מתני' אינו אסור אלא בכבוש של ירק. דסתם כבוש ירק הוא אבל אמר כבוש שאני טועם הואיל ואמר כי האי לישנא אסור בכל הכבושין וה''ה בכל הנך אם אמר בשלוק סתם אינו אסור כו' דסתם שלוק שלהן אינו אלא בשר ודעתיה לא הוי אלא בשר דדרכו להתבשל ולהשלק: גמ' אמר קונם דכביש עלי או דשליק עלי מאי. מי אמרינן דכביש דמי כמ''ד הכבוש או דילמא דמי כמאן דאמר כבוש שאני טועם ואסור בכל הכבושין: תיבעי. כלומר תיקו: מתני' דג דגים שאני טועם. דג משמע גדול דגים משמע קטנים וכיון דאמר שניהם אסור בהן בין גדולים בין קטנים: ומותר בטרית טרופה. דג ששמו טרית ומוכרין אותו בחתיכות שלא נדר אלא מדג הנמכר שלם: ובציר. שעושין מקרבי דגים וכל שכן במורייס שאין עושין אותו אלא משומן של דגים: אסור בציר ובמורייס. דהני בכלל טרופין נינהו: גמ' הלך אחר לשון בני אדם. שקורין דג לגדול ודגה לקטנים להכי כי אמר דג מותר בקטנים וכי אמר דגה אסור בקטנים וכי אמר דג דגה אסור בשניהם: אמר הרי עלי ציחין. מי אמר דמדגים ממש קאמר ולא מדבר אחר או דילמא דמי כמאן דאמר מן הצחנה: מתני' מן הקום. משג''א היינו נסיובי דחלבא דקום אינו בכלל חלב: אוסר. דקא סבר יש בו צחצוח חלב והוי בכלל חלב: מן הקום מותר בחלב. דברי הכל דחלב אינו בכלל קום:

קונם מן הכבוש. שאמר קונם כבוש עלי אינו אסור אלא בכבוש של ירק דסתם כבוש משמע כבוש של ירק אבל לא כבוש שאני טועם כיון שאמר שאני טועם אסור בכל הכבושים: מן השלוק. סתמא הוי של ירק: דכבוש מאי. פירוש אם אמר קונם דכבוש עלי מאי כסתם כבוש דמי ואינו אסור אלא בכבוש ירק או דילמא כשאני טועם דמי ואסור בכל הכבושי': מן הצלי סתמא הוי . דבשר: מן המליח. סתם מליח הוי דג מליח: דג דגים שאני טועם. פירוש דג או דגים ורבי שמעון דאמר בגמרא דג גדולים משמע פליג אהא וי''א דג ודגים דאמר לתרוייהו: בטרית טרופה. מין דג גדול שחותכין וטורפין אותו ולא מיקרי לא דג ולא דגים אלא יש להם שם בפני עצמם: טרית טונינ''א בלע''ז וי''מ שלכך מותר בטרית שלא נתכוון אלא בדגים שלמים: ומותר בציר. אע''פ שדגים מעורבין בו וא''צ לומר מורייס שאין בו אלא שומן דגים: הנודר מן הצחנה. דגים טרופים כדאמר בע''ז (דף מ.) ובסנהדרין (דף מ: ') מוניני וצחנתא טעים ופריס להו וי''מ דגים קטנים ולפי שהטרית חתוכה בחתיכות קטנות הוי בכלל צחנה: ומותר בציר ובמורייס. דאין ניכר בהם ממשות הדגים ולא נתכוון אלא לממשות הדגים: הנודר בטרית טרופה אסור בציר ובמורייס. טרופה ואין טרופה גדולה מזה שאין בהם רק ליחלוחית הדג ושומנו: תניא ר' שמעון אומר דג שאני טועם אסור בדג גדול. דדג משמע דג גדול כדכתיב וימן ה' דג גדול: דג דגה. פירוש שאמר שניהן בין גדולין בין קטנים משמע מייתור הלשון: במעי הדגה וכו' בנדרים הלך אחר לשון בני אדם. וקורין לקטנים דגה: הרי עלי צחיחין. כיון דאמר לשון זה משמע צחנתא זו דוקא ומותר בטרית טרופה או דלמא כנודר מן הצחנה ואסור בטרית: ומותר בקום. מי חלב דהואיל ופסולת חלב הוא אינו בכלל חלב ורבי יוסי אוסר דפסולת חלב הוי בכלל חלב: קום. מי חלב שקורין משג''א ורבי יוסי סבר דקום בכלל חלב וכן חלב בכלל קום וי''מ הנודר בקום מותר בחלב לדברי הכל: הנודר מן הגבינה אסור בין מלוחה בין תפילה. ואע''ג דלא אכלי אינשי אלא מלוחה: הנודר מן הבשר מותר ברוטב ובקיפה. אע''ג שיש בו טעם בשר ואע''ג דקיפה הוי בשר שנקפה בשולי הקדירה דלא קרי אינשי בשר אלא חתיכות בשר שהן בעין: ר' יהודה אוסר. דסבר היא וטעמה: בבשר מותר ברוטב. לכאורה משמע דמותר בשר להחליף ולמבור וכן בנודר מן הענבים ומן התאנים: שאינו מתכוין לאסור עצמו בהנאת מין כשהוא מזכיר אבל כשאמר קונם בשר זה עלי אסור אפילו בהנאה וכי ההיא דקונם פירות הללו עלי דאסור בחילופיהן:

