|
טקסט הדף מנוקד
מִיבְזָז בְּזִיז מִינַּהּ
עַד שֶׁכּוֹפִין אוֹתוֹ לַחְלוֹץ נִיכְפֶּנּוּ לְיַיבֵּם אָמַר רַב בְּשֶׁגִּיטָּהּ יוֹצֵא מִתַּחַת יָדָהּ מֵיתִיבִי יְבָמָה שֶׁאָמְרָה בְּתוֹךְ שְׁלֹשִׁים יוֹם לֹא נִבְעַלְתִּי בֵּין שֶׁהוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי בֵּין שֶׁהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ לְאַחַר שְׁלֹשִׁים יוֹם מְבַקְּשִׁין הֵימֶנּוּ שֶׁיַּחְלוֹץ לָהּ הִיא אוֹמֶרֶת נִבְעַלְתִּי וְהוּא אוֹמֵר לֹא בָּעַלְתִּי הֲרֵי זֶה יוֹצִיא בְּגֵט הוּא אוֹמֵר בָּעַלְתִּי וְהִיא אוֹמֶרֶת לֹא נִבְעַלְתִּי אַף עַל פִּי שֶׁחָזַר וְאָמַר לֹא בָּעַלְתִּי צָרִיךְ גֵּט וַחֲלִיצָה אָמַר רַבִּי אַמֵּי צְרִיכָה חֲלִיצָה עִם גִּיטָּהּ רַב אָשֵׁי אָמַר הָתָם גֵּט לְזִיקָּתוֹ הָכָא גֵּט לְבִיאָתוֹ הָנְהוּ שְׁנֵיהֶם מוֹדִים דַּאֲתוֹ לְקַמֵּיהּ דְּרָבָא אֲמַר לְהוּ רָבָא חֲלוּצוּ לַהּ וּשְׁרוֹ לַהּ תִּיגְרָא אֲמַר לֵיהּ רַב שֵׁרֵבְיָא לְרָבָא וְהָתַנְיָא צְרִיכָה גֵּט וַחֲלִיצָה אֲמַר לֵיהּ אִי תַּנְיָא תַּנְיָא בְּעָא מִינֵּיהּ הוּן בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן מִדְּרַב נַחְמָן צָרָתָהּ מַהוּ אֲמַר לֵיהּ וְכִי מִפְּנֵי שֶׁאָנוּ כּוֹפִין וּמְבַקְּשִׁין תֵּיאָסֵר צָרָה הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה וְכוּ' תְּנַן הָתָם בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים שָׁלֹשׁ נָשִׁים יוֹצְאוֹת וְנוֹטְלוֹת כְּתוּבָּה הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים חָזְרוּ לוֹמַר שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה נוֹתֶנֶת עֵינֶיהָ בְּאַחֵר וּמְקַלְקֶלֶת עַל בַּעְלָהּ אֶלָּא הָאוֹמֶרֶת טְמֵאָה אֲנִי לָךְ תָּבִיא רְאָיָה לִדְבָרֶיהָ הַשָּׁמַיִם בֵּינִי לְבֵינָךְ יַעֲשׂוּ דֶּרֶךְ בַּקָּשָׁה נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים יָפֵר חֶלְקוֹ וּמְשַׁמַּשְׁתּוֹ וּתְהֵא נְטוּלָה מִן הַיְּהוּדִים אִיבַּעְיָא לְהוּ נְטוּלָה אֲנִי מִן הַיְּהוּדִים לַיָּבָם מַהוּ מִי מַסְּקָה אַדַּעְתַּהּ דְּמָיֵית בַּעֲלָהּ וְנָפְלָה קַמֵּי יָבָם אוֹ לָא רַב אָמַר יָבָם אֵינוֹ כְּבַעַל וּשְׁמוּאֵל אָמַר יָבָם הֲרֵי הוּא כְּבַעַל אָמַר אַבָּיֵי כְּווֹתֵיהּ דְּרַב מִסְתַּבְּרָא דִּתְנַן הַנּוֹדֶרֶת הֲנָאָה מִיְּבָמָהּ בְּחַיֵּי בַעְלָהּ כּוֹפִין אוֹתוֹ שֶׁיַּחְלוֹץ וְאִם אִיתָא דְּמַסְּקָה אַדַּעְתַּהּ רש"י
מיבזז בזיז. בוש הימנה: בשגיטה יוצא. שנתן לה גט וקס''ד גט גמור לביאתו הוא: היא אומרת נבעלתי. לאחר שלשים קאי: יוציא בגט. אם בא להוציאה דיה בגט דהיא נאמנת דכולי האי לא מוקים: צריכה גט לביאתו. משום דאמר בעלתי ולאחר שלשים יום איהו מהימן: וחליצה. משום דהיא שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא ומדקאמר צריכה גט מכלל דבאין לה גט עסקינן ואמאי קתני רישא כופין לחלוץ ניכפינהו לייבם: אמר רבי אמי. לעולם בשגיטה בידה והכי קאמר צריכה חליצה עם גיטה ואע''פ דקתני אמבקשים קאי וה''ק אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי דאיכא למימר כופין הואיל ומודה אפ''ה אין כופין אלא צריכה חליצה ואי לא בעי למיחלץ לא כייפינן דסמכינן אדיבוריה קמא הואיל ולאחר שלשים יום הוא: רב אשי אמר. לעולם צריכה גט אחר לבד גט הראשון דהתם גט לזיקתו ונפסלה עליו לפיכך לא נכפינן לייבם וכיון דאמר בעלתי צריכה גט לביאתו דיש ביאה אחר הגט והשתא מסתברא אע''פ דקתני וה''ק אע''פ שחזר ואמר לא בעלתי ואיכא למימר לא תיבעי גט אלא חליצה אפ''ה בעיא גט: שניהם מודים. שלא נבעלה ומעיקרא אמר בעלתי: הון. כך שמו: צרתה מהו. יבמה שכנסה היבם ונפטרה צרתה ואמרה יבמה לאחר זמן לא נבעלתי מהו ליאסר צרתה מפני דיבורה של זו: מפני שאנו כופין ומבקשים. לצרכה דאיהי שויתה לנפשה חתיכה דאיסורא נאסרה צרתה ודאי לא מיתסרא דחזקה הכונס את האשה בועל לאלתר: האומרת טמאה אני לך. אשת כהן שאמרה לבעלה נאנסתי דאיתסרא עליה וכתובתה לא מיפסדה ובאשת כהן מוקמינן לה בפרק בתרא דנדרים: השמים ביני לבינך. גלוי וידוע לפניו שאינך נזקק לי כדרך בני אדם ואין איש עד להוכיח בין שנינו: נטולה אני מן היהודים. נדרה היא שלא תיבעל ליהודים ומדאסרה נפשה אכולי עלמא ש''מ תשמיש קשה לה ואנוסה היא לפיכך נוטלת כתובתה: נותנת עיניה באחר. ותלך למקום שאין מכירין בה ובנדרה ותנשא לו: תביא ראיה לדבריה. ואם לאו לא כל כמינה דאסרה נפשה עליה: יעשו דרך בקשה. לבעל להתנהג בה מנהג יפה: ליבם מהו. מי אסירא ליבם מפני נדר זה שנדרה בחיי בעלה או לא: מי מסקה אדעתה דמיית בעלה. בלא בנים ונפלה קמי יבם ונדרה נמי אדעתא דידיה ובעל לא הפר אלא לחלקו ויבם נמי לא מצי מיפר שאפי' בעל אין מיפר בקודמים ואסורה לו: או לא אסקה אדעתה. ולא נדרה זו אלא לאסור עצמה על כל מי שמותרת לו ע''י גירושי בעלה ולהפיס דעתו של בעל שלא יחשדנה בנותנת עיניה באחר כדי שיתרצה לגרשה אבל איבם שאסורה לו ועומדת אפי' אחר גירושין לא נתכוונה ומותרת לו אם מת בעלה ולא גירשה: אינו כבעל. שיהיה צריך להפר כבעל דאדעתא דבעל נדרה וצריך הוא להפר אבל ליבם מותרת בלא הפרה:
תוספות
היא אומרת נבעלתי והוא אומר לא בעלתי יוציא בגט. פי' בקונט' דאאחר שלשים יום קאי וכן נראה דומיא דסיפא דהוא אומר בעלתי והיא אומרת לא נבעלתי אעפ''כ צריכה גט וחליצה והיינו דוקא אחר שלשים דבתוך שלשים משמע ברישא דאינה צריכה גט דקתני כופין אותו שיחלוץ ולא קתני וצריכה גט וה''ה דהך בבא נמי דהיא אומרת נבעלתי אלאחר שלשים יום קאי אבל בתוך שלשים יום צריכה חליצה דאי אתוך שלשים נמי קאי ליתנייה נמי לעיל גבי תוך שלשים שלא נטעה להעמידה דוקא אלאחר ל' כמו סיפא ולפי זה לא יתכן הא דאמר בסמוך וכי מפני שאנו כופין ומבקשים נאסור צרתה ופירש בקונט' וכן ר''ח וכי מפני שאנו כופין בתוך שלשים ומבקשים אחר שלשים נאסרה צרתה ואמאי שריא צרתה בתוך שלשים הא איהי גופה כי אמרה נבעלתי בתוך ל' בעיא חליצה וכ''ש צרתה דלא קים לה בבעילה כמותה שיש לנו לאוסרה בלא חליצה אלא נראה דצרתה לא שריא בסמוך אלא אחר ל' דוקא וכופין היינו כי אמר בעלתי וחזר ואמר לא בעלתי דומיא דסיפא דברייתא אבל כשלא אמר מתחלה בעלתי אלא שניהם מודים מתחלה ועד סוף שלא בעל אפילו אחר ל' לא שריא צרה דהא משמע בסיפא דוקא כשאמר מתחלה בעלתי צריכה גט אבל אם אמר מתחלה לא בעלתי אינה צריכה גט ולא יתכן שתהא מותרת הצרה כששניהם מודים שלא בעל ולהחזיקה כודאי בעולה כיון דאיהי לא בעיא גט ומיהו י''ל דאיהי נמי בעיא גט אפי' שניהם מודים שלא בעל והא דנקט והוא אומר בעלתי וחזר ואמר כו' ה''ה אפי' אמר לא בעלתי בעיא גט אלא לא נקט אמר בתחלה בעלתי אלא לאשמועינן דאפי' הכי כופין אותו לחלוץ ולא כמו שפירש בקונטרס ור''ח דאין כופין ועוד יש לפרש דבסמוך שריא צרתה אפי' תוך שלשים כמו שפירש בקונטרס ור''ח והוא אומר לא בעלתי קאי נמי אתוך שלשים וכן סיפא דהוא אומר בעלתי קיימא נמי אתוך ל' ואפי' שניהם מודים שלא בעל צריכה גט בהדי חליצה אפי' תוך שלשים ולאו דוקא נקט הוא אומר בעלתי כדפי' ורישא דקתני כופין אותו לחלוץ ה''ה דגט נמי בעיא כדקתני בסיפא אלא אכתי לא אתא לאשמועינן תקנתא דגט בהדי חליצה אלא דין כפייה ובקשה דחליצה ומחמת שתי הלשונות שפר''י נראה לאסור הצרה עד לאחר שלשים יום אם לא יודו שניהם שבעל ולהצריך גט לכנוסה אפי' תוך שלשים אפי' שניהם מודים שלא בעל: אמר ר' אמי. לא בעי לאוקומי הך משנה כמשנה אחרונה (לעיל דף לט:) דמצות חליצה קודמת ולכך כופין לחלוץ דאמתני' קאי ומתניתין דאיירי בדיני ייבום לפי משנה ראשונה קיימא: אמר רבי אמי צריכה חליצה עם הגט. פי' גיטה שהיה כבר ואם תאמר וא''כ מאי הא דקתני ואע''פ שחזר ואמר לא בעלתי צריכה גט וחליצה אדרבה היא הנותנת דכיון דלא בעל צריכה חליצה ויש לומר דהכי קאמר אע''פ שאמר לא בעלתי צריכה להיות בידה גיטה לראיה כי לא תוכל להנשא על פי חליצה בלבד. ר''י: השמים ביני לבינך. פי' בקונטרס גלוי וידוע לשמים שאין נזקק עמי כשאר בני אדם ולא נהירא דבשלהי נדרים (דף צא.) מפרש בגמרא בהדיא דהיינו שאינו יורה כחץ: יעשו דרך בקשה. פר''ת יתפללו למקום ויתן להם בנים ור''ח פי' יעשה סעודה ויפייסה וכן בירושלמי: איבעיא להו נטולה אני מן היהודים מהו ליבם. פי' בקונטרס מי אסורה ליבם משום נדר זה דמסקה אדעתה דמית בעלה ונפלה קמיה ואסורה לו או לא מסקה אדעתה ולא אסרה נפשה איבם וקשה לר''י על פירושו דפשיטא דאסרה נפשה אכל היהודים ועוד מאי אינו כבעל אינו כשאר אדם מיבעי ליה ועוד מאי קאמר ש''מ כופין כרב והלא היא מותרת לו על כן נראה לו לפרש דמיבעיא ליה אי מסקה אדעתה לאסור נפשה על היבם ומבקשין לחלוץ או שמא לא עשתה כדי לאסור עצמה על יבמה כמו על בעלה וקאמר רב יבם אינו כבעל דלא מסקה אדעתה לאסור עצמה איבמה כמו על בעלה ולכך כופין שיחלוץ לה ושמואל אמר יבם הרי הוא כבעל ומבקשין שיחלוץ דמסקה אדעתה לאסור עצמה על יבמה. כן נראה לי עיקר לפי שטה זו:
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|