|
טקסט הדף מנוקד
קָנְסוּ אוֹתוֹ כְּתוּבָּה וּמִפְּנֵי מָה אָמְרוּ שְׁנִיּוֹת מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים אֵין לָהֶן כְּתוּבָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה וְכׇל מָקוֹם שֶׁהוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה קָנְסוּ אוֹתָהּ כְּתוּבָּה
רַבִּי אוֹמֵר הַלָּלוּ דִּבְרֵי תוֹרָה וְדִבְרֵי תוֹרָה אֵין צְרִיכִין חִיזּוּק וְהַלָּלוּ דִּבְרֵי סוֹפְרִים וְדִבְרֵי סוֹפְרִים צְרִיכִין חִיזּוּק דָּבָר אַחֵר זֶה הוּא מַרְגִּילָהּ וְזוֹ הִיא מַרְגִּילָתוֹ דָּבָר אַחֵר מַאן קָתָנֵי לַהּ אִיכָּא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר קָתָנֵי לַהּ וּמָה טַעַם קָאָמַר מָה טַעַם אָמְרוּ הוּא פָּסוּל וְהִיא פְּסוּלָה קָנְסוּ אוֹתוֹ כְּתוּבָּה מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ וּמָה טַעַם הוּא כָּשֵׁר וְהִיא כְּשֵׁרָה קָנְסוּ אוֹתָהּ כְּתוּבָּה מִפְּנֵי שֶׁהִיא מַרְגִּילָתוֹ אִיכָּא דְּאָמַר רַבִּי קָתָנֵי לַהּ וַחֲלוּצָה קָא קַשְׁיָא לֵיהּ וְהָא חֲלוּצָה דְּרַבָּנַן וְאִית לַהּ כְּתוּבָּה הֲדַר אָמַר כֵּיוָן דְּפָסֵיל לָהּ מִדְּרַבָּנַן זֶה הוּא מַרְגִּילָהּ וְזוֹ הִיא מַרְגִּילָתוֹ מַאי אִיכָּא בֵּין רַבִּי לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר רַב חִסְדָּא מַמְזֶרֶת וּנְתִינָה לְיִשְׂרָאֵל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא הָא נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא מַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דְּאָמַר הֲרֵי זֶה עֶבֶד וּמַמְזֵר הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי אֶלָּא אָמַר רַב יוֹסֵף מַחֲזִיר גְּרוּשָׁה מִשֶּׁנִּיסֵּת אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא הָא נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ וּלְרַבִּי עֲקִיבָא דְּאָמַר יֵשׁ מַמְזֵר מֵחַיָּיבֵי לָאוִין הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי אֶלָּא אָמַר רַב פָּפָּא בְּעוּלָה לְכֹהֵן גָּדוֹל אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא הָא נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ וּלְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב דְּאָמַר יֵשׁ חָלָל מֵחַיָּיבֵי עֲשֵׂה הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי מַחֲזִיר סָפֵק סוֹטָתוֹ אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַאן דְּאָמַר דְּאוֹרָיְיתָא הָא נָמֵי דְּאוֹרָיְיתָא וּמַאן דְּאָמַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַרְגִּילָהּ הָא הִיא מַרְגְּלָא לֵיהּ וּלְרַבִּי מַתְיָא בֶּן חָרָשׁ דְּאָמַר אֲפִילּוּ הָלַךְ בַּעְלָהּ לְהַשְׁקוֹתָהּ וּבָא עָלֶיהָ בַּדֶּרֶךְ עֲשָׂאָהּ זוֹנָה הָא לָא מַרְגְּלָא לֵיהּ וְלָא מִידֵּי אֶלָּא אָמַר מָר בַּר רַב אָשֵׁי סוֹטָה וַדַּאי אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ מַתְנִי' בַּת יִשְׂרָאֵל מְאוֹרֶסֶת לְכֹהֵן מְעוּבֶּרֶת מִכֹּהֵן שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְכֹהֵן וְכֵן בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל בִּתְרוּמָה בַּת יִשְׂרָאֵל מְאוֹרֶסֶת לְלֵוִי מְעוּבֶּרֶת מִלֵּוִי שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְלֵוִי וְכֵן בַּת לֵוִי לְיִשְׂרָאֵל לֹא תֹּאכַל בְּמַעֲשֵׂר בַּת לֵוִי מְאוֹרֶסֶת לְכֹהֵן מְעוּבֶּרֶת מִכֹּהֵן שׁוֹמֶרֶת יָבָם לְכֹהֵן וְכֵן בַּת כֹּהֵן לְלֵוִי לֹא תֹאכַל לֹא בִּתְרוּמָה וְלֹא בְּמַעֲשֵׂר גְּמָ' וּתְהֵא זָרָה זָרָה מִי לָא אָכְלָה בְּמַעֲשֵׂר אָמַר רַב נַחְמָן אָמַר שְׁמוּאֵל הָא מַנִּי רַבִּי מֵאִיר הִיא דְּאָמַר מַעֲשֵׂר רִאשׁוֹן אָסוּר לְזָרִים דְּתַנְיָא רש"יקנסו אותו כתובה. כלומר לא קנסוה משאר כל הנשים והאי דקנסוה רבנן לשניה כתובה כדי שלא תתעכב אצלו הוא דכיון דלא תיהוי לה כתובה מיניה שבקא ליה ונפקא אבל הכא לא צריך דממילא שבקא ליה דכיון דהוא נפסל על ידה יש קטטה ביניהם וכן כשהיא נפסלת על ידו: זה הוא מרגילה. אלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט הוא מרגילה ומסיתה לינשא לו וזו שניה דכיון דלא איהי מיפסלא ולאו זרעה מיפסיל ולא מפסדה מידי בביאתו היא מרגילתו שהאשה רוצה להנשא יותר מן האיש: איכא דאמר רבי קתני לה. שנתן טעם לדבריו מפני שהן של תורה וקשה ליה והא חלוצה לכהן לאו דאורייתא אלא דרבנן כדאמר בי' יוחסין (קדושין עח.) מואשה גרושה מריבויא דוי''ו ומוקמינן לה מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וקתני מתניתין דאית לה כתובה: הדר אמר כיון דפסיל לה מתרומה דרבנן כו'. והיינו דבר אחר דקאמר: הא היא מרגלא ליה. הואיל ואינה גרועה מחמתו טרחא ומהדרא לינשא לישראל כדי להעלות זרעה ואע''ג דבנה נמי ממזר דקי''ל (לעיל דף עח.) הלך אחר פסולן אפילו הכי כיון דאיכא תקנתא לממזרים כר' טרפון דאמר בקידושין (דף סט.) יכולין ממזרים ליטהר טרחא ומינסבא לישראל: ולרבי אליעזר. דפליג עליה דרבי טרפון (שם) ואמר ממזר שנשא שפחה והוליד בן אינו נטהר מן הממזרות בשביל עבדותו והוה עבד וממזר הא כיון דליכא תקנתא לזרעה לא מהדרא למיפסל זרעיה דגברא לפי שהיא מקניטתו תמיד: מחזיר גרושתו. משניסת: בעולה. פנויה לכהן גדול עשה איכא בתולה ולא בעולה ולאו הבא מכלל עשה עשה ולאו דזונה ליכא הכא דאין זונה אלא הנבעלת ביאה אסורה: ולר' אליעזר בן יעקב. בהבא על יבמתו (לעיל ס.): ספק סוטה. שקינא לה ונסתרה וקאי עלה באיסורא דאורייתא דכתיב ונטמאה שני פעמים אחד לבעל ואחד לבועל: הא לא מרגלא ליה. דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלא מכהונה: סוטה ודאי. אשת איש שזינתה דאסירא ליה מדאורייתא כדכתיב (במדבר ה) והיא לא נתפשה דמשמע הואיל ולא נאנסה אסורה ואי קשיא הא נמי חייבי לאוין היא לרבנן דפליגי עליה דר' יוסי בן כיפר בפ''ק (לעיל יא:) דאמרי אחרי אשר הוטמאה לרבות סוטה וליפרך ולר''ע דאמר יש ממזר כו' לאו פירכא הוא דאיכא לתרוצי דהא אמרינן לעיל בהחולץ (דף מט:) הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר: מתני' לא תאכל בתרומה. כדתנן בפ' אלמנה (לעיל דף סז:) העובר והיבם והאירוסין פוסלין ולא מאכילין: לא תאכל במעשר. בגמ' פריך זרה גופה מי לא אכלה במעשר: לא בתרומה ולא במעשר. תרומה כדאמרן דלויה נמי לענין תרומה זרה היא מעשר מפרש בגמ': גמ' מי לא אכלה במעשר. כל זר לא יאכל קדש כתיב (ויקרא כב) ומעשר ראשון לאו קדש איקרי: תוספותממזרת ונתינה איכא בינייהו. שיכול לטהר את בניו ע''י שפחה ואע''פ שאין יכול לטהר את הנקבות כדאמר בסוף האומר בקידושין (דף סט.) במה תטהר את הנקבות סבורה היא שלא יקפיד כיון שיכול לטהר את הזכרים ואלמנה לכ''ג גרושה וחלוצה לכהן הדיוט דמשמע דלא מרגלא ליה משום פסול זרעה שהם חללים אע''פ שבני ישראל מקוה טהרה לחללות ובנות ישראל מקוה טהרה לחללים לרבי דוסתאי ברבי ינאי (קדושין דף עז.) מכל מקום מקפיד הוא על בניו שאינם כהנים ויראה להרגילו: ולרבי עקיבא דאמר יש ממזר מחייבי לאוין הא לא מרגלא ליה. הו''מ למימר דר' עקיבא כר' טרפון דאמר (שם דף סט.) ממזר נושא שפחה ואיכא בינייהו ממזרת ונתינה כדלעיל וא''ת ומאי קשיא ליה דלר''ע כיון דלא תפסי בה קידושין א''כ אינה אשתו ואין שייך לקונסו שיתן לה כתובה דאפילו גט לא בעיא מיניה כדאמר בהחולץ (לעיל דף מט. ושם) וי''ל דלאו משום כתובה ומזונות פריך אלא משום פירות ובלאות שאין לה להפסיד כיון דלא מרגלא ליה: ולרבי מתיא בן חרש כו' הא לא מרגלא ליה. פי' בקונטרס דניחא לה לשתות ברישא דלא ליפסלה לכהונה וקשה דכיון דגירשה לאו בת שתיה כדמוכח בסוף האשה רבה (לקמן צה. ושם) דקאמר מאי איריא בא עליה אפי' נתן לה גט נמי ואפי' אמר איני משקה נמי פי' דשוב אינה שותה ועוד קשיא לפי' הקונט' דמאי איריא דפריך לרבי מתיא בן חרש לרבנן נמי תיקשה דלא מרגלא ליה שרוצה לשתות תחלה להיות מותרת לכהונה דאם יבא עליה שוב לא ישקנה דלא הוי מנוקה מעון ואין המים בודקין אותה אלא יש לומר דלרבנן ניחא ליה דהא לאו בת שתיה היא כיון שגירשה אבל לרבי מתיא בן חרש שנעשית זונה לא מרגלא ליה אע''ג דבלאו הכי היתה פסולה לכהונה מונטמאה ועוד דגרושה היא ובתרומה נמי אסירא וקיימא שהיא זרה מכל מקום פסול של זנות גנאי הוא לה ולא מרגלא ליה ובפרק עשרה יוחסין (קדושין עז:) נמי חמיר ליה פסול של זנות טפי משאר איסורי כהונה הואיל ושם זנות פוסל בישראל ועוד לא מרגלא ליה משום דאיכא השתא תרי לאוי: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|