סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְהַטַּבָּח לוֹקֵחַ וְשׁוֹחֵט לוֹקֵחַ וְשׁוֹהֶה וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְשַׁהֶה הָעֲגוּנָה שֶׁבָּהֶן שְׁלֹשִׁים יוֹם
שָׁאֲלוּ תַּלְמִידָיו אֶת רַבָּן גַּמְלִיאֵל מַהוּ לְגַדֵּל אָמַר לָהֶן מוּתָּר וְהָתְנַן אֵין מְגַדְּלִין
אֶלָּא הָכִי קָא בָּעוּ מִינֵּיהּ מַהוּ לְשַׁהוֹת אָמַר לָהֶן מוּתָּר וּבִלְבַד שֶׁלֹּא תֵּצֵא וְתִרְעֶה בָּעֵדֶר אֶלָּא קוֹשְׁרָהּ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה
תָּנוּ רַבָּנַן מַעֲשֶׂה בְּחָסִיד אֶחָד שֶׁהָיָה גּוֹנֵחַ מִלִּבּוֹ וְשָׁאֲלוּ לָרוֹפְאִים וְאָמְרוּ אֵין לוֹ תַּקָּנָה עַד שֶׁיִּנַק חָלָב רוֹתֵחַ מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית וְהֵבִיאוּ לוֹ עֵז וְקָשְׁרוּ לוֹ בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה וְהָיָה יוֹנֵק מִמֶּנָּה מִשַּׁחֲרִית לְשַׁחֲרִית
לְיָמִים נִכְנְסוּ חֲבֵירָיו לְבַקְּרוֹ כֵּיוָן שֶׁרָאוּ אוֹתָהּ הָעֵז קְשׁוּרָה בְּכַרְעֵי הַמִּטָּה חָזְרוּ לַאֲחוֹרֵיהֶם וְאָמְרוּ לִסְטִים מְזוּיָּין בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וְאָנוּ נִכְנָסִין אֶצְלוֹ
יָשְׁבוּ וּבָדְקוּ וְלֹא מָצְאוּ בּוֹ אֶלָּא אוֹתוֹ עָוֹן שֶׁל אוֹתָהּ הָעֵז וְאַף הוּא בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ אָמַר יוֹדֵעַ אֲנִי שֶׁאֵין בִּי עָוֹן אֶלָּא עֲוֹן אוֹתָהּ הָעֵז שֶׁעָבַרְתִּי עַל דִּבְרֵי חֲבֵרַי
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל מִבַּעֲלֵי בָתִּים שֶׁבַּגָּלִיל הָעֶלְיוֹן הָיוּ בֵּית אַבָּא וּמִפְּנֵי מָה חָרְבוּ שֶׁהָיוּ מַרְעִין בָּחוֹרָשִׁין וְדָנִין דִּינֵי מָמוֹנוֹת בְּיָחִיד וְאַף עַל פִּי שֶׁהָיוּ לָהֶם חוֹרָשִׁים סָמוּךְ לְבָתֵּיהֶם שָׂדֶה קְטַנָּה הָיְתָה וּמַעֲבִירִין דֶּרֶךְ עָלֶיהָ
תָּנוּ רַבָּנַן רוֹעֶה שֶׁעָשָׂה תְּשׁוּבָה אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר מִיָּד אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד וְכֵן גֵּר שֶׁנָּפְלוּ לוֹ כְּלָבִים וַחֲזִירִים בִּירוּשָּׁתוֹ אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִמְכּוֹר מִיָּד אֶלָּא מוֹכֵר עַל יָד עַל יָד
וְכֵן מִי שֶׁנָּדַר לִיקַּח בַּיִת וְלִיקַּח אִשָּׁה בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵין מְחַיְּיבִין אוֹתוֹ לִיקַּח מִיָּד עַד שֶׁיִּמְצָא אֶת הַהוֹגֶנֶת לוֹ
וּמַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה אַחַת שֶׁהָיָה בְּנָהּ מֵיצֵר לָהּ וְקָפְצָה וְנִשְׁבְּעָה כׇּל מִי שֶׁיָּבֹא אֵינִי מַחְזִירָתוֹ וְקָפְצוּ עָלֶיהָ בְּנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִין וּכְשֶׁבָּא הַדָּבָר אֵצֶל חֲכָמִים אָמְרוּ לֹא נִתְכַּוְּונָה זוֹ אֶלָּא לְהָגוּן לָהּ
כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה כָּךְ אָמְרוּ אֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר מְגַדְּלִין כְּלָבִים כּוּפְרִין וַחֲתוּלִים וְקוֹפִין וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים לְנַקֵּר אֶת הַבַּיִת
מַאי חוּלְדּוֹת סְנָאִים אָמַר רַב יְהוּדָה שִׁרְצָא חַרְצָא וְאִיכָּא דְּאָמְרִי חַרְזָא דְּקַטִּינֵי שָׁקַיהּ וְרָעֲיָא בֵּינֵי וַורְדִּינֵי וּמַאי שִׁרְצָא דְּמִתַּתִּאי שָׁקַיהּ
אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְהֵמָה דַּקָּה אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרַב הוּנָא דִּידָךְ מַאי
אֲמַר לֵיהּ דִּידַן קָא מְינַטְּרָא לְהוּ חוּבָּה אֲמַר לֵיהּ חוּבָּה תִּקְבְּרִינְהוּ לִבְנַהּ כּוּלְּהוּ שְׁנֵיהּ דְּרַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לָא אִקַּיַּים זַרְעָא לְרַב הוּנָא מֵחוּבָּה אִיכָּא דְּאָמְרִי אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב עָשִׂינוּ עַצְמֵנוּ בְּבָבֶל כְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל לִבְהֵמָה דַּקָּה מִכִּי אֲתָא רַב לְבָבֶל
רַב וּשְׁמוּאֵל וְרַב אַסִּי אִיקְּלַעוּ לְבֵי שְׁבוּעַ הַבֵּן וְאָמְרִי לַהּ לְבֵי יְשׁוּעַ הַבֵּן רַב לָא עָיֵיל קַמֵּיהּ דִּשְׁמוּאֵל

רש"י

והטבח. המקבץ את הבהמות ליום השוק: לוקח ושוחט או לוקח ושוהה. עד יום השוק שלשים יום למקחו: ובלבד שלא ישהה את העגונה. המאוחרת למקחו שלקח סמוך לעת השוק לא ישהה אותה לאחר יום השוק להשלים שלשים יום למקחה: העגונה. מאוחרת כמו הלהן תעגנה (רות א) תאחרנה מלהנשא: אלא קושרה. ורבנן פליגי עליה דרבן גמליאל: גונח. פלידר''א צועק מפני כאב הלב לא היה יכול להשיב רוחו: לסטים מזויין. רועה בשדות אחרים וגוזל את הרבים: שהיו מרעין. בהמה דקה שלהן בחורשין: ואע''פ שהיו חורשין סמוך לבתיהם. ולא היו רועין בשדות אחרים ומשום חורשין ליכא גזל דאמר לעיל אבל מגדלין בחורשין ולקמן (דף פא.) נמי בתקנת יהושע תיקן שלא יקפיד בעל היער על כך אפי' הכי נענשו מפני ששדה קטנה היתה ביניהם ושל אחרים היתה: רועה. בהמות שלו: שעשה תשובה. שלא לגדל בהמה דקה עוד: כלבים וחזירים. תנן במתניתין דאסור לגדלן: חיה דקה. צביים ושועלין: כלבים כופריים. קטנים וננסים הם ל''א כלבים גדולים של ציידים ואין מזיקין: חולדות סנאין. גדילות בסנה: לנקר את הבית. מן העכברים: וורדני. סנה: דקטיני. דקים: דמתתאי שקיה. שוקיה גוצין: בבבל כארץ ישראל. שמיום גלות יכניה רבו שם תלמידים ונתיישבו שם בישוב קבוע: דידך מאי. הלא יש לך בהמה דקה: חובה. שם אשתו: תקברינהו לבנה. שאתה סומך עליה והיא אינה יכולה לשמור: מכי אתא רב לבבל. רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו לישנא אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע: שבוע הבן. ברית מילה על שם שעברו עליו שבעה ימים: ישוע הבן. משתה שעושין לפדיון הבן בכור ישוע מתרגמינן פורקן כמו פדיון: רב לא עייל קמיה דשמואל. טעמא אמרינן לקמן:

תוספות

והטבח לוקח ושוהה. פי' בקונטרס עד יום השוק ובלבד שלא ישהה העגונה שבהם שלשים יום אותה שלקח באחרונה לא ישלים לה שלשים יום אחר השוק וקשה דבתוספתא (פ''ח) גרס יותר מל' יום וא''כ לפי התוספתא יכול להשהות אחר יום השוק ועוד . קשה דלעיל גבי רגל קרי לה אחרונה והכא קרי לה עגונה ועוד שלא הזכיר התנא יום השוק כלל ונראה לר''י לפי שהטבח רגיל לקנות כמה בהמות ביחד ומותר להשהות ובלבד שאפי' העגונה שבהן אותה שנשארה יחידה אחר חברותיה שלא ישהה יותר מל' יום אף על פי שהיא יחידה ומיהו בכל הספרים גרסינן שלשים יום ולא גרסינן יותר: מהו להשהות קבעו מיניה. אין נ''ל דפליגי רבנן עליה דר''ג כדפי' בקונטרס דמהו להשהות קודם הרגל קבעו מיניה ואמר להן מותר ולאו דוקא נקט קושרה אלא אורחא דמלתא נקט שדרכן היה לקשור בהמה דקה לכרעי המטה כדאמר באלו טריפות (חולין דף נד:) חבל היוצא מן המטה עד תשעה טפחים טהור ופירש שם בקונטרס שבכך הוא ראוי לקשור בהמה דקה בכרעי המטה כדכתי' אסרו חג בעבותים עד קרנות המזבח שהיו קושרין הקרבנות בכרעי המטה עד שיביאוהו לקרנות המזבח אי נמי נקט קשרו לאשמועינן דאפילו בקשורים אסור לגדל כ''א להשהות ובתוספתא (פ''ח) נמי משמע דאף קודם הרגל לא שרי להשהות אלא בבית דהכי קתני בהדיא אבל מגדלים קודם הרגל ל' יום ולא שתהא יוצאה ורועה בשוק אלא קושרה בכרעי המטה שאלו לר''ג כו': דקטיני שקיה. פי' שוקיו דקין ולהכי נקרא חרצא שהחרצין ניכר בין השוקים מתוך שהן דקים ונראין גבוהים ומשום הכי תנן בפ''א דאהלות חולדות הסנאים רבי יוסי אומר ב''ש מטמא כזית במשא וכעדשה במגע דמתוך שרגליה גבוהים ודקים מספקא להן שמא לאו היינו חולדה דקרא ויש לה תורת נבילה או שמא היינו היא ויש לה תורת שרץ והאי דמסיים ומאי שרצא דמתתאי שקיה ה''ק ומאי שרצא חולדה דכתיב בקרא שאין ספק דמתתאי שקיה שהי' רגליה קצרות ושורצת על הארץ וכן נראה לר''ת: חובה תקברינהו לבנה. פר''ח בתמיה וכי דרכה לקבור בניה שאין עוסקת לגדלן אלא עוסקת לגדל צאן והוי כשגגה היוצאת מלפני השליט ומיהו בפרק שני נזירים (נזיר דף נז: ושם) גבי הקפת הראש אין שייך לפרש כן דאמר ליה רב אדא בר אהבה לרב הונא לדידך מאן מקיף להו אמר ליה חובה א''ל חובה תקברינהו לבנה ואין שייך לפרש שם אלא לשון קללה אי נמי יש לומר אין יראה שתענש בקבורת בניה: מכי אתא רב לבבל. פי' בקונטרס והיו מתישבין שם מפני ישיבתו והיו רוב שדותיהן מישראל וכענין זה פי' בפרק קמא דגיטין (דף ו. ושם.) עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לגיטין מכי אתא רב לבבל ונעשינו בקיאין לשמה מתוך שהרבה ישיבות וקשה לר''ת דא''כ מאי פריך התם ממתני' דעכו כארץ ישראל לגיטין אבל בבל לא והלא המשניות נשנו קודם דאתא רב לבבל ומפר''ת התם מכי אתא רב לבבל והורה לנו שמימות יכניה והחרש והמסגר שגלו לבבל דינה להיות כארץ ישראל לגיטין שבקיאין לשמה וכן כאן לענין בהמה דקה שיש שם רוב ישראל וכן יש בריש בכל מערבין (עירובין דף כח.): לבי ישוע הבן. פ''ה פדיון הבן וכן הערוך וקשה דאע''ג דמתרגמינן פדיון פורקן מ''מ אין שייך לשון ישועה ור''ת פי' שנולד שם בן ועל שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו כדכתיב והמליטה זכר (ישעיה סו) נקט לשון ישועה והיו רגילין לעשות סעודה:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר