|
טקסט הדף מנוקד
יִקְחוּ סְפָרִים סְפָרִים לוֹקְחִין תּוֹרָה
אֲבָל אִם מָכְרוּ תּוֹרָה לֹא יִקְחוּ סְפָרִים סְפָרִים לֹא יִקְחוּ מִטְפָּחוֹת מִטְפָּחוֹת לֹא יִקְחוּ תֵּיבָה תֵּיבָה לֹא יִקְחוּ בֵּית הַכְּנֶסֶת בֵּית הַכְּנֶסֶת לֹא יִקְחוּ אֶת הָרְחוֹב וְכֵן בְּמוֹתְרֵיהֶן גְּמָ' בְּנֵי הָעִיר שֶׁמָּכְרוּ רְחוֹבָהּ שֶׁל עִיר אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חָנָה אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן זוֹ דִּבְרֵי רַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי סְתִומְתָּאָה אֲבָל חֲכָמִים אוֹמְרִים הָרְחוֹב אֵין בּוֹ מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה וְרַבִּי מְנַחֵם בַּר יוֹסֵי מַאי טַעְמֵיהּ הוֹאִיל וְהָעָם מִתְפַּלְּלִין בּוֹ בְּתַעֲנִיּוֹת וּבְמַעֲמָדוֹת וְרַבָּנַן הַהוּא אַקְרַאי בְּעָלְמָא בֵּית הַכְּנֶסֶת לוֹקְחִין תֵּיבָה אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר רַבִּי יוֹנָתָן לֹא שָׁנוּ אֶלָּא בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּפָרִים אֲבָל בֵּית הַכְּנֶסֶת שֶׁל כְּרַכִּין כֵּיוָן דְּמֵעָלְמָא אָתוּ לֵיהּ לָא מָצוּ מְזַבְּנִי לֵיהּ דְּהָוֵה לֵיהּ דְּרַבִּים אָמַר רַב אָשֵׁי הַאי בֵּי כְנִישְׁתָּא דְּמָתָא מַחְסֵיָא אַף עַל גַּב דְּמֵעָלְמָא אָתוּ לַהּ כֵּיוָן דְּאַדַּעְתָּא דִּידִי קָאָתוּ אִי בָּעֵינָא מְזַבֵּינְנָא לַהּ מֵיתִיבִי אָמַר רַבִּי יְהוּדָה מַעֲשֶׂה בְּבֵית הַכְּנֶסֶת שֶׁל טוּרְסִיִּים שֶׁהָיָה בִּירוּשָׁלַיִם שֶׁמְּכָרוּהָ לְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְעָשָׂה בָּהּ כׇּל צְרָכָיו וְהָא הָתָם דִּכְרַכִּים הֲוָה הָהִיא בֵּי כְנִישְׁתָּא זוּטֵי הֲוָה וְאִינְהוּ עַבְדוּהּ מֵיתִיבִי בְּבֵית אֶרֶץ אֲחוּזַּתְכֶם אֲחוּזַּתְכֶם מִיטַּמָּא בִּנְגָעִים וְאֵין יְרוּשָׁלָיִם מִיטַּמָּא בִּנְגָעִים אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא מְקוֹם מִקְדָּשׁ בִּלְבַד הָא בָּתֵּי כְנֵסִיּוֹת וּבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת מִיטַּמְּאִין אַמַּאי הָא דִּכְרַכִּין הָווּ אֵימָא אָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲנִי לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא מְקוֹם מְקוּדָּשׁ בִּלְבַד בְּמַאי קָמִיפַּלְגִי תַּנָּא קַמָּא סָבַר לֹא נִתְחַלְּקָה יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁבָטִים וְרַבִּי יְהוּדָה סָבַר נִתְחַלְּקָה יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁבָטִים וּבִפְלוּגְתָּא דְהָנֵי תַנָּאֵי דְּתַנְיָא מָה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה הַר הַבַּיִת הַלְּשָׁכוֹת וְהָעֲזָרוֹת וּמָה הָיָה בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין אוּלָם וְהֵיכָל וּבֵית קׇדְשֵׁי הַקֳּדָשִׁים וּרְצוּעָה הָיְתָה יוֹצֵאת מֵחֶלְקוֹ שֶׁל יְהוּדָה וְנִכְנֶסֶת בְּחֶלְקוֹ שֶׁל בִּנְיָמִין וּבָהּ מִזְבֵּחַ בָּנוּי וְהָיָה בִּנְיָמִין הַצַּדִּיק מִצְטַעֵר עָלֶיהָ בְּכׇל יוֹם לְבוֹלְעָהּ שֶׁנֶּאֱמַר חוֹפֵף עָלָיו כׇּל הַיּוֹם לְפִיכָךְ זָכָה בִּנְיָמִין וְנַעֲשָׂה אוּשְׁפִּיזְכָן לַשְּׁכִינָה וְהַאי תַּנָּא סָבַר לֹא נִתְחַלְּקָה יְרוּשָׁלַיִם לִשְׁבָטִים דְּתַנְיָא אֵין מַשְׂכִּירִים בָּתִּים בִּירוּשָׁלַיִם מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן שֶׁלָּהֶן רַבִּי אֶלְעָזָר (בַּר צָדוֹק) אוֹמֵר אַף לֹא מִטּוֹת לְפִיכָךְ עוֹרוֹת קָדָשִׁים בַּעֲלֵי אוּשְׁפִּיזִין נוֹטְלִין אוֹתָן בִּזְרוֹעַ אָמַר אַבָּיֵי שְׁמַע מִינַּהּ אוֹרַח אַרְעָא לְמִישְׁבַּק אִינָשׁ גּוּלְפָּא וּמַשְׁכָּא בְּאוּשְׁפִּיזֵיהּ אָמַר רָבָא לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא מָכְרוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר אֲבָל מָכְרוּ שִׁבְעָה טוֹבֵי הָעִיר בְּמַעֲמַד אַנְשֵׁי הָעִיר אֲפִילּוּ רש"ילוקחין ספרים. נביאים וכתובים: אבל מכרו תורה כו'. שמעלין בקדש ולא מורידין תוספתא מעלין בקדש דכתיב ויקם משה את המשכן (שמות מ) בצלאל עשה ומשה שהיה גדול ממנו הקימו ולא מורידים דכתיב את מחתות החטאים האלה בנפשותם ועשו אותם רקועי פחים צפוי למזבח כי הקריבום לפני ה' ויקדשו וגו' (במדבר יז) כיון שהוקדשו הוקדשו עד כאן: וכן במותריהן. מכרו ספרים ולקחו ממקצת הדמים תורה לא יקחו מן המותר דבר שקדושתו פחותה: גמ' זו דברי רבי מנחם כו'. בהדיא אמרינן בתוספתא דמגילה (פ''ב) דהוא אמרה: הואיל והעם מתפללים בו בתעניות ובמעמדות. כדתנן במסכת תעניות (דף טו.) עברו אלו ולא נענו מוציאין את התיבה לרחובה של עיר. תוספת' ובמעמדות תנן מתכנסין בעריהן וקורין במעשה בראשית ותניא בגמרא אנשי מעמד נכנסין לבית הכנסת ויושבין ארבע תעניות בשבת אפשר בית הכנסת היה להם קבוע ברחובה של עיר ומתכנסין שם המעמד כולו כדרך ששנינו בביכורים (פ''ג משנה ב) כל העיירות שבמעמד מתכנסין לעיירות של מעמד ולנין ברחובה של עיר ולא היו נכנסין לבתים ולנין שם והיה הממונה אומר קומו ונעלה ציון אל ה' אלהינו הא למדת כינוס עיירות ברחוב היתה ואקראי הוי שמעמד הזה אינו חוזר חלילה עד חצי שנה ובתלמידי רבינו יצחק הלוי מצאתי ובמעמדות לא גרסינן ומפרש שלא היתה תפלתן ברחוב עד כאן: אקראי בעלמא. אינו תדיר: לא שנו. דיכולין למכור בית הכנסת אלא של כפרין: אבל של כרכין. הוה להו בתי כנסיות דרבים והכל בעליהן ואין בני העיר לבדם בעלים להם: טורסיים. צורפי נחושת: ואין ירושלים מטמאה בנגעים. דלאו אחוזה היא כדאמרי' לקמן דסבירא ליה להאי תנא לא נתחלקה ירושלים לשבטים ולא נפלה בגורל לא ליהודה ולא לבנימין: אני לא שמעתי. שלא יהא מיטמא אלא מקום מקדש בלבד משום דבית של קודש הוא וגבי נגעים ובא אשר לו הבית (ויקרא יד) בעינן אבל ירושלים מיטמא בנגעים דסבר נתחלקה לשבטים ואחוזתכם קרינא ליה קתני מיהת לרבי יהודה דאית ליה נתחלקה לא שנו אלא מקום מקדש אבל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבה כשאר בתי העיר ואע''ג דשל כרך הוא: מקודש. אף בתי כנסיות משמע: הר הבית. בכניסתו מצד המזרח כל מה שיש שם פנוי קרוי הר הבית שאין לה שם אחר: והלשכות. שבתוך החיל: והעזרות. שלשתן עזרת נשים ועזרת ישראל הן אחת עשרה אמה שישראל רשאין ליכנס לפנים מן השער ואחריהם לצד מערב לעזרת כהנים י''א אמה שבין דריסת רגלי ישראל למזבח החיצון: ומה היה בחלקו של בנימין אולם והיכל. מצד מערב עכשיו יותר בנתיים מקום המזבח ל''ב אמה ובין האולם והמזבח כ''ב אמה שלא פירש של מי הוא חזר ופירש רצועה יוצאה כו' לימדך כאן רצועה זו לבדה ליהודה אבל צפונו של מזבח ודרומו ומערבו של בנימין ובמסכת זבחים אמרינן שאין ליהודה באותה הרצועה אלא המזרחית מקום היסוד ולכך לא היה יסוד למזרחו של מזבח: והיה בנימין הצדיק. צופה ברוח הקדש שכן עתיד להיות ומצטער עליה: חופף עליו. אדם המצטער חופף ומתחכך בבגדיו לשון שפשוף כמו נזיר חופף ומפספס (נזיר דף מב.): אושפיזכן. שהיה ארון בחלקו: והאי תנא סבר כו'. והיינו תנאי דאמרן לעיל: אין משכירין. בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים אלא בחנם נותנין להן ונכנסין לתוכן: עורות קדשים. תודה ושלמים שהעורות לבעלים: גולפא. קנקן של חרס שנשתמש בו: ומשכא. אם שחט בהמה: לא שנו. דאין מורידין דמים מקדושתן ובית הכנסת בחשיבותו עומד אף ביד לוקח דומיא דספרים לוקח בהן ס''ת והלה מנהיג ספרים בהוייתן: אלא שלא מכרו. הטובים ברשות העם [אבל אם מכרו וכו'] פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות מהן כל רצונם והיינו דבעא מיניה רבינא מרב אשי על תילא דבי כנישתא מהו למיזרעה אלמא במכר כל דהו הבית והמעות בקדושתייהו קיימי: תוספותכיון דמעלמא קאתו לה. נראה לפרש הכי כיון שרוב בני אדם רגילים ללכת שם להתפלל אף על פי שאין נותנים כלום בבנינו מכל מקום כיון דלדעת אותן רבים נעשה חמורה קדושתו ואינן יכולין למוכרו ועוד יש לפרש כיון שרבים נותנים בבנינו ובשאר צרכיו ובסמוך נמי דקאמר רב אשי דאדעתא דידי קאתו היינו ממה שנותנים בו לעשות רצונו: ואמאי והא דכרכים נינהו. משמע דסבירא ליה למקשן דכיון דלא מיזדבני דאין להן ליטמא בנגעים משום דלא מיקרי אחוזתכם וגם לא קרינן ביה אשר לו הבית וקשה דהא בפ''ק דיומא (דף יא.) מחייב ר''מ בית הכנסת של כרכים במזוזה וגם מוקי ברייתא דהתם דקאמר דבית הכנסת מיטמא בנגעים כוותיה ועוד קשה אמאי נקט של כרכים דהא (ר''מ) לא מפליג התם בין של כרכים לשל כפרים לענין נגעים ומזוזה ויש לומר דודאי המקשן טעה בתרתי חדא דאין חילוק בין כרכים לשל כפרים כדמסיק התם לרבנן דר''מ דהיינו ר' יהודה וגם טעה בהא דאע''ג דלא מיזדבני יש להן ליטמא בנגעים לרבי מאיר: ורצועה יוצאה מחלק יהודה לחלק בנימין ובה היה מזבח בנוי. קשה דהא בפרק איזהו מקומן (זבחים דף נג:) אמר דבקרן דרומית מזרחית לא היה יסוד לפי שלא היה יסוד אלא בחלקו של טורף בנימין דכתיב בנימין זאב יטרף (בראשית מט) אלמא שכל המזבח בנוי בחלקו של בנימין וי''ל אותו קרן דרומית מזרחית שלא היה בו יסוד שהיה בחלק יהודה על זה היה מצטער בנימין לבולעה כדי שיהא כל המזבח בחלקו: אף לא המטות. פירש הר''ר יוסף דסבירא ליה דכיון שהקרקע מקום המטות לא היה מיוחד לבעלים לא היה כח בידם להשכירם שכירות שלם ומכל מקום מחמת מטלטליהם היו נוטלין עורות הקדשים: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|