סקר
כמה לומדי דף יומי יש בארץ ובעולם להערכתך?
עד 60,000
60,000-90,000
90,000-120,000
מעל 120,000


 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

רש"י

דשקיל ליה. לעציץ ויהיב ניהלה: שמא יקטום. העלה והויא קציצה מן המחובר: עד שיחזיק בזרעים. עציץ הוי תלוש ומיקני במשיכה זרעים הוי מחוברין ודינן כקרקע ונקנים בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש או עידר דהויא חזקה ובלא יהיב מעות קמיירי דאי יהיב זוזי מיקנו בכסף: החזיק בעציץ. ולא משכו לקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו: אף עציץ לא קנה. דמטלטלין לא מיקנו בחזקה: נקבו בארץ ונופו בחוצה לארץ. שהיה מונח על הגבול ונוף הזרעים נוטה חוץ לעציץ חוץ לגבול: בתר נקבו אזלינן. שמשם הוא יונק וחייב במעשר: בתר נופו אזלינן. ופטור מן המעשר מן התורה בחוצה לארץ: בדאשרוש. חוץ לנקב בתוך קרקע ארץ ישראל: כולי עלמא לא פליגי. דלא אזלי' תו בתר נוף הואיל ומחובר ממש בארץ: ובדאשרוש לא פליגי. ליכא למאן דאזיל בתר נוף: שתי גנות זו על גב זו. וזו אצל זו וקרקעית האחת גבוה מחברתה וגידור שלה זקוף והירק בינתים בגידור הגבוהה דעכשיו הוא נשרש בקרקעו של עליון ונופו באוירו של תחתון: של תחתון. אזלי' בתר נוף: כדקתני טעמא. שאם ירצה תחתון למלאות גנתו כו' והואיל ובידו למחות וגורם לירק הזה זוכה בה ולאו משום הטיית נוף: טבל וחולין מעורבין זה בזה. אין לך פירי באילן הזה שאין מקצתו מן הארץ שהוא טבל ומקצתו מחוצה לארץ שהוא חולין לפי שהיניקה מתערבת ונפקא מינה שאין מעשרין מטבל ודאי עליו דהוי מן החיוב על הפטור ולא ממנו על טבל ודאי: הגדל בחיוב. מה שבתוך ארץ ישראל: מקצת נופו כו'. ואע''פ שכל שרשיו בארץ או בחו''ל אלמא אזלינן בתר נוף: מ''ט דרבן שמעון. מהו הגדל בחיוב חייב והלא היניקה של שרשין מעלה שרף בכל הפרי ושורשי עבר זה מעלים שרף לפרי שבעבר זה: דמפסיק צונמא. שן סלע מבדיל באמצע השרשים ומפסיקין עד הגזע הלכך לרבן שמעון לא ינקי מהדדי: דהדרי ערבי. שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם: מר סבר אוירא מבלבל. אע''פ שכל מה שיש מן השרשין בקרקע הוי מובדל הואיל וכשיצא לאויר הוא מעורב ומבלבל וינקי מהדדי: ומ''ס. אוירא לא מבלבל הואיל ובתוך הקרקע מובדל בסלע שאינו מצמיח ומיהו היכא דכל שרשיו בא''י ליכא מאן דאזיל בתר נוף: שלש עורות הן. חלוקין בשמותיהן ובשיעוריהן: כמשמעו. כמצה זו שלא נתקנה בחימוץ כדת הלחם: קמיח. מעובד בקמח: למאי הלכתא. שיעוריהן חלוקין: משקולת. של עופרת עשויה להיות פוחתת ומחפין אותה בעור שלא תהא נשופת ופוחתת: רבעא דרבעא. משקל קטן שלהן היה: חיפה. מתוקן קצת וראוי לחפות בו קמיעין: לכתוב עליו את הגט. כרבנן דמכשרי ומיהו קלף גמור דמליח וקמיח ואפיץ לא שמיה עור משום הכי לא מני בהדייהו ושיעוריה תנן בהמוציא יין (שבת דף עט:) קלף כדי לכתוב בו פרשה קטנה שבתפילין אבל דיפתרא אינו כשר לתפילין הילכך שיעורו בגט: מאן חכמים. כלומר מאן נינהו ומאי טעמייהו דמכשרי:

תוספות

עציץ של אחד וזרעים של אחר. ה''ה דהוה מצי לאשמועי' הכל בעציץ וזרעים של אחד אלא לרבותא נקט הכי דאע''ג דבעל עציץ קונה זרעים לא קנה אע''פ שהם בתוך העציץ שלו: החזיק בזרעים קנה עציץ. צריך עיון אם צריך לומר אגב וקני כמו בעלמא כדאמרי' בפ''ק דקידושין (דף כז.) או שמא הכא לא צריך דכיון דצריך עציץ לזרעים בטל אגב זרעים וכן גבי שטר כיון שהחזיק בקרקע נקנה השטר בכל מקום שהוא ושמא התם לא בעינן אגב משום דשטר אפסרא דארעא הוא: בתר נקבו אזלינן. למאן דאמר בהעור והרוטב (חולין קכח.) בדלעת הנטוע בעציץ שאינו נקוב ויצאה חוץ לעציץ הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו ה''ה אם עציץ בחוצה לארץ ונופו נוטה לארץ דמהני יניקת הנוף לענין נוף גופיה וחייב במעשר מכל מקום לא חשיבא יניקת הנוף כיניקת שורש דהא לא מטהרה יניקת הנוף מה שבתוך העציץ והכא מחייב נוף מחמת יניקת העיקר: ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גנות כו'. קס''ד דהא דקתני סיפא א''ר מאיר ומה אם ירצה העליון כו' שאין זה עיקר הטעם מדקתני נמי התם א''ר מאיר מאחר ששניהן יכולין למחות זה על זה רואין מהיכן ירק זה חי משמע דבסברא פליגי אי זה מהן עיקר ואמרי' נמי התם בגמרא בפ' הבית והעלייה (ב''מ דף קיח:) ואזדו לטעמייהו אילן היוצא מן הגזע כו' ותנן נמי גבי ערלה כי האי גוונא ותימה דלא מייתי הכא מערלה: לא על נייר מחוק. שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק אבל שניהם על המחק כשר כדאמרי' בריש גט פשוט (ב''ב קסד.) דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים: שלש עורות הן. פי' בקונטרס דקלף גמור לא חשיב בהדייהו דלא שמיה עור ועוד אומר ר''י דלא מני בהדייהו קלף משום דבהדיא תנן ששיעורו כדי לכתוב פרשה קטנה שבתפילין ואף על גב דשיעור חיפה דהוי כדי לעשות קמיע שנוי במשנה מ''מ לא הזכיר חיפה בהדיא במתני': כדי לכתוב עליו את הגט. היינו כרבנן דמכשרי אדיפתרא ולהכי מייתי לה הכא ואלו השיעורין אינן לפי חשיבות העור דיש שהוא חשוב ושיעורו גדול מן הגרוע ממנו אלא כל א' שיעורו במה שרגילין לעשות ממנו: מאן חכמים ר' אלעזר. פי' בקונטרס דאמר עדי מסירה עיקר והבאה להנשא צריכה להביא עדי מסירה ודוקא הכא על דבר שיכול להזדייף אומר רש''י דצריכה עדי מסירה בשעה שבאת להנשא אבל בגיטין הכתובים בדבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא ע''י עדי חתימה ואפילו לר' אלעזר כדתנן בפ' בתרא (לקמן פו.) ומייתי ליה בריש מכילתין שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם אבל מה שפי' בקונטרס דלר' מאיר אשה הבאה לינשא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף אינה צריכה עדי מסירה ועדים החתומים בו אינה מביאה לפנינו אם יש מכירין חתימתן ואי הוה ביה תנאה וזייפתיה ליכא דידע משמע דאי הוי סהדי קמן הוה כשר ואי אפשר לומר כן דלר' מאיר בעינן שיהא מוכח מתוכו כדמשמע בריש כל הגט (לקמן כד:) ובדבר שיכול להזדייף אין מוכיח מתוכו כלום:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
תיכנות: אדם סלומון
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר