|
טקסט הדף מנוקד
אֲפִילּוּ הָכִי כֵּיוָן דְּקָא מַקְנֵי לֵיהּ בְּהָכִי הָוְיָא מְכִירָה
גָּנַב וְטָבַח בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְכוּ' אָמְרִי אַמַּאי נְהִי דִּקְטָלָא לֵיכָּא מַלְקוֹת מִיהָא אִיכָּא וְקַיְימָא לַן דְּאֵינוֹ לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אָמְרִי הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִי רַבִּי מֵאִיר אֲפִילּוּ טָבַח בְּשַׁבָּת וְכִי תֵּימָא לוֹקֶה וּמְשַׁלֵּם אִית לֵיהּ מֵת וּמְשַׁלֵּם לֵית לֵיהּ וְלָא וְהָתַנְיָא גָּנַב וְטָבַח בַּשַּׁבָּת גָּנַב וְטָבַח לַעֲבוֹדָה זָרָה גָּנַב שׁוֹר הַנִּסְקָל וּטְבָחוֹ מְשַׁלֵּם אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין אָמְרִי בַּר מִינַּהּ דְּהַהִיא דְּהָא אִתְּמַר עֲלַהּ אָמַר רַבִּי יַעֲקֹב אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְאָמְרִי לַהּ אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ רַבִּי אָבִין וְרַבִּי אִלְעָא וְכֹל חֲבוּרָתָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אָמְרִי בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר וְכִי זֶה חוֹטֵא וְזֶה מִתְחַיֵּיב אָמַר רָבָא שָׁאנֵי הָכָא דְּאָמַר קְרָא וּטְבָחוֹ וּמְכָרוֹ מָה מְכִירָה עַל יְדֵי אַחֵר אַף טְבִיחָה עַל יְדֵי אַחֵר דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תָּנָא אוֹ לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ דְּבֵי חִזְקִיָּה תָּנָא תַּחַת לְרַבּוֹת אֶת הַשָּׁלִיחַ מַתְקֵיף לַהּ מָר זוּטְרָא מִי אִיכָּא מִידֵּי דְּאִילּוּ עָבֵיד אִיהוּ לָא מִיחַיַּיב וְעָבֵיד שָׁלִיחַ וּמִיחַיַּיב אֲמַר לֵיהּ רַב אָשֵׁי הָתָם לָאו מִשּׁוּם דְּלָא מִיחַיַּיב הוּא אֶלָּא דְּקָם לֵיהּ בִּדְרַבָּה מִינֵּיהּ וְאִי בְּטוֹבֵחַ עַל יְדֵי אַחֵר מַאי טַעְמָא דְּרַבָּנַן דְּפָטְרִי אָמְרִי מַאן חֲכָמִים רַבִּי שִׁמְעוֹן דְּאָמַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה אָמְרִי בִּשְׁלָמָא עֲבוֹדָה זָרָה וְשׁוֹר הַנִּסְקָל שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה הִיא אֶלָּא שַׁבָּת שְׁחִיטָה רְאוּיָה הִיא דִּתְנַן הַשּׁוֹחֵט בַּשַּׁבָּת וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים אַף עַל פִּי שֶׁמִּתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁירָה אָמְרִי סָבַר לַהּ כְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר דִּתְנַן הַמְבַשֵּׁל בַּשַּׁבָּת בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית רַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר אוֹמֵר בְּשׁוֹגֵג יֵאָכֵל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת לַאֲחֵרִים וְלֹא לוֹ בְּמֵזִיד לֹא יֵאָכֵל עוֹלָמִית לֹא לוֹ וְלֹא לַאֲחֵרִים מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן הַסַּנְדְּלָר כִּדְדָרֵישׁ רַבִּי חִיָּיא אַפִּיתְחָא דְּבֵי נְשִׂיאָה וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַשַּׁבָּת כִּי קֹדֶשׁ הִוא לָכֶם מָה קֹדֶשׁ אָסוּר בַּאֲכִילָה אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אֲסוּרִין בַּאֲכִילָה אִי מָה קֹדֶשׁ אָסוּר בַּהֲנָאָה אַף מַעֲשֵׂה שַׁבָּת אָסוּר בַּהֲנָאָה תַּלְמוּד לוֹמַר לָכֶם שֶׁלָּכֶם יְהֵא יָכוֹל אֲפִילּוּ בְּשׁוֹגֵג תַּלְמוּד לוֹמַר מְחַלְּלֶיהָ מוֹת יוּמָת בְּמֵזִיד אָמַרְתִּי לְךָ וְלֹא בְּשׁוֹגֵג פְּלִיגִי בַּהּ רַב אַחָא וְרָבִינָא חַד אָמַר מַעֲשֵׂה שַׁבָּת דְּאוֹרָיְיתָא וְחַד אָמַר מַעֲשֵׂה שַׁבָּת דְּרַבָּנַן מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא כְּדַאֲמַרַן וּמַאן דְּאָמַר דְּרַבָּנַן אָמַר קְרָא קֹדֶשׁ הוּא הוּא קֹדֶשׁ וְאֵין מַעֲשָׂיו קֹדֶשׁ בִּשְׁלָמָא לְמַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא אַמְּטוּ רש"י
אפי' הכי. כי יהיב לה חייל עליה דטלה איסור אתנן הכא נמי כו': מלקות איכא. משום לאו: ר' מאיר היא. במסכת מכות (דף ד.) מעידים אנו בפלוני שחייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין לוקין ומשלמין שלא השם המביאן לידי מכות מביאן לידי תשלומין: גנב וטבח בשבת. ואע''ג דאיכא חיוב מיתה: גנב שור הנסקל. אע''ג דאיסורי הנאה הוא חייב וכדתני לקמן טעמא: וכי. שליח חוטא ושולח מתחייב בתשלומי ד' וה' והא קיימא לן דאין שליח לדבר עבירה במסכת קדושין (דף מב:): אין מכירה. אלא בשנים מוכר ולוקח: התם. כי עביד איהו דפטרה ליה לאו משום דלא מיחייב אלא משום דקם ליה בדרבה מיניה: ר''ש דאמר שחיטה שאינה ראויה כו'. כדתנן בפרקין רבי שמעון פוטר בשני אלו: בשלמא ע''ז ושור הנסקל. איסורי הנאה נינהו דאמר במסכת ע''ז (דף נד.) אע''פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה: בשוגג יאכל. אפי' הוא עצמו ואפילו בו ביום: במזיד לא יאכל. בו ביום והוא הדין לאחרים ואיידי דתנא רישא בדידיה תנא נמי סיפא בדידיה והכי איבעי לן לפרושי בהכל שוחטין: רבי יהודה אומר בשוגג יאכל. הוא בעצמו למוצאי שבת ובו ביום לא הוא ולא אחרים ואיידי דבעי למיתנא סיפא בדידיה תנא נמי ברישא בדידיה: במזיד לא יאכל. הוא עולמית אבל אחרים אוכלים: בדר' יוחנן הסנדלר. גרסינן יאכל: יכול אפי' בשוגג. יאסר באכילה: במזיד אמרתי לך. קודש הוא היכא דשייך דין מיתה ולא בשוגג: מעשה שבת דאורייתא. אסורין באכילה:
תוספותמשום דקא יהיב לה הוי אתנן פי' כיון שצריך לתת לה לצאת ידי שמים אפי' לא היה עומד בחצירה חשיב אתנן ולא מתנה ה"נ הויא מכירה וכן משמע בהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צא. ושם) דחייב ליתן לצאת ידי שמים דאמר התם החוסם את הפרה ודש בה לוקה ומשלם ד' קבים לפרה וג' קבים לחמור ופריך והא קיימא לן דאין לוקה ומשלם ומשני רבא אתנן אסרה תורה אפי' בא על אמו וא"ת דבפרק בן סורר ומורה (סנהדרין דף עב. ושם ) אמרינן רבא איגניבו ליה [דיכרי] במחתרת אהדרינהו ניהליה ולא קבלינהו הואיל ונפק מפומיה דרב דבדמים קנינהו ואם היו חייבין לצאת ידי שמים אמאי לא קבלינהו וי"ל שהם לא היו מחזירים אלא משום שהיו סבורים שחייבין להחזיר מן הדין: והא קי"ל דאין לוקה ומשלם. הכי נמי פריך אמתניתין דאלו נערות (כתובות דף לב. ושם ) ותימה דהא בקנס משמע דמודו כולי עלמא דלוקה ומשלם דילפינן ממוציא שם רע כדמוכח בפ"ק דמכות (דף ד. ושם) דהוי גמרינן בכל דוכתין ממוציא שם רע אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס וכדי רשעתו נוקי בשאר ממון דלאו קנס ודוחק לומר דרבנן פליגי אדרבי מאיר וסברי עדים זוממים קנסא הוא וכדי רשעתו בעדים זוממים כתיב למימרא דאפי' בקנס משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות וי"ל דודאי אי לאו דאיכא למפרך מה למוציא שם רע שכן קנס הוה ילפינן בכל דוכתא דלוקה ומשלם והוה דרשינן כדי רשעתו לדרשה אחרת כדדרשינן באלו נערות אבל השתא דאיכא למפרך ומוקמי כדי רשעתו דאין לוקה ומשלם מהשתא ילפינן בכל דוכתין מהתם דאין עדים זוממים לוקין ומשלמין אפילו בקנס דבכל ענין אמרה תורה דאין עדים זוממים לוקין ומשלמין אפי' בשעה שהעידו שקר טבחו ומכרו דהוי קנס ומעדים זוממין ילפינן טפי ממוציא ש"ר דעיקר מלקות כתיב בהן ומלאו דחסימה דסמיך ליה ילפינן לכל המלקיות: בטובח ע"י אחר. ואם תאמר ולרבה דאמר בפרק אלו נערות (כתובות דף לד: ושם ) דלרבי מאיר חידוש הוא שחדשה תורה בקנס דאף ע"ג דמקטל משלם היכי הוה משני מתני' דאי כר"מ אפי' טובח בשבת נמי וי"ל דהוה מוקים מתני' בדלא אתרו ביה וכרבי יוחנן דאמר חייבי מלקיות שוגגין חייבין בתשלומין והכי משני רבה התם מתניתין דאלו נערות: או לרבות את השליח. ומאן דמצריך או לחלק דריש מתחת לרבות את השליח: בשלמא ע"ז ושור הנסקל שחיטה שאין ראויה היא. הך סוגיא אתיא כמ"ד בהשוחט (חולין דף מ.) אדם אוסר דבר שאין שלו בעשה בה מעשה דפלוגתא דתנאי היא וא"ת והא אמר התם דאפילו למ"ד אדם אוסר הני מילי עובד כוכבים אבל ישראל לצעורי קמכוין ואכתי שחיטה ראויה היא וי"ל (א) כשנתן רשות לשליח לשחוט כרצונו ואפי' לע"ז דאין שייך לומר לצעורי בעלים קמכוין שהשליח סבור שהוא של גנב: המבשל בשבת. מפורש בפרק הניזקין (גיטין דף נג: ושם ): מה קדש אסור אף מעשה שבת אסורים. וא"ת ולא ליכתוב לא קדש ולא לכם ואנא ידענא דאסירי מלא תאכל כל תועבה כל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל וי"ל דאי מהתם ה"א אפי' שוגג להכי איצטריך למיכתב הכא ולסמכיה למחלליה לומר במזיד אמרתי לך ולא בשוגג: היא קדש ואין מעשיה קדש. ולא סגי דלא ליכתוב לא היא ולא קדש דמכל שתעבתי לך הוה אסרינן באכילה והכי איתא בהדיא בפרק כל הבשר (חולין דף קטו. ושם ) : אלא למ"ד דרבנן אמאי פטרי רבנן. הוה מצי למימר דלא דרשי או ותחת לרבות את השליח אלא דלא ניחא ליה למימר דפליגי בשליח ואם תאמר והא משמע לקמן דאפי' בדרבנן פטרינן שחיטה שאין ראויה דהא בעי למימר אליבא דמתני' דקסבר ר' יוחנן דחולין שנשחטו בעזרה לאו דאורייתא וקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו וי"ל דעל כרחך לא בעי למימר דלאו דאורייתא אלא לת"ק דבפרק כיסוי הדם (חולין דף פה: ושם) דייקינן בהדיא דסבר רבי שמעון חולין שנשחטו בעזרה דאורייתא מדתנן בפרק בתרא דתמורה (דף לג:) רבי שמעון אומר חולין שנשחטו בעזרה ישרפו וכן חיה וכי דייק התם ממתניתין דתמורה הוא הדין דהוה מצי למידק ממתניתין דקתני רבי שמעון פוטר בשני אלו: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|