סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

דְּהָא קַנְיַהּ בַּהֲוָיָה וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא לֹא מַאֲכִיל לָהּ מִשּׁוּם דְּעוּלָּא
וְהַחֵרֵשׁ אִי בַּת כֹּהֵן לְיִשְׂרָאֵל הִיא פָּסֵיל לַהּ דְּהָא קַנְיַהּ בְּתַקַּנְתָּא דְרַבָּנַן וְאִי בַּת יִשְׂרָאֵל לְכֹהֵן הִיא לָא מַאֲכֵיל קִנְיַן כַּסְפּוֹ אָמַר רַחֲמָנָא וְהַאי לָאו בַּר קִנְיָן הוּא
וּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְכוּ' קָא סָלְקָא דַּעְתִּין בְּשׁוֹמֶרֶת יָבָם לְבֶן תֵּשַׁע וְיוֹם אֶחָד לְמַאי אִי לְמִיפְסַל קָטָן נָמֵי מִיפְסָל פָּסֵיל אִי לְאוֹכוֹלֵי גָּדוֹל נָמֵי לֹא מַאֲכִיל
אָמַר אַבָּיֵי הָכָא בְּיָבָם בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד הַבָּא עַל יְבִמְתּוֹ עָסְקִינַן דְּמִדְּאוֹרָיְיתָא קַנְיָא לֵיהּ סָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא הוֹאִיל וּמִדְּאוֹרָיְיתָא קַנְיָא לֵיהּ וּבִיאָתוֹ בִּיאָה אֵימָא לוֹכֵיל קָא מַשְׁמַע לַן עָשׂוּ בִּיאַת בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד כְּמַאֲמָר בְּגָדוֹל
אֲמַר לֵיהּ רָבָא אִי הָכִי סֵיפָא דְּקָתָנֵי סָפֵק בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד סָפֵק שֶׁאֵינוֹ הַשְׁתָּא וַדַּאי בֶּן תֵּשַׁע לֹא מַאֲכִיל סָפֵק מִיבַּעְיָא
אֶלָּא אָמַר רָבָא בְּבֶן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד דְּהָנָךְ פְּסוּלִים קָתָנֵי דְּפָסְלִי בְּבִיאָתָן וְכִדְתַנְיָא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי מִצְרִי וַאֲדוֹמִי כּוּתִי נָתִין חָלָל וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית פְּסָלוּהָ
וְהָא מִדְּקָתָנֵי סֵיפָא אִם אֵינָן רְאוּיִן לָבֹא בְּיִשְׂרָאֵל הֲרֵי אֵלּוּ פּוֹסְלִים מִכְּלָל דְּרֵישָׁא לָאו בִּפְסוּלִים עָסְקִינַן רֵישָׁא פְּסוּלֵי קָהָל סֵיפָא פְּסוּלֵי כְהוּנָּה
גּוּפָא בֶּן תֵּשַׁע שָׁנִים וְיוֹם אֶחָד גֵּר עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי מִצְרִי וַאֲדוֹמִי כּוּתִי נָתִין חָלָל וּמַמְזֵר שֶׁבָּאוּ עַל כֹּהֶנֶת לְוִיָּה וְיִשְׂרְאֵלִית פְּסָלוּהָ
רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר כֹּל שֶׁזַּרְעוֹ פָּסוּל פּוֹסֵל כֹּל שֶׁאֵין זַרְעוֹ פָּסוּל אֵינוֹ פּוֹסֵל רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר כֹּל שֶׁאַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ וְכֹל שֶׁאֵין אַתָּה נוֹשֵׂא בִּתּוֹ אִי אַתָּה נוֹשֵׂא אַלְמְנָתוֹ
מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב אָמַר קְרָא וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר כֵּיוָן שֶׁנִּבְעֲלָה לְפָסוּל לָהּ פְּסָלָהּ
הַאי מִיבְּעֵי לֵיהּ דְּקָאָמַר רַחֲמָנָא בַּת כֹּהֵן דְּמִינַּסְבָא לְזָר לָא תֵּיכוּל
הָהִיא מִוְּשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל נָפְקָא מִדְּקָאָמַר רַחֲמָנָא וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ תֹּאכֵל מִכְּלָל דְּמֵעִיקָּרָא לָא אָכְלָה
אִי מֵהַהִיא הֲוָה אָמֵינָא לָאו הַבָּא מִכְּלַל עֲשֵׂה עֲשֵׂה כְּתַב רַחֲמָנָא הַאי לְלָאו [לָאו] מִוְּכׇל זָר לֹא יֹאכַל קֹדֶשׁ נָפְקָא

רש"י

דקניה בהויה. ומשעת הויה איפסילה כדכתיב ובת כהן כי תהיה לאיש זר: משום דעולא. במס' כתובות בפרק אע''פ (דף נז:) דבר תורה ארוסה בת ישראל אוכלת בתרומה דכתיב קנין כספו הוא יאכל בו ומה טעם אמרו אינה אוכלת גזירה שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ולאחותה: בתקנתא דרבנן. דחרש אע''ג דלאו בר דעת הוא תקינו ביה רבנן נישואין לקמן בפ' חרש שנשא (דף קיב): קס''ד בשומרת יבם לבן ט'. ולא בא עליה ולמאי הלכתא נקט בן ט' אי למיפסל לאשמועינן דכיון דחזי לביאה פסיל לה בזיקת יבמין מאי איריא בן ט' אפילו קטן נמי דלא קרינן בה ושבה אל בית אביה ולשמעינן בציר מבן ט': ואי לאכולי כו'. ואי להכי נקט בן ט' לאשמועינן רבותא דאע''ג דחזי לביאה לא מאכיל יבמתו בזיקתו אפילו גדול ממש לא מאכיל דלאו קנינו הוא דהא אשמעי' בגדול ברישא דמתני': הבא על יבמתו. דאילו גדול הוה אכלי ואשמועינן רבותא דאע''ג דביאתו ביאה לא מאכיל ופוסלין דקתני במתניתין אשארא קאי אעובר ויבם בלא ביאה ואירוסין וחרש אבל בן ט' לא נקט ליה אלא משום ואין מאכילין: אי הכי. דמשום אינו מאכיל נקט ליה למה לי למיתני סיפא דקתני ספק שהוא בן תשעה ספק שאינו הוי נמי כבן ט' השתא ודאי בן ט' כו': פסולין. כגון ממזר ונתין ומשום פוסלין נקט ליה ולא מאכילין לא אבן ט' קאי אלא אשארא עובר ויבם אירוסין וחרש: בן תשעה. שהוא גר עמוני ומואבי וכו' דאסורין לבא בקהל: מצרי ואדומי. עד דור שלישי בעשה: כותי ונתין. בלא תתחתן בם דקסבר גירי אריות הן: חלל. פסול לכהונה: פסלוה. אם בת כהן מן התרומה ולויה וישראלית לינשא לכהונה עולמית: מדקתני סיפא. דמתניתין: סיפא פסולי כהונה. חלל ואע''ג דקתני שאינן ראוין לבא בישראל לא מיירי אלא בכהונה דמרישא הוה אמינא פסולי קהל הוא דפסלי אבל ביאת חלל לא להכי תני סיפא משנה יתירא לאשמועינן חלל: פסלוה. כהנת מתרומה דבי נשא ומן הכהונה לויה וישראלית מן הכהונה: רבי יוסי אומר כו'. טעמא דרבי יוסי ורבן שמעון מפרש לקמן בשמעתין מאי קאמרי ומאי פלוגתייהו: לאו מוכל זר נפקא. וכל זר לא יאכל קדש והשתא סלקא דעתך דקסבר דהך בת כהן נמי משתמע מיניה הואיל וניסת לישראל:

תוספות

ראשונה דאינה אוכלת היכא דלא אכלה משום דאין חייב במזונותיה אלא היכא דעמד בדין וברח כדאמרינן בהחולץ (לעיל דף מא: ושם) ולא מייחד לה דוכתא ומשום סימפון נמי איכא למיחש דשמא יש סימפון ולא היתה אשתו מעולם כיון שלא הגיע זמן בחיי הבעל ולא ברח ואין להקשות לעולא דאמר (כתובות דף נז:) טעמא משום שמא תשקה כי אכלה בחיי הבעל נמי לא תיכול כיון דאין יבם חייב במזונותיה לא מייחד לה דוכתא דאיכא למימר כיון דזכתה זכתה אבל קשה דא''כ מאי פריך בפרק אע''פ (שם דף נז: ושם) אלא מעתה לקיט כהן בבית ישראל לא יאכל בתרומה שאני לקיט דכבר אכל כל ימי חייו וי''ל דכיון דהגיע זמן וייחד לה דוכתא בבית אביה שוב אינה זזה משם ולא דמיא ללקיט כהן בבית ישראל וא''ת ומאחר דאכלה מדאורייתא מפני מה אסרוה למשנה אחרונה עד שתבעל אפילו נפלה מן הנשואין הא ליכא למיחש תו לסימפון ויש לומר דכיון דאסורה ארוסה בהגעת זמן למשנה אחרונה אסרו נמי יבמה משום דמיחלפא בה ששתיהן זמן כניסתן לאלתר ומיהו הא דדרשינן לעיל (דף סו.) בת ישראל לכהן דאכלה בתרומה מקנין כספו דרשא גמורה היא דהא לעיל (דף נז.) דרשינן מהתם פצוע דכא כהן שנשא בת גרים שמאכילה בתרומה ואע''ג דבפ''ק דקדושין (ד' י: ושם) מייתי לה מק''ו דבן בג בג ונשואה דריש בספרי מכל טהור בביתך ואית דמפיק לה מאתם וביתכם ההיא דספרי אסמכתא הוא וכמה דרשות יש בגמרא שדורש בתורת כהנים ובספרי מפסוקים אחרים ומיהו לא יתיישב הא דמייתי הך אסמכתא דהאי קנין דאחיו הוא התם בפרק אע''פ (כתובות דף נח. ושם.) דמייתי לה על משנה ראשונה דקתני היבם אין מאכיל לפי מה שפירשנו דהיינו דוקא היכא דלא אכלה דמהך דרשא אפי' אכלה בחיי הבעל לא תאכל בחיי היבם ואמר רבינו תם דהתם ה''פ קנין כספו אמר רחמנא שאוכלת בתרומה ורבנן הוא דתקון משנים עשר חדש ולהלן דאוכלת והאי קנין דאחיו הוא ולא תקון רבנן שתאכל מחמת היבם אלא עד שתבעל אם לא שכבר אכלה בחיי הבעל: אי בת כהן לישראל היא פסיל לה דהא קניה בהא הויה. מתוך הלשון משמע דמקרא דמכי תהיה לאיש זר נפקא כדפירש בקונטרס ומיהו לקמן מפיק לה מושבה אל בית אביה מכלל דמעיקרא לא אכלה וכי תהיה לאיש זר מוקמינן לנבעלה לפסול לה פסלה והכא הך דרשא הפשוטה נקט דאי לאו דנפקא לן מושבה הוה מוקמינן לאירוסין דפסלי וכן דרך הגמרא בכמה מקומות. ועוד אמר ר''י דמשום דמהאי קרא דכי תהיה דרשינן נמי דאינה חוזרת בהויה דאירוסין לחזה ושוק להכי נקטיה נמי הכא: קניא ליה. לאו דוקא אלא כלומר זקוקה לו דביאת בן תשע לא הוי אלא כמאמר בעלמא ובפרק קמא דקדושין (דף יט.) ממעטין ליה דלא קניא מקרא דאשת איש פרט לאשת קטן ויש ספרים דגרסי חזיא ליה והכי פירושו כיון דמדאורייתא זקוקה וביאתו ביאה ולא בעינן כוונה ביבמה קס''ד דקני לה מדאורייתא ולוכיל קא משמע לן דלא משום דלא קני לה: רישא פסולי כהונה סיפא פסולי קהל. וכן גירסת ר''ח ולא כספרים דגרסי איפכא דהא קתני סיפא ואם אינו ראוי לבא בישראל וא''ת וכיון דתנא רישא פסול כהונה למה לי למיתני בסיפא פסול קהל דכ''ש הוא ויש לומר דתנא סיפא לגלויי ארישא שלא תאמר רישא פסולי קהל דוקא ואם תאמר וספק בן ט' היאך פוסל בביאתו נוקמיה אחזקה קמייתא דהוה פחות מבן תשעה ונוקי איתתא בחזקת כשרות ומיהו לכהונה ניחא דלא אזלינן בתר חזקה ליוחסין כדקאמר רבי יהושע בפרק קמא דכתובות (דף יג.) לא מפיה אנו חיין אלא היא בחזקת בעולה לנתין וממזר ואפי' ברוב כשרים אצלה כדאמר התם ולא מוקמינן לה אחזקה ואפילו לרבן גמליאל ורבי אליעזר דמכשרי היינו משום דאמרה לכשר נבעלתי אבל הכא דלא ידעה אם הוא בן תשעה לא אבל לתרומה קשיא אמאי לא מוקמינן להו אחזקה דאפילו לענין תרומה איירי כמו לענין. עבדים ולתרומה מוקמינן אחזקה דהא בכתובות בפ''ב (דף כו. ושם) גבי מוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עליה קלא דבן גרושה הוא כו' ומוקי לה בתרי ותרי משמע דאי לאו משום זילותא דבי דינא הוה מסקי ליה לכולי עלמא והיינו לענין תרומה דאי לכהונה לא מסקינן ליה בתרי ותרי כדמוכח בקידושין בהאומר (דף סו.) גבי עובדא דינאי המלך ויש לומר דהכא כגון דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן תשעה אף על פי שהיה ספק כשבא עליה לא מוקמינן ליה אחזקה קמייתא אלא אזלינן בתר השתא שהוא ודאי בן תשעה דחזקה קמייתא איתרע ליה:

הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר