחלק בין מסיק ביה שיעור ארעא ללא מסיק שהרי כל אלו דברי רב אשי שהיה משיב לרבינא דבכל הספרים כתוב אמר ליה הא דמסיק ביה שיעור ארעא כו' א''ל הכא במאי עסקינן דשויה ניהליה אפותיקי ואין דומה שהיה חוזר מדבריו הראשונים ומיהו אור''י לפי הספרים שכתוב בהן אמר ליה כאן בשבח המגיע לכתפים כאן כו' אותו תירוץ ודאי לא קאי ומיהו ברוב הספרים גרסינן וכי תימא כאן בשבח המגיע לכתפים כו': הניחא למאן דאמר כו'. פלוגתא היא בפרק מי שהיה נשוי (כתובות דף צא: ושם) גבי ההוא גברא דהוו מסקי ביה אלפא זוזי ומאן דאית ליה דלא מצי מסלק ליה היינו רמי בר חמא דסבר התם למימר דהיינו מתניתין: כל זכות שתבא לידו. אע''ג דבפ''ק דב''מ (דף טו: ושם) משמע דאפי' לרב דאמר יש לו שבח בשלא הכיר בה שאינו שלו ולקחה היינו מגזלן אבל נגזל לא יהיב שבח היינו בקרקע שאין נגזלת דגזלן גופיה לית ליה שבח אבל הכא במטלטלין שיש שבח לגזלן מפני תקנת השבים גם ללוקח ממנו יש לו: דגזל דיקלא וקטליה. אע''ג דגזל בהמה וקטלה קני התם הוי שינוי דמינכר טפי: נחלקה התיומת כו'. מצא ר''י בתשובת הגאונים ניטלה התיומת אותו הוצא העליון בראש הלולב שאין הוצא למעלה הימנה ' והוא כשני הוצין דבוקין זה בזה ונקראין תיומת וכן משמע מתוך ה''ג שרוצים לפרש כן ולדבריהם לא ימצא לנו לולב כשר כי בטורח נמצאין אותן שיש להם תיומת כזה אפי' אחד בה' מאות ויש לומר שאף לדבריהם אין פסול אלא שהיה מתחילה כענין זה ונחלק שנשתנה מברייתו ובקונטרס פירש נחלקה תיומת שני עלים עליונים אמצעיים ששם כלה השדרה נחלקה זה מזה ונסדקה השדרה עד העלין של מטה מהן ומתוך פירושו משמע שנסדק השדרה כל כך שנראה העלין העליונים חלוקין ומפוזרין זה מזה ועוד אור''י דיש מפרשים שכל עלי הלולב כפולין כל אחד לשנים ויש בראש הלולב בסוף השדרה ב' עלין יוצאין ממנה שכל אחד כפול לשנים כשאר עלי הלולב ואותם שנים עלין היוצאין מראש השדרה נקראין תיומת ואהנהו בעי נחלקה התיומת מהו אם נחלקו זה מזה דהיינו קצת מן השדרה ומיהו אין רוב הלולבין . נמצאין כענין זה ומכל מקום יש לומר דבעי דאי משתכח כה''ג תיומת ונחלקה מהו: ניטלה התיומת פסול. נראה לר''י דהא דאמר נקטם ראשו פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלין תדע דאין לך נקטם יותר מבנטילת התיומת ומשמע דוקא ניטלה אבל נקטם כשר ועוד אר''י דמצי למימר דניטלה אצטריכא ליה דס''ד דהוי הדר טפי כשניטלה כולה יותר מנקטם:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|