סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְאוֹכֶלֶת בְּגִינוֹ תְּרוּמָה בִּתְרוּמָה דְּרַבָּנַן תָּא שְׁמַע אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִים שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר בְּשׁוֹגֵג תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין
וְהָוֵינַן בַּהּ בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין תָּבֹא עָלָיו בְּרָכָה דַּאֲכַל מִינֵּיהּ מִידֵּי דְּלָא (קָ)חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ וְקָא מְשַׁלֵּם מִידֵּי דְּ(קָ)חֲזֵי לֵיהּ בִּימֵי טוּמְאָתוֹ
וְאָמַר רָבָא וְאָמְרִי לַהּ כְּדִי חַסּוֹרֵי מִיחַסְּרָא וְהָכִי קָתָנֵי אָכַל תְּרוּמָה טְמֵאָה מְשַׁלֵּם כָּל דְּהוּ אָכַל תְּרוּמָה טְהוֹרָה מְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין שִׁילֵּם חוּלִּין טְמֵאִים סוֹמְכוֹס אוֹמֵר מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר בְּשׁוֹגֵג תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין בְּמֵזִיד אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וַחֲכָמִים אוֹמְרִים בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְחוֹזֵר וּמְשַׁלֵּם חוּלִּין טְהוֹרִין
וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא תַּשְׁלוּמֵי מְעַלְּיָא הָוֵי דְּאִי מְקַדֵּשׁ בְּהוּ כֹּהֵן אִשָּׁה תָּפְסוּ לַהּ קִידּוּשֵׁי וַאֲמוּר רַבָּנַן אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין וְקָשָׁרֵינַן אֵשֶׁת אִישׁ לְעָלְמָא
מַאי אֵין תַּשְׁלוּמָיו תַּשְׁלוּמִין דְּקָאָמַר רַבִּי מֵאִיר דְּבָעֵי לְמֶיהְדַּר שַׁלּוֹמֵי חוּלִּין טְהוֹרִין אִי הָכִי סוֹמְכוֹס הַיְינוּ רַבָּנַן
אָמַר רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרַב אִיקָא קָנְסוּ שׁוֹגֵג אַטּוּ מֵזִיד אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ
תָּא שְׁמַע דָּם שֶׁנִּטְמָא וּזְרָקוֹ בְּשׁוֹגֵג הוּרְצָה בְּמֵזִיד לֹא הוּרְצָה
וְהָא הָכָא דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא אַרְצוֹיֵי מְרַצֵּה דְּתַנְיָא עַל מָה הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל הַדָּם וְעַל הַבָּשָׂר וְעַל הַחֵלֶב שֶׁנִּטְמָא בֵּין בְּשׁוֹגֵג בֵּין בְּמֵזִיד בֵּין בְּאוֹנֶס בֵּין בְּרָצוֹן בֵּין בְּיָחִיד בֵּין בְּצִבּוּר וְאָמְרִי רַבָּנַן לֹא הוּרְצָה וְקָא הָדַר מְעַיֵּיל חוּלִּין לָעֲזָרָה
אָמַר רַבִּי יוֹסֵי בַּר חֲנִינָא מַאי לֹא הוּרְצָה דְּקָאָמַר לְהַתִּיר בָּשָׂר בַּאֲכִילָה אֲבָל בְּעָלִים נִתְכַּפְּרוּ בּוֹ
סוֹף סוֹף קָמִתְעַקְּרָא אֲכִילַת בָּשָׂר וּכְתִיב וְאָכְלוּ אֹתָם אֲשֶׁר כֻּפַּר בָּהֶם מְלַמֵּד שֶׁהַכֹּהֲנִים אוֹכְלִים וּבְעָלִים מִתְכַּפְּרִים אֲמַר לֵיהּ שֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שָׁאנֵי

רש"י

אכל תרומה. בשוגג: משלם חולין טהורים. דכתיב (ויקרא כב) ונתן לכהן את הקדש דבר הראוי להיות קדש בפרק כל שעה (פסחים לב.): בשוגג תשלומיו תשלומין. אם בשוגג שילם טמאים כסבור טהורים הם: במזיד אין תשלומיו תשלומין. דקנסינן ליה: תבא עליו ברכה כו'. אמאי קנסת ליה מאי מזיד יש כאן אע''פ שיודע שהן טמאים נתכוין הוא לתשלומין הגונים: דאכל מיניה וכו'. ואע''ג דתשלומין נעשים תרומה ולא חזו ליה בימי טומאה הא מיהא לתשלומין מעליא איכוון: תרומה טמאה לא חזיא לאכילה. כהן טהור קאי עלה בעשה בפ' הערל (לעיל עג:) וכהן טמא קאי עלה במיתה דלא חלק הכתוב לגבי טומאת הגוף בין קדשים טהורים לקדשים טמאים: כל דהו. ואפי' חולין טמאים: והכא דמדאורייתא תשלומין מעליא נינהו. דחולין טמאים נמי ראויין להיות קדש כדרבי אילעי לעיל (דף פט:): ואמור רבנן אין תשלומיו תשלומין כו'. מדר' מאיר קמותיב: קנסו שוגג אטו מזיד איכא בינייהו. לרבי מאיר בשוגג תשלומיו תשלומין ולא בעי לשלומי תו טהורים ואתו רבנן למימר בין בשוגג בין במזיד בעי מיהדר תשלומין: אבל בעלים נתכפרו. ולא בעי לאתויי קרבן אחרינא: שב ואל תעשה. לאו עקירה היא כגון אכילת בשר עשה היא ואמור רבנן שב ואל תאכל לאו עקירה בידים הוא אלא ממילא היא מיעקרא אבל תרומה דקאמר לא עשה ולא כלום ומפקת לה לחולין עקירה ממש היא:

תוספות

לכהן גדול דהתם רבנן הוא דקנסוה דלא יפר אבל אלמנה לכהן גדול כי היכי דלא קנסוה בכתובתה דהא יש לה כתובה כדאמר לעיל (דף פה.) ה''נ לא קנסוה בהפרת נדריה: ואוכלת בגינו תרומה בתרומה דרבנן. ולא בעי לאוקומי אפי' בתרומה דאורייתא ומשום דקטן אוכל נבילות הוא דהא בעיא היא בפ' חרש (לקמן קיג: וקיד. ושם) אי בית דין מצווין להפרישו או לא ולא איפשיטא ועוד דאוכלת בגינו משמע דאפי' כי גדלה אוכלת מכח זה אע''פ שעדיין לא בעל: אכל תרומה טמאה משלם כו'. בתרומה לא שייך לפוטרו משום דקם ליה בדרבה מיניה אפילו לאביי דאית ליה (בכתובות דף ל:) אליבא דר' נחוניא בן הקנה דאפילו במיתה בידי שמים הוא עושה כמיתה בידי אדם לתשלומין דשאני תרומה דגלי קרא בהדיא ויסף חמישיתו עליו ועוד א''ר יצחק דתשלומין דתרומה לכפרה קאתו ולא שייך קם ליה בדרבה מיניה כדאמר במסכת תרומות (פ''ז משנה ד) שאפי' אם רצה הכהן למחול אינו יכול למחול ואפי' אכל תרומה משל עצמו מפריש קרן הראוי להיות קדש לעצמו וכן משמע בפרק כל שעה (פסחים לב. ושם) דלרבי יוסי דשרי חמץ בפסח בהנאה דהאוכל תרומת חמץ בפסח במזיד פטור מן התשלומין לרבי נחוניא בן הקנה אבל בשוגג חייב אע''ג דלא גלי קרא בכרת אלא משום דבשוגג אתו תשלומין לכפרה ואפשר דאם אכל תרומה במזיד שיפטור לרבי נחוניא בן הקנה משום דבמזיד לא אתו לכפרה שהרי הכהן יכול למחול כדתנן במסכת תרומות (פ''ז מ''א) א''נ מיחייב משום דמדאגבהה קנייה כדאמר באלו נערות (כתובות דף לא: ושם): בשוגג תשלומיו תשלומין כו'. אין לפרש האי שוגג ומזיד אאכילה קאי כדפירש ריב''ן אבל התשלומין הם במזיד דאם כן במזיד אמאי אין תשלומיו תשלומין דאפילו סובין יכול לשלם דתשלומין אין נעשין קדש אלא נראה לר''י דשוגג ומזיד אתשלומין קאי כדפירש בקונטרס וההיא דקאמר והוינן בה במזיד אין תשלומיו תשלומין תבא עליו ברכה כו' אע''ג דכי משלם חולין טמאים נעשין תרומה טמאה מכל מקום תבא עליו ברכה דנפסד הוא שמשלם יותר ממה שהפסיד לכהן: חסורי מיחסרא כו' אכל תרומה טהורה כו'. וא''ת אי לפי דמים משלם כשמשלם כאן חולין טמאין אמאי תשלומיו תשלומין והלא הן נעשין תרומה טמאה ואינם שוים כתרומה טהורה שאכל ויש לומר דמשלם חולין טמאים כל כך דכשנעשין תרומה טמאה יהיו שוים להסקה כתרומה טהורה שאכל ומכל מקום קנסינן ליה כשמשלם במזיד אע''פ ששוים כדמי תרומה משום דמשלם מידי דלא קפיץ עליה זבינא: אזיל כהן ומקדש אשה כו'. וא''ת ולמה אינו מדקדק דמדאורייתא תשלומיו תשלומין ונעשית תרומה וקאמרי רבנן דאינן תשלומין והוי חולין ושריין לזרים ואמר ר''י דהוה מצי למימר דאין תשלומיו תשלומין דקאמר היינו לגבי הא דהדרי למרייהו ולעולם תרומה הוו וא''ת ומאי מדקדק מקידושין דלמא היינו משום דהפקר ב''ד היה הפקר כדאמר לעיל (דף פט:) ואמר ר''י דהכא אין שייך לומר כן דמה פשע כהן שיש לנו להפקיר ממונו: והא הכא דמדאורייתא ארצויי מרצה דתנן על מה הציץ מרצה כו'. תימה דבהקומץ רבה (מנחות כה:) ובכיצד צולין (פסחים פ: ושם) פריך להו אהדדי ומשני רבינא ורב שילא חד אמר טומאה בין בשוגג בין במזיד זריקתו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה וחד אמר איפכא והכא משמע דחדא מתניתין איירי מדאורייתא וחדא מדרבנן ואומר ר''י דהתם לא מצי לשנויי דהך דקתני בין במזיד בין בשוגג היינו מדאורייתא אבל מדרבנן במזיד לא הורצה דמשמע כיון דקתני סתמא דפסק הלכה אתא לאשמועינן דבין בשוגג בין במזיד מרצה אפילו מדרבנן והכא מוכח נמי שפיר דמאחר דקתני דציץ מרצה בין בשוגג בין במזיד אטומאה או אזריקה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה מדאורייתא ליכא לפלוגי ומרצה בתרוייהו בין בשוגג בין במזיד ונראה לר''י דבהא סברא פליגי דמר סבר דבטומאה איכא למיקנס טפי במזיד דהוי אתחלתא דפסולה ולא עביד נמי מצוה בשעה שמטמא ומר סבר בזריקה שייך למיקנס טפי שמקריב דבר טמא לגבוה וזילא מילתא טפי: ועל הבשר. למאן דאמר (פסחים עז.) יש דם אע''פ שאין בשר נפקא מינה במה שהציץ מרצה על הבשר דמשוי ליה כי טהור למיקבעי' בפיגול ולאפוקיה מידי מעילה כדמפרש בפ' כיצד צולין (שם עח. ושם) אבל להתיר בשר באכילה לא מהני ריצוי ציץ כדמוכח התם: בין ביחיד בין בצבור. כמאן דאמר טומאה דחויה בצבור (אלא) דלמאן דאמר הותרה בצבור לא בעי ציץ לרצויי כדמוכח בכיצד צולין (שם):
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר