|
טקסט הדף מנוקד
וְנִפְסְקָה רְצוּעָה שֶׁל סַנְדָּלוֹ וּנְטָלָהּ וְהִנִּיחָהּ עַל פִּי חָבִית וְנָפְלָה לַאֲוִיר הֶחָבִית וְנִטְמֵאת בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ
אִי הָכִי תְּרוּמָה נָמֵי הָא מַנִּי רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא הִיא דְּאָמַר לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בַּיַּרְדֵּן וּבִסְפִינָה וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה מַאי הִיא דְּתַנְיָא לֹא יִשָּׂא אָדָם מֵי חַטָּאת וְאֵפֶר חַטָּאת וְיַעֲבִירֵם בַּיַּרְדֵּן וּבִסְפִינָה וְלֹא יַעֲמוֹד בְּצַד זֶה וְיִזְרְקֵם לְצַד אַחֵר וְלֹא יְשִׁיטֵם עַל פְּנֵי הַמַּיִם וְלֹא יִרְכַּב עַל גַּבֵּי בְּהֵמָה וְלֹא עַל גַּבֵּי חֲבֵירוֹ אֶלָּא אִם כֵּן הָיוּ רַגְלָיו נוֹגְעוֹת בַּקַּרְקַע אֲבָל מַעֲבִירָן עַל גַּבֵּי הַגֶּשֶׁר וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ אֶחָד הַיַּרְדֵּן וְאֶחָד שְׁאָר הַנְּהָרוֹת רַבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַבְיָא אוֹמֵר לֹא אָסְרוּ אֶלָּא בַּיַּרְדֵּן וּבִסְפִינָה וּכְמַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה מַאי מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב מַעֲשֶׂה בְּאָדָם אֶחָד שֶׁהָיָה מַעֲבִיר מֵי חַטָּאת וְאֵפֶר חַטָּאת בַּיַּרְדֵּן וּבִסְפִינָה וְנִמְצָא כְּזַיִת מֵת תָּחוּב בְּקַרְקָעִיתָהּ שֶׁל סְפִינָה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה אָמְרוּ לֹא יִשָּׂא אָדָם מֵי חַטָּאת וְאֵפֶר חַטָּאת וְיַעֲבִירֵם בַּיַּרְדֵּן בִּסְפִינָה אִיבַּעְיָא לְהוּ סַנְדָּל טָמֵא סַנְדָּל טָהוֹר מַהוּ חָבִית פְּתוּחָה חָבִית סְתוּמָה מַהוּ עָבַר וְנָשָׂא מַהוּ רַבִּי אִילָא אָמַר אִם עָבַר וְנָשָׂא טָמֵא רַבִּי זֵירָא אָמַר עָבַר וְנָשָׂא טָהוֹר כֵּלִים הַנִּגְמָרִים בְּטָהֳרָה כּוּ' דְּגַמְרִינְהוּ מַאן אִילֵימָא דְּגַמְרִינְהוּ חָבֵר לְמָה לְהוּ טְבִילָה אֶלָּא דְּגַמְרִינְהוּ עַם הָאָרֶץ נִגְמָרִין בְּטׇהֳרָה קָרֵי לְהוּ אָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל לְעוֹלָם דְּגַמְרִינְהוּ חָבֵר וּמִשּׁוּם צִינּוֹרָא דְּעַם הָאָרֶץ דִּנְפַל אֵימַת אִילֵּימָא מִקַּמֵּי דְּלִיגְמְרֵיהּ הָא לָאו מָנָא הוּא אֶלָּא בָּתַר דְּגַמְרֵיהּ מִיזְהָר זְהִיר בֵּהּו לְעוֹלָם מִקַּמֵּיהּ דְּגַמְרֵיהּ וְדִלְמָא בְּעִידָּנָא דְּגַמְרֵיהּ עֲדַיִין לַחָה הִיא טְבִילָה אִין הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ לָא מַתְנִיתִין דְּלָא כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר דִּתְנַן שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר יִטְבּוֹל מִיָּד רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר יְטַמֵּא וְאַחַר כָּךְ יִטְבּוֹל וְהָוֵינַן בַּהּ דְּחַתְכַהּ מַאן אִילֵימָא דְּחַתְכַהּ חָבֵר לְמָה לִי טְבִילָה וְאֶלָּא דְּחַתְכַהּ עַם הָאָרֶץ בְּהָא לֵימָא רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ יְטַמֵּא וְיִטְבּוֹל הָא (טָמֵא וְקָאֵי) [מְטַמְּיָא וְקַיְימָא] וְאָמַר רַבָּה בַּר שֵׁילָא אָמַר רַב מַתְנָה אָמַר שְׁמוּאֵל לְעוֹלָם דְּחַתְכַהּ חָבֵר וּמִשּׁוּם צִינּוֹרָא דְּעַם הָאָרֶץ דִּנְפַל אֵימַת אִילֵּימָא מִקַּמֵּי דְּלִיחְתְּכַהּ הָא לָאו מָנָא הוּא וְאֶלָּא בָּתַר דְּחַתְכַהּ מִיזְהָר זְהִיר בַּהּ לְעוֹלָם מִקַּמֵּי דְּלִיחְתְּכַהּ דִּלְמָא בְּעִידָּנָא דְּחַתְכַהּ עֲדַיִין לַחָה הִיא בִּשְׁלָמָא לְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַיְינוּ דְּאִיכָּא הֶיכֵּירָא לְצַדּוּקִין דִּתְנַן מְטַמְּאִין הָיוּ אֶת הַכֹּהֵן הַשּׂוֹרֵף אֶת הַפָּרָה לְהוֹצִיא מִלִּבָּן שֶׁל צַדּוּקִין שֶׁהָיוּ אוֹמְרִים בִּמְעוֹרְבֵי שֶׁמֶשׁ הָיְתָה נַעֲשֵׂית אֶלָּא לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּעָלְמָא בָּעֵינַן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ הַיְינוּ דְּאִיכָּא הֶיכֵּירָא לְצַדּוּקִין אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ בְּעָלְמָא לָא בָּעֵינַן הֶעֱרֵב שֶׁמֶשׁ מַאי הֶיכֵּירָא לְצַדּוּקִין אִיכָּא אָמַר רַב רש"יונפסקה רצועה של סנדלו. מדרס הזב היתה ונטלה בידו ומתוך כך נפלה לאויר החבית: ר' חנניה בן עקביא. דאמר כל מקום שגזרו חכמים על דבר על מעשה שהיה לא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר הלכך בקודש היה מעשה ובקודש גזרו: ולא יעמוד בצד זה. של נהר: אא''כ רגליו נוגעות בקרקע. משום מעשה שהיה בספינה כדלקמן וכל ספינה מהלכת באויר וגזרו על האוירות כולן: אבל מעבירן על הגשר. הואיל ורגליו נוגעות בו: אלא בירדן. ולא בשאר נהרות אבל משיטן על פניו ועומד בצד זה ויזרקם לצד אחר: כזית מת תחוב. והאהילו עליו ונטמאו: איבעיא להו סנדל טמא. הא דאמרת דגזרו עליו שלא ישא קודש עמו: סנדל טהור מאי. מי גזור סנדל טהור אטו טמא או לא: חבית פתוחה. ודאי גזור עליו חבית סתומה מאי: ומשום צינורא דעם הארץ. שמא ניתז עליה רוק מפי עם הארץ כשחבר אוחז בו: הא לאו מנא הוא. ולא ליטמא בכך: עדיין לחה היא. ומטמאה משום שמא זב הוא ובמסכת נדה (דף נד:) תנן הזוב והרוק מטמאין לחין ואין מטמאין יבשין: לחטאת. לתת בתוכו אפר פרה: יטבול מיד. שכל תשמישי פרה העשויין בכלי המקבל טומאה טעונין טבילה וקודם שיעריב שמשו ישתמשו בהן לפרה כדלקמן: [מטמאין היו כו'. נוגעין היו בו שרץ]: להוציא מלבן של צדוקין שהיו אומרים במעורבי שמש היתה נעשית. ולרבנן טבול יום כשר בה דנפקא להו מריבויא דקרא והזה הטהור על הטמא טהור מכלל שהוא טמא לימד על טבול יום שכשר בפרה מכדי בטהור עסקינן ואתי דכתיב לעיל מיניה ולקח אזוב וטבל במים איש טהור (במדבר יט) למה לי למיהדר ולמיכתב והזה הטהור ליכתוב והזה על הטמא אלא טהור כל דהו ואשכחן טבול יום דאיקרי טהור דכתיב ורחץ במים וטהר: יטבול מיד. ואין צריך לטמאה טומאה אחרת שהרי טמאה ועומדת כדמפרש ואזיל: למה לו טבילה. וכיון דאין לה טומאה אין היכר לצדוקים בטבול יום שבה: בשלמא לר' יהושע. המצריכה לטמא היינו דאיכא היכר לצדוקין שהרי טימאוהו טומאה גמורה הצריכה הערב שמש וכאן ישתמשו בה טבולת יום הוי היכר: אלא לרבי אליעזר. שאינו מצריכה אלא טומאה זו: אי אמרת בשלמא בעלמא הצריכו חכמים הערב שמש. בעלמא בטבילת כלים הנגמרים בטהרה ודלא כמתני' היינו דהכא לא מצרכינן לה איכא היכירא: תוספותונפסקה רצועה של סנדלו. אע''ג דגבי טומאה כתיב כלי והאי רצועה לאו כלי הוא מדלא שרינן ליה לטלטל בפרק אלו קשרים (שבת דף קיב.) אביי קא אזיל בתר רב יוסף איפסיק ליה רצועה דסנדלא ומוכחא דאסור לטלטלה אלמא לאו מנא הוא צריך למימר כגון דנשתייר בהך רצועה דאיכא מנא דהדיוט יכול להחזירו ומיהו בירושלמי מצינו ונפסקה סנדלו: לא ישא אדם מי חטאת. ואפילו רבנן דלא בעו כמעשה שהיה מ''מ לא אחמור מיהא לקדש רק לחטאת: מת תחוב בקרקעיתה של ספינה. והא דאמר בפרק דם חטאת (זבחים דף צג.) מי חטאת שנטמאו מטהרין שכן נדה מקבלת הזאה היינו בשאר טומאות אבל בטומאת מת נפסלו:. לעולם דגמרינהו חבר. הנוהג לאכול על טהרת קודש משום צינורא דע''ה איכא שאינו אוכל על טהרת הקדש רק על טהרת תרומה שטהרתה טומאה היא אצל הקדש ואי אין צינורא דחבר טמא מוקמינן ליה בע''ה ממש והיה קשה למורי אמאי מוקמינן הכי לוקמי אפי' בחבר עצמו וניטמא מחמת הצינורא דמשקה נינהו וניטמא הכל מחמת הידים דשניות הן ונראה לו דידים שניות הן אין להם דררא דאורייתא רק דרבנן וידים מטמא כלי ומשקה דרבנן והוה ליה מעלות בתרייתא ולא קמייתא: טבילה אין הערב שמש לא. מדלא תנא בהדיא וכי תימא א''כ הייתי אומר דלתרומה טבילה מיהא בעיא וי''ל דליכא למטעי בהכי דא''כ לימא בהדיא צריכין טבילה לתרומה והערב שמש לקדש. הר''ר אלחנן: שפופרת שחתכה לחטאת. והא דאמרי' (יומא ב.) כל מעשיה היו נעשין בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה והכא שפופרת של עץ הויא וכן תנן צלוחית שהניחה מגולה ומצאה מכוסה וסתם צלוחית של חרס התם דוקא בשעת עשייה בתוך ז' ימים לפי שהיו מקילים לעשותה במעורבי שמש היו מחמירין בה שאר חומרות דלא לזלזלו בה אבל בשאר ימים אין לחוש: מטמאין היו את הכהן השורף את הפרה. פרש''י נוגעים היו בו שרץ אך בתוספתא לא משמע ליה רק במגע עצמו לחוד והכי תניא בתוספתא כל ז' ימים היו אחיו הכהנים רגילין לפרוש הימנו וביום השמיני היו נוגעים בו ומטמאין אותו וחוזרין ומטבילין אותו ונעשית בטבול יום וז''ל התוספתא מעשה בצדוקי הכהן שביקש לשרוף את הפרה והיה רוצה לשורפה במעורבי שמש ושמע רבן יוחנן בן זכאי וסמך ידיו עליו ואמר לו אישי כ''ג כמה נאה לך להיות כהן גדול ירד וטבל כו' נהי שאין הצדוקין חוששין אותה טומאה מה שנוגעין בו עכשיו ולא מעלה של פרה מה שלא נגעו בו כל ז' מ''מ הכל רואין לדברי חכמים שמגע ע''ה מטמא ונגעו בו ביום ח' שיש לעשותה בטבול יום: עשאוה כטמא מת בז' שלו. כלומר לבתר הזאה וכי תימא א''כ טבילה לא לבעי איכא למימר דאף לאחר הזאה בעי טבילה כדמפרש [ר''ת] בפ''ג דמגילה דשתי טבילות יש אחת לפני הזאה ואחת לאחר הזאה: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|