|
טקסט הדף מנוקד
לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בְּקׇדְשֵׁי הַגְּבוּל אֲבָל בְּיוּחֲסִין לֹא וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֲפִילּוּ בְּיוּחֲסִין
וְאַזְדָּא רַבִּי יוֹחָנָן לְטַעְמֵיהּ דְּאָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן מַלְקִין עַל הַחֲזָקוֹת סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין עַל הַחֲזָקוֹת וְאֵין שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה עַל הַחֲזָקוֹת מַלְקִין עַל הַחֲזָקוֹת כְּרַב יְהוּדָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה הוּחְזְקָה נִדָּה בִּשְׁכֵינוֹתֶיהָ בַּעְלָהּ לוֹקֶה עָלֶיהָ מִשּׁוּם נִדָּה סוֹקְלִין וְשׂוֹרְפִין עַל הַחֲזָקוֹת כִּדְרַבָּה בַּר רַב הוּנָא דְּאָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא אִישׁ וְאִשָּׁה תִּינוֹק וְתִינוֹקֶת שֶׁהִגְדִּילוּ בְּתוֹךְ הַבַּיִת נִסְקָלִין זֶה עַל זֶה וְנִשְׂרָפִין זֶה עַל זֶה אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי מִשּׁוּם בַּר קַפָּרָא מַעֲשֶׂה בְּאִשָּׁה שֶׁבָּאת לִירוּשָׁלַיִם וְתִינוֹק מוּרְכָּב לָהּ עַל כְּתֵיפָהּ וְהִגְדִּילַתּוּ וּבָא עָלֶיהָ וֶהֱבִיאוּם לְבֵית דִּין וּסְקָלוּם לֹא מִפְּנֵי שֶׁבְּנָהּ וַדַּאי אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁכָּרוּךְ אַחֲרֶיהָ וְאֵין שׂוֹרְפִין תְּרוּמָה עַל הַחֲזָקוֹת דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ שׂוֹרְפִין עַל הַחֲזָקוֹת וְרַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר אֵין שׂוֹרְפִין וְאָזְדוּ לְטַעְמַיְיהוּ דִּתְנַן תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְּצַד הָעִיסָּה וּבָצֵק בְּיָדוֹ רַבִּי מֵאִיר מְטַהֵר וַחֲכָמִים מְטַמְּאִין מִפְּנֵי שֶׁדַּרְכּוֹ שֶׁל תִּינוֹק לְטַפֵּחַ וְהָוֵינַן בַּהּ מַאי טַעְמֵיהּ דְּרַבִּי מֵאִיר קָסָבַר רוֹב תִּינוֹקוֹת מְטַפְּחִין וּמִיעוּט אֵין מְטַפְּחִין וְעִיסָּה בְּחֶזְקַת טׇהֳרָה עוֹמֶדֶת וּסְמוֹךְ מִיעוּטָא לַחֲזָקָה אִיתְּרַע לֵיהּ רוּבָּא וְרַבָּנַן מִיעוּטָא כְּמַאן דְּלֵיתֵיהּ דָּמֵי רוּבָּא וַחֲזָקָה רוּבָּא עֲדִיף אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מִשּׁוּם רַבִּי אוֹשַׁעְיָא זוֹ הִיא שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר אֵין זוֹ חֲזָקָה שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ תְּרוּמָה אֶלָּא אֵיזוֹ חֲזָקָה לְרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁשּׂוֹרְפִין עָלֶיהָ אֶת הַתְּרוּמָה כְּדִתְנַן עִיסָּה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וּשְׁרָצִים וּצְפַרְדְּעִים מִטַּפְּלִין שָׁם וְנִמְצְאוּ חֲתִיכוֹת בָּעִיסָּה אִם רוֹב שְׁרָצִים טְמֵאָה אִם רוֹב צְפַרְדְּעִים טְהוֹרָה תַּנְיָא כְּוָתֵיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן שְׁנֵי דְּבָרִים אֵין בָּהֶם דַּעַת לִישָּׁאֵל וַעֲשָׂאוּם חֲכָמִים כְּמָה שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם דַּעַת לִישָּׁאֵל תִּינוֹק וְעוֹד אַחֶרֶת תִּינוֹק הָא דַּאֲמַרַן וְעוֹד אַחֶרֶת מַאי הִיא עִיסָּה בְּתוֹךְ הַבַּיִת וְתַרְנְגוֹלִים וּמַשְׁקִים טְמֵאִים שָׁם וְנִמְצְאוּ רש"י
לא שנו. דסמכינן אכרוכין אלא לקדשי הגבול אם כהן הוא אוכלים בקדשי הגבול משהביא ראיה על אשה זו שהיא כשירה לכהונה סומכין על הבנים הכרוכין אחריה לומר בניה הן ואינן חללין: אבל ליוחסין. אם יש בהן בנות אינן נישאות לכהנים עד שיביאו ראיה שהן בנותיה של זו: ור' יוחנן אמר אפילו ליוחסין. סמכינן אחזקה שהן כרוכין אחריה: ואזדא רבי יוחנן לטעמיה. דאמר סמכינן אחזקה שהוחזקו ליכרך אצלה בחזקת שהיא אמו אפילו לענין דיני נפשות ליסקל ולישרף זה על זה כדלקמן וכ''ש ליוחסין להכשר כהונה: מלקין על החזקות. על דבר שאנו מחזיקים כן ואפילו אין עדות בדבר: שורפים וסוקלין כו'. כדמפרש להו ואזיל: ואין שורפין תרומה על החזקות. דבר שהוא טמא מתוך חזקה ולא מתוך שהוא ראיה ונגע בתרומה כגון תינוק שהוא סתמא מוחזק טמא שמחפש באשפה שיש שם נבילות ושרצים ונגע בתרומה אין שורפין אלא תולין כדמפרש טעמא כדאמרינן העמד עיסה על חזקת טהרה ואלו הוא ממיעוט תינוקות (הוא) שלא טיפח: הוחזקה נדה בשכינותיה. שראו שכינותיה שהיא היום היתה מלובשת בגדי נדותה: איש ואשה תינוק ותינוקת שהגדילו בתוך הבית. בחזקת שהיא אשתו ואלו בניהם ואין אנו מכירין בהם בעדות גמור: נסקלין זה על זה. אם בא הבן על האשה נסקל הבן עליה משום בא על אמו והיא עליו: ונשרפין זה על זה. אם בא האיש על הבת דבתו בשריפה: ותינוק מורכב על כתיפה והגדילתו. בחזקת בנה: ובצק בידו. בידוע שנטל מן העיסה: לטפח. בשרצים ונבלות שבאשפה: סמוך מיעוטא. דאין מטפחים לחזקה דעיסה ואיתרע רובא דמטפחין דלר' מאיר לא בטיל מעוטא לגמרי דשמעינן ליה (נדה דף לב.) דחייש למיעוטא הילכך במקומו עומד וכי משכח מידי לאיצטרופי בהדיה מצטרף: מיעוטא כמאן דליתיה דמי. דבטיל ליה לגבי רובא ורבנן לטעמייהו דלא חיישי למיעוט (שם): זו היא ששורפין עליה את התרומה. חזקה ששורפין עליה את התרומה חזקת תינוקות שמחזיקין לטפח שורפין עליה תרומה דהאי מטמאין דקאמרי רבנן לשרוף קאמרי: אין זו חזקה ששורפין כו'. וכי אמרי רבנן לתלות קאמרי: שרצים. צב הדומה לצפרדע הצב טמא והצפרדע טהור: מטפלים שם. עושים נפולין נפולין חתיכות חתיכות: ונמצאו חתיכות בעיסה. ואין ידוע אם של שרצים או של צפרדעים: אם רוב שרצים. אם הבית מוחזקת להיות שרצים מצוים שם יותר מצפרדעים טמא אף לישרף דחזקה ורובא דאיתיה קמן הוא אבל ההיא דתינוק רובא דליתיה קמן הוא: כותיה דר' יוחנן. דאמר מטמאין דרבנן לתלות: כמי שיש דעת לישאל. וקי''ל (נדה דף ד:) ברה''י ספיקו טמא דבדבר שאין בו דעת לישאל קי''ל (שם) דאפילו ברה''י ספיקו טהור:
תוספות
לא שנו אלא בקדשי הגבול. לפי' רש''י הא דאמרינן דמהני כרוכין היינו דוקא לתרומה שאם הוא כהן והביא ראיה על האשה אין צריך להביא ראיה על הבנים להאכילן בתרומה וקשה דמשמע דמכל מקום צריך שיהו כרוכין להאכילן בתרומה ובפרק האשה שנתארמלה (כתובות דף כה:) אמרינן האומר בני זה וכהן הוא נאמן להאכילו בתרומה ואינו נאמן להשיאו אשה אלמא לא בעינן שיהו כרוכין אחריה ויש לומר דרב תנא הוא ופליג ורבינו תם פירש דרב סבר כמאן דאמר (שם כד:) אין מעלין מתרומה ליוחסין ולכך נאמן להאכילו תרומה כיון דבידו הוא ומתני' דהכא סברה כמאן דאמר (שם) מעלין מתרומה ליוחסין והכא הכי פירושו לא שנו אלא בקדשי הגבול פירוש בכל דבר קדושה כגון לתרומה ולנשיאת כפים ולהשיאו אשה אבל ליוחסין לא כלומר לסקול על ידו דקאמר זה הבן וזו אמו והבן בא עליה לא מהימן והיינו דקאמר ואזדא רבי יוחנן לטעמיה דאמר סוקלין ושורפים על החזקות ולפירוש הקונטרס אבל ליוחסין כגון להיות משמש בנו על גבי המזבח לא מהימן צריך לומר דהכי מייתי ראיה סוקלין ושורפין על החזקות וכל שכן דנאמן ליוחסין: שדרכו של תינוק לטפח. פירש בקונטרס לטפח באשפה וא''ת כיון שהתינוק אינו ודאי טמא אם כן אמאי נקט תינוק שנמצא בצד העיסה לינקוט שנגע בעיסה ועוד קשה דאמרינן בתוספתא (דטהרות פ''ג ע''ש) מפני מה אמרו שהתינוק טמא משום דנשים נדות מגפפות ומנשקות אותו והכא מפרש משום דמטפחין באשפה לכך פירש ר''ת שהתינוק ודאי טמא כדמפרש בתוספתא ולכך נקט שנמצא בצד העיסה ובצק בידו דהשתא ספק הוא אם נטלה מן העיסה וטימא את העיסה או שמא אדם טהור נכנס לשם ונטל את העיסה ונתן לתינוק ובהא פליגי ר' מאיר ורבנן דר' מאיר מטהר דתלינן באדם טהור וחכמים מטמאין מפני שדרכו של תינוק לטפח פי' בעיסה ויש לנו לומר שנטלה ובכי האי גוונא פליגי בתוספתא גבי תינוק שנמצא בצד הקבר ושושנים בידו ואינו יודע אם התינוק נטלן או אדם טהור נתנן לו ר' מאיר מטהר וחכמים מטמאין: סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע ליה רובא. פירוש והוי רוב כמאן דליתיה וקשה דבריש פרק בתרא דיבמות (דף קיט.) אמרינן גבי האשה שהלך בעלה למדינת הים וצרתה עמו ושמעה האשה שמת בעלה ר' מאיר אומר לא תנשא ולא מתיבמת לפי דרוב נשים מתעברות ויולדות ואיכא למימר שהצרה שהלכה עמו ילדה והויא האשה שנשארה פטורה מן היבום ומיעוט מפילות ילדיהן וקאמר ר''מ דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה שהרי היתה בחזקת זקוקה ליבום כשהלך בעלה למדינת הים ולא היה לו בנים והוה ליה פלגא ופלגא כלומר דמיעוטא וחזקה חשובין כנגד אותן רוב דנשים מתעברות ויולדות והוה פלגא ופלגא ולא תנשא ולא תתייבם וכמו כן אית לן למימר הכא וכי תימא דאין הכי נמי והא דמטהר רבי מאיר היינו משום דתינוק אין בו דעת לישאל וכל ספק שאין בו דעת לישאל אף ברשות היחיד ספיקו טהור דהא בהדיא אמרינן בסמוך בשמעתין דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל וי''ל שאין זה רוב חשוב אלא רוב גרוע לכך מרעי ליה מיעוטא וחזקה ותדע שאין חשוב מדאמרינן בסמוך עשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל ולכך מטמאין את העיסה ואי הוה רוב חשוב אפילו אין בו דעת לישאל הוה לן לטמויי וע''כ צריך לומר כן דאם לא כן קשה אליבא דרבנן דהא רבנן קאמרי התם גבי הלך בעלה למדינת הים ושמעה שמת תנשא דקסברי דמיעוט כמאן דליתיה דמי ורובא וחזקה רובא עדיף ואם כן אמאי קאמר הכא רבי יוחנן אליבא דרבנן אין זו חזקה ששורפין עליה תרומה אלא שמע מינה שאין זה רוב חשוב ולפיכך התם דרוב חשוב תנשא (ולפי זה ניחא מה שמקשים העולם דקשה להו גבי שני דברים אין בו דעת לישאל ועשאוהו כמי שיש בו דעת לישאל וקא חשיב דתינוק ומקשין מאי איריא שיש בו דעת לישאל תיפוק ליה משום דסבירא להו לרבנן במיעוטא כמאן דליתיה ורובא וחזקה רובא עדיף וא''כ אפילו אין בו דעת לישאל טמא דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה ש''מ שאין זה רוב חשוב ואי לאו דעשאוהו חכמים כמי שיש בו דעת לישאל לא היו מטמאים):
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|