ר"ן
מתני' מן הכבוש אין אסור אלא מן הכבוש של ירק. משום דכיון דאמר הכבוש משמע הידוע וסתמא דירק הוא: כבוש שאני טועם אסור בכל הכבושין. דכיון שהזכירו בלא ה''א הידיעה כל כבוש במשמע ודקתני שאני טועם לאו משום דאי לא אמר שאני טועם לא מיתסר בכל הכבושים דודאי כיון דאמר כבוש מיתסר בכולהו אלא לרבותא נקטיה דאפי' אמר שאני טועם אי אמר כבוש אין ואי לא לא וכולה מתני' בכי האי גונא מפרשא ברישא מן הצלי דמשמע הידוע ובסיפא צלוי דמשמע כל צלוי ברישא המליח דמשמע הידוע ובסיפא מלוח דמשמע כל המלוחים ואית דמפרשי דלא הוי הפרשה דמתני' בין הכבוש לכבוש אלא סיפא דקתני בכל הכבושין משום דקאמר שאני טועם הוא ובכי האי גוונא נמי באינך כולהו: ירושלמי הוון בעי מימר מלוח לעולם הא לשעה לא אמר ר' יודן מן מה דתנינן הרי עלי כבשר מליח וכיין נסך הדא אמרן מלוח לשעה מלוח הוא: גמ' דכבוש מאי דשלוק מאי וכו'. לפי פירוש הראשון שפירשתי במשנתינו שעיקר החילוק הוא אם הזכירו בשם הידיעה אם לאו הכא הכי מיבעיא ליה כי אמר דכבוש דשלוק בדל''ת אי משמע הידוע או לא ולפי פירוש אחרון שפירשנו דאיסורא דמתני' משום שאני טועם הוא הכא מספקא ליה אי אמר כבוש בלא שאני טועם היכי משמע וסלקא בעיין בתיקו ולחומרא: מתני' דג דגים שאני טועם אסור בהם בין גדולים בין קטנים. משום דאמר תרי לישני דג דגים דדג משמע גדול משום דנמכר בפני עצמו ודגים משמע קטנים לפי שאין נמכרים אלא ביחד: ומותר בטרית טרופה ובציר ובמורייס. טרית טרופה דג גדול טרוף דק דק ומשום הכי שרי משום דדג דגים שלמים משמע ולא טרופים וכל שכן שמותר בציר של דגים שהוא שומן היוצא מהן וקרבי דגים מעורבים בו וכל שכן שמותר במורייס שהוא שמנו של דג בלבד וזו וא''צ לומר זו קתני: הנודר מן הצחנה אסור בטרית טרופה. צחנה דגים קטנים הרבה מלוחים ויש מהם טרופין אלא שרובן שלמים וקתני דכיון שיש מהן טרופין אסור בטרית טרופה ומיהו בציר ומורייס מותר לפי שאין בהן חתיכות של דג אלא שמנו וקרביו: הנודר מן טרית טרופה מותר בציר ובמורייס. נ''ל דלא שייך למיתני הכא לא אסור בצחנה ולא מותר בה משום דבמקצתה מותר ובמקצתה אסור דכיון דבצחנה איכא שלמים וטרופים בשלמים שרי בטרופים אסור ומשום הכי לא תני הכא צחנה כלל ומותר בציר ובמורייס איצטריכא ליה למיתני דס''ד אמינא כיון דנדר מטרית שהיא טרופה דק דק יאסר אף בציר ומורייס קמ''ל: גמ' דג שאני טועם אסור בגדולים. משום דדג גדול משמע שנמכר בפני עצמו ובירושלמי מפרש דכל דג שהוא פחות מליטרא קטן מיקרי ומיהו בכגון זה הכל לפי המקומות: דג דגה שאני טועם אסור בין בגדולים בין בקטנים. דלא תימא מהדר הוא דקא הדר ביה דמעיקרא דבעי מיסר נפשיה בגדולים אמר דג ובסוף הדר ביה ואמר דגה קמ''ל דלא אמר הכי אלא מכולהו אסר נפשיה: דילמא פלטיה דג גדול ובלעיה דג קטן. ואע''ג דההוא נמי דבלעיה בסוף גדול מליטרא היה נקרא קטן בערך הראשון: אלא והדגה אשר ביאור מתה קטנים מתו גדולים לא מתו. בתמיה והא כיון שהיאור נהפך לדם ודאי מתו [להו] בין גדולים בין קטנים: אמר הרי עלי ציחין מאי. מי מיתסר בציר ובמורייס או לא דמשום הכי מיקרו דגים קטנים כבושין צחנה מפני שהציר היוצא מהן ריחו נודף מלשון ותעל צחנתו ומיבעיא ליה אי אמר ציחין דמשמע רבויא אי משתמע ביה נמי ציר ומורייס או לא: מתני' הנודר מן החלב מותר בקום. קום היינו מים היוצאין מן החלב וקורין לו סיר''ו: ר' יוסי אוסר. בגמרא מפרש טעמא: מן הקום מותר בחלב. לפום לישנא דמתני' משמע דר' יוסי נמי מודה בהא ומיהו בברייתא בגמרא פליג: הנודר מן הגבינה אסור בה בין מלוחה בין טפילה. דלא תימא מפני שרוב הגבינות מלוחות הן סתמא מלוחה משמע קא משמע לן: