|
טקסט הדף מנוקד
בִּרְכַּת הַלֶּחֶם שֶׁל מַצָּה וּבִרְכַּת הַיַּיִן שֶׁל קִידּוּשׁ הַיּוֹם מַהוּ כֵּיוָן דְּחוֹבָה הוּא מַפֵּיק אוֹ דִלְמָא בְּרָכָה לָאו חוֹבָה הִיא
תָּא שְׁמַע דְּאָמַר רַב אָשֵׁי כִּי הֲוֵינַן בֵּי רַב פַּפֵּי הֲוָה מְקַדֵּשׁ לַן וְכִי הֲוָה אָתֵי אֲרִיסֵיהּ מִדַּבְרָא הֲוָה מְקַדֵּשׁ לְהוּ תָּנוּ רַבָּנַן לָא יִפְרוֹס אָדָם פְּרוּסָה לָאוֹרְחִין אֶלָּא אִם כֵּן אוֹכֵל עִמָּהֶם אֲבָל פּוֹרֵס הוּא לְבָנָיו וְלִבְנֵי בֵיתוֹ כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת וּבְהַלֵּל וּבַמְּגִילָּה אַף עַל פִּי שֶׁיָּצָא מוֹצִיא הֲדַרַן עֲלָךְ רָאוּהוּ בֵּית דִּין מַתְנִי' יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תּוֹקְעִין אֲבָל לֹא בַּמְּדִינָה מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁיְּהוּ תּוֹקְעִין בְּכׇל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד אָמְרוּ לוֹ אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין וְעוֹד זֹאת הָיְתָה יְרוּשָׁלַיִם יְתֵירָה עַל יַבְנֶה שֶׁכׇּל עִיר שֶׁהִיא רוֹאָה וְשׁוֹמַעַת וּקְרוֹבָה וִיכוֹלָה לָבוֹא תּוֹקְעִין וּבְיַבְנֶה לֹא הָיוּ תּוֹקְעִין אֶלָּא בְּבֵית דִּין בִּלְבַד גְּמָ' מְנָא הָנֵי מִילֵּי אָמַר רַבִּי לֵוִי בַּר לַחְמָא אָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם לָא קַשְׁיָא כָּאן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת כָּאן בְּיוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּחוֹל אָמַר רָבָא אִי מִדְּאוֹרָיְיתָא הִיא בַּמִּקְדָּשׁ הֵיכִי תָּקְעִינַן וְעוֹד הָא לָאו מְלָאכָה הִיא דְּאִצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי דְּתָנָא דְּבֵי שְׁמוּאֵל כׇּל מְלֶאכֶת עֲבוֹדָה לֹא תַּעֲשׂוּ יָצְתָה תְּקִיעַת שׁוֹפָר וּרְדִיַּית הַפַּת שֶׁהִיא חָכְמָה וְאֵינָהּ מְלָאכָה אֶלָּא אָמַר רָבָא מִדְּאוֹרָיְיתָא מִישְׁרֵא שְׁרֵי וְרַבָּנַן הוּא דִּגְזוּר בֵּיהּ כִּדְרַבָּה דְּאָמַר רַבָּה הַכֹּל חַיָּיבִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר וְאֵין הַכֹּל בְּקִיאִין בִּתְקִיעַת שׁוֹפָר גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִטְּלֶנּוּ בְּיָדוֹ וְיֵלֵךְ אֵצֶל הַבָּקִי לִלְמוֹד וְיַעֲבִירֶנּוּ אַרְבַּע אַמּוֹת בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וְהַיְינוּ טַעְמָא דְלוּלָב וְהַיְינוּ טַעְמָא דִמְגִילָּה מִשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי וְכוּ' תָּנוּ רַבָּנַן פַּעַם אַחַת חָל רֹאשׁ הַשָּׁנָה לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת וְהָיוּ כׇל הֶעָרִים מִתְכַּנְּסִין אָמַר לָהֶם רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי לִבְנֵי בְּתִירָה נִתְקַע אָמְרוּ לוֹ נָדוּן אָמַר לָהֶם נִתְקַע וְאַחַר כָּךְ נָדוּן לְאַחַר שֶׁתָּקְעוּ אָמְרוּ לוֹ נָדוּן אָמַר לָהֶם כְּבָר נִשְׁמְעָה קֶרֶן בְּיַבְנֶה וְאֵין מְשִׁיבִין לְאַחַר מַעֲשֶׂה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְּיַבְנֶה בִּלְבַד אָמְרוּ לוֹ אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין אָמְרוּ לוֹ הַיְינוּ תַּנָּא קַמָּא אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בֵּי דִינָא דְּאַקְרַאי אָמְרוּ לוֹ אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כׇּל מָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ בֵּית דִּין אָמַר רַב הוּנָא רש"יברכת הלחם. של אכילת מצה שמברכין (לפני) המוציא: וברכת היין. שמברכין לפני קידוש: מהו. על אכילת מצה ומקדש ישראל לא תיבעי לך דחובה נינהו ומפיק אלא ברכת המוציא וברכת היין מיבעיא לן שאין באות אלא לפי שהמברך צריך שיטעום ואי אפשר ליהנות בלא ברכה אי נמי לא טעים איהו אי אפשר דלא יהיב ליה לחד מינייהו למטעם ובעי ברכה מאי: כיון דחובה היא. אכילת מצה חובה עליו וכן קידוש היום חובה עליו ואי אפשר שלא בהנאה והנאה אי אפשר בלא ברכה נמצאת המצוה תלויה בברכת הנאה ומפיק: או דלמא. בברכת ההנאה לאו חובה למצוה אתיא שאף בכל ההניות היא נוהגת: לא יפרוס. ברכת המוציא כדאמרינן לעיל שאינה חובה עליהם לא יאכלו ולא יברכו: מתני' יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעין. בגמרא מפרש לה: אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולין: אלא ביבנה. שהיתה שם סנהדרי גדולה בימיו וכן בכל מקום שגלתה סנהדרין אבל לא בבית דין של עשרים ושלשה: ועוד זאת היתה ירושלים. בעודה בבנינה יתירה בתקיעת שבת על יבנה: שכל עיר שרואה. את ירושלים: ושומעת ויכולה לבא כו'. מפרש בגמרא מאי תנא דקאמר ועוד: גמ' זכרון תרועה. ולא תרועה ממש אלא מקראות של תרועה יאמרו: מלאכה היא. בתמיה: גזירה שמא יטלנו וכו'. ובמקדש לא גזור דאין איסור שבות דרבנן במקדש: והיו כל הערים. שסביבות יבנה: מתכנסים. לשם לשמוע תקיעה משלוחי בית דין לפי שהיו רגילין כן בירושלים: בני בתירה. גדולי הדור היו: נדון. אם יש לגזור אף במקום בית דין שמא יטלנו: ואין משיבין לאחר מעשה. גנאי הוא שנוציא לעז טועים על עצמינו: בית דין דאקראי. לתנא קמא תקעינן ותנא דאמרו לו סבר אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין קבוע דומיא דיבנה: תוספותברכת הלחם. דמצה וברכת היין דקידוש מבעיא ליה דוקא מהו כיון. דלא הנאותן הן: מתני' אבל לא במדינה. לא בירושלים ולא בגבולים כדפירש בקונטרס והא דקתני כל עיר שרואה ושומעת תוקעין בה היינו לאחר חורבן שתיקן רבן יוחנן בן זכאי וא''ת ומ''ש מלולב שהיה ניטל אפילו בגבולין בזמן שבהמ''ק קיים כדמשמע בלולב (הגזול) [וערבה] (סוכה ד' מג. ושם) שהיו מוליכין לולביהן לבהכ''נ וי''ל דשאני לולב שאינו אלא טלטול בעלמא הואיל ואשתרי במקדש לא החמירו במדינה אבל תקיעת שופר מעשה חכמה ומיהו קשיא דלאחר חורבן הבית הקילו טפי בשופר מבלולב שתיקן רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש ב''ד אבל לולב לא אשתרי כדמשמע התם דמוקי לה ההיא דמוליכין לולביהן בזמן בית המקדש ובגבולין משמע דבזמן שאין בית המקדש קיים לא הותר בשום מקום וי''ל דשופר שהוא להעלות זכרוניהם של ישראל לאביהן שבשמים לא רצו לבטל לגמרי וכיון דתקון בחד ב''ד תקון בכל מקום שיש ב''ד אע''פ שבזמן הבית לא היה אלא במקדש דוקא ועוד י''ל דבדין הוא דלולב יהיה דוחה בגבולין יותר משופר שבראש השנה לא היה ידוע קביעות החדש אלא בירושלים אