|
טקסט הדף מנוקד
הָתָם קָיְימָא דְּמַסְּקִינַן לַהּ וּמַחֲתִינַן לַהּ כְּדֵי לְיַיגְּעָהּ דְּתַנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר בֵּית דִּין מַסִּיעִין אֶת הָעֵדִים מִמָּקוֹם לְמָקוֹם כְּדֵי שֶׁתִּטָּרֵף דַּעְתָּן עֲלֵיהֶן וְיַחְזְרוּ בָּהֶן
שֶׁשָּׁם מַשְׁקִין אֶת הַסּוֹטוֹת וְכוּ' בִּשְׁלָמָא סוֹטוֹת דִּכְתִיב וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' מְצוֹרָעִין נָמֵי דִּכְתִיב וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן הַמְטַהֵר וְגוֹ' אֶלָּא יוֹלֶדֶת מַאי טַעְמָא אִילֵּימָא מִשּׁוּם דְּאָתְיָין וְקָיְימָין אַקּוּרְבָּנַיְיהוּ דְּתַנְיָא אֵין קׇרְבָּנוֹ שֶׁל אָדָם קָרֵב אֶלָּא אִם כֵּן עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אִי הָכִי זָבִין וְזָבוֹת נָמֵי אִין הָכִי נָמֵי וְתַנָּא חֲדָא מִינַּיְיהוּ נְקַט תָּנוּ רַבָּנַן אֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּהּ גַּס בַּחֲבֶירְתָּהּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר לֹא מִן הַשֵּׁם הוּא זֶה אֶלָּא אָמַר קְרָא אֹתָהּ לְבַדָּהּ וְתַנָּא קַמָּא הָכְתִיב אֹתָהּ תַּנָּא קַמָּא רַבִּי שִׁמְעוֹן הִיא דְּדָרֵישׁ טַעַם דִּקְרָא וּמָה טַעַם קָאָמַר מָה טַעַם אוֹתָהּ לְבַדָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא לִבָּהּ גַּס בַּחֲבֶירְתָּהּ מַאי בֵּינַיְיהוּ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ רוֹתֶתֶת וְרוֹתֶתֶת מִי מַשְׁקִין וְהָא אֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת דִּתְנַן אֵין מַשְׁקִין שְׁתֵּי סוֹטוֹת כְּאַחַת וְאֵין מְטַהֲרִין שְׁנֵי מְצוֹרָעִין כְּאַחַת וְאֵין רוֹצְעִין שְׁנֵי עֲבָדִים כְּאַחַת וְאֵין עוֹרְפִין שְׁתֵּי עֲגָלוֹת כְּאַחַת לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת אָמַר אַבָּיֵי וְאִיתֵּימָא רַב כָּהֲנָא לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּכֹהֵן אֶחָד כָּאן בִּשְׁנֵי כֹּהֲנִים וְהַכֹּהֵן אוֹחֵז בִּבְגָדֶיהָ תָּנוּ רַבָּנַן וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה אֵין לִי אֶלָּא רֹאשָׁהּ גּוּפָהּ מִנַּיִן תַּלְמוּד לוֹמַר הָאִשָּׁה אִם כֵּן מָה תַּלְמוּד לוֹמַר וּפָרַע אֶת רֹאשָׁהּ מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֵן סוֹתֵר אֶת שְׂעָרָהּ רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר אִם הָיָה לִבָּהּ וְכוּ' לְמֵימְרָא דְּרַבִּי יְהוּדָה חָיֵישׁ לְהִרְהוּרָא וְרַבָּנַן לָא חָיְישִׁי וְהָא אִיפְּכָא שָׁמְעִינַן לְהוּ דְּתַנְיָא הָאִישׁ מְכַסִּין אוֹתוֹ פֶּרֶק אֶחָד מִלְּפָנָיו וְהָאִשָּׁה שְׁנֵי פְּרָקִים אֶחָד מִלְּפָנֶיהָ וְאֶחָד מִלְּאַחֲרֶיהָ מִפְּנֵי שֶׁכּוּלָּהּ עֶרְוָה דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה וַחֲכָמִים אוֹמְרִים הָאִישׁ נִסְקָל עָרוֹם וְאֵין הָאִשָּׁה נִסְקֶלֶת עֲרוּמָּה אָמַר רַבָּה הָכָא טַעְמָא מַאי שֶׁמָּא תֵּצֵא מִבֵּית דִּין זַכָּאִית וְיִתְגָּרוּ בָּהּ פִּרְחֵי כְהוּנָּה הָתָם הָא מִסְתַּלְּקָא וְכִי תֵּימָא אָתֵי לְאִיגָּרוֹיֵי בְּאַחְרָנְיָיתָא הָאָמַר רָבָא גְּמִירִי דְּאֵין יֵצֶר הָרָע שׁוֹלֵט אֶלָּא בְּמַה שֶּׁעֵינָיו רוֹאוֹת אָמַר רָבָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה קַשְׁיָא דְּרַבָּנַן אַדְּרַבָּנַן לָא קַשְׁיָא אֶלָּא אָמַר רָבָא דְּרַבִּי יְהוּדָה אַדְּרַבִּי יְהוּדָה לָא קַשְׁיָא כִּדְשַׁנִּין רש"יהתם קיימא. בלשכת הגזית כדקאמרת שיאיימו עליה ב''ד הגדול ולשכת הגזית בעזרה היתה חציה בקודש וחציה בחול כדאמר ביומא פרק שני (דף כה.): ומחתינן לה. מכל הר הבית לאחר שיאיימו עליה: כדי לייגעה. ותדאג מן המים ותודה כשתראה בצרתה: מסיעין היו את העדים. שמעידים עדות נפשות וכשבודקין אותן היו מסיעין אותן מפינה לפינה ומלשכה ללשכה: לפני ה'. והוא הפתח שבו דרך כניסה ויציאה לכל באי עזרה: אקורבנייהו. כשמקריבים את קרבן קיניהם לטהרם באכילת קדשים ומצוה על האדם שיעמוד וישמור על קרבנו ונפקא לן בספרי מתשמרו להקריב לי במועדו (במדבר כח) ומי שיכול ליכנס בעזרה נכנס ואלו שלא היו יכולות מפני שהיו מחוסרות כפרה עומדות בחלל שער נקנור שלא נתקדש: זבין וזבות נמי. כשמקריבין קרבניהם הן מחוסרי כפרה ואינן יכולין ליכנס: שלא יהא לבה גס בחברתה. שמא האחת עומדת על בורייה ואינה מודה לומר טמאה אני וחברתה שהיא טמאה רואה את זו שאינה מודה וסובלת את בושתה ולבה מתגבר עליה לעשות כמו זו ואינה מודה: לא מן השם הוא זה. לא זהו הטעם שאמרת העיקר הנאמר בדבר: אותה. והשביע אותה הכהן: ר''ש יהיב טעמי לקראי בב''מ (דף קטו.) דקא אמר לא תחבל בגד אלמנה בעניה נאמר ולא בעשירה דטעם המקרא שאם אתה ממשכנה ואתה חייב להחזיר לה ואתה נכנס שחרית ליטלו וערבית להחזירו משיאה שם רע בשכינותיה: מאי בינייהו. בין רבי יהודה לרבי שמעון אי משום לבה גס בה ואי משום גזירת הכתוב: איכא בינייהו. אשה שאנו רואים בה שהיא רותתת מאימת המים ואינה מודה למ''ד שלא יהא לבה גס בה זו אנו רואין שאין לבה גס בה ולמאן דלא דריש טעמא דקרא אלא גזירת הכתוב אין משקין עמה אחרת: ורותתת מי משקין. עמה אחרת נהי דאין לבה גס בה האיכא משום עשיית מצות חבילות כדתניא כו': חבילות חבילות. שנראה כמי שהיו עליו למשאוי וממהר לפרק משאו: בכהן אחד. הוי חבילות וכן לגבי עבדים בב''ד אחד ובאדון אחד: ופרע. בכל מקום לשון גילוי הוא.: גופה מנין. כדתנן מגלה את לבה: סותר את שערה. מרבה בגילויה שסותר קליעתה: חייש להרהורא. שלא יתנו הרואין את לבם בה: האיש מכסים אותו. כשנסקל: פרק אחד. חתיכת בגד מלפניו ושאר כל גופו ערום: שכולה ערוה. אחוריה ופניה שבית הבשת נראה משני צדדין: הכא היינו טעמא דר' יהודה שמא תצא מב''ד זכאה. שטהורה תמצא ולא יבדקוה המים ויתגרו בה ויהיו רודפים אחריה כל ימיה: פרחי כהונה. נקט על שם שהיו מצויין בעזרה יותר משאר העם: וכי תימא אתי לאגרויי באחרנייתא. על ידי שראו את זו ערומה מתגרה יצרם בנשים אחרות: גמירי. מסורת בידי מרבותי: דרבנן אדרבנן לא קשיא. בתמיה דשנית רבי יהודה ולא חיישת לשנויי דרבנן: תוספות. ששם משקין את הסוטות. בתוספתא (פ''א) שנא' (מלכים א ח) את אשר יחטא איש לרעהו ונשא בו אלה להאלותו ובא אלה לפני מזבחך בבית הזה וכו' להרשיע רשע וצבתה בטנה ולהצדיק צדיק [לתת לו כצדקתו שנאמר ואם לא נטמאה האשה וטהורה היא] ונקתה ונזרעה זרע היא עומדת מבפנים והכהן עומד מבחוץ שנאמר והעמיד הכהן את האשה לפני ה' האשה לפני ה' ואין כהן לפני ה': אין משקין שתי סוטות כאחת. נראה לפרש שיעמיד שתיהן בעזרה בבת אחת להשקותן אע''פ שאין שותות כאחת וכן רציעה ובתוספתא דפרה (פ''ג) תנא נמי אין שתי פרות נעשות כאחת משנעשית אפר מביא אחרת ושורפה על גבה ותימה וכי היה אוסר בכה''ג לשחוט שני זבחים כאחד כגון שני עולות או שני חטאות שיעמיד שניהן בעזרה וישחוט א' ואחר כך ישחוט השני והא דאמרי' בפ''ב דשחיטת חולין (דף כט: ושם) תזבחהו שלא יהא א' שוחט שני זבחים מיירי שיחתוך שני צוארין כאחד דאיכא איסור דאורייתא אבל בכה''ג לא מיירי התם ובפ' נערה המאורסה (נדרים עג.) בנדרים בעי מהו שיפר אדם לשתי נשיו כאחד אותה דוקא או לאו דווקא ופשיט להו מהכא: איכא בינייהו רותתת. נראה דהוה מצי למימר איכא בינייהו אשה אחרת שאינה סוטה לר' שמעון מותר לר' יהודה אסור להעמיד אצלה שום אשה בשער נקנור דאמר בפרק טרף בקלפי (יומא דף מב:) דפליגי נמי הכי רבי ורבי שמעון בקרא דוהוציא אותה דכתיב גבי פרה ואמר איכא בינייהו חמור דלרבי דאמר אותה לבדה אסור להוציא עמה חמור: והא אין עושין מצות חבילות. תימה מאי פריך והלא אין עושין מצות חבילות ליכא אלא איסור מדרבנן משום דמיחזי עליה כמשא ואינהו פליגי בקראי: כאן בשני כהנים. רש''י פירש וכן גבי עבד בב''ד אחד ואדון אחד ותימה והא טהרת ב' מצורעין דמי לשני עבדים של שני בני אדם: והכהן אוחז בבגדיה. בפרק אלו הן הלוקין (מכות דף כב:) תניא נמי הכי חזן הכנסת אוחז בבגדיו כו' ונראה משום דכתיב בו ונקלה מצוה לנוולו בתוספתא (פ''א) כהנים מטילים גורלות וכל מי שיעלה גורלו אפילו כ''ג יוצא ועומד בצד סוטה ואוחז בבגדיה: אם היה לבה נאה. אע''ג דגזירת הכתוב הוא שב ואל תעשה לאו מיעקר הוא כדאיתא פ' האשה רבה (יבמות צ.): האיש נסקל ערום ואין האשה נסקלת ערומה. תימה מאי קשיא דרבנן אדרבנן והא מפרש טעמא בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מה.) משום דכתיב אותו בלא כסותו ואין אותה בלא כסותה א''כ למה היה לנו לנוולה מאחר שהכתוב אומר שלא לנוולה אם היינו מנוולין אותה א''כ אנו עוקרין הכתוב בידים י''ל בין לר' יהודה בין לרבנן דאותו לא בא אלא למעט על הכסות שלו הילכך לרבנן לא שמענו מן התורה מה דינה והרשות ביד בית דין לעשות כמה שירצו ובגמרא מפרש במאי פליגי להכי קשיא דרבנן אדרבנן כיון דלא חיישינן להרהורים היה לנו לנוולה משום יסור: ויתגרו בה פרחי כהונה. תימה כיון דלאו חובה לאנשים לראותה יתלו סדין של בוץ בינה לבין האנשים ויסתור שערה כדאמר קרא ואי משום כהן המשקה אותה יהפוך פניו לצד אחר והכי תני בספרי בהדיא ופרע את ראש האשה סדין של בוץ פורש בינו לבין העם כהן פונה לאחוריו ופורעה כדי לקיים בה מצות פריעה ולרבי יהודה נמי נעשה כך וי''ל לר' יהודה אם היו פורסין סדין בינה לבין האנשים לא היה ניוול כל כך בפני הנשים כמו באנשים שאין אשה בושה מפני חברותיה ולא יוסרו: גמירי אין יצר הרע שולט אלא במה שעיניו רואות. מקשי' מפרק אין דורשין (חגיגה יא:) דאמר עריות בין בפניו בין שלא בפניו נפיש יצרייהו ולא קשיא מידי דהתם ה''פ מאחר שראה הערוה פעם אחת שוב מהרהר אחריה לעולם אפי' שלא בפניה אבל מחמת שראה הנסקלת ערומה אינו מהרהר אחר אחרת: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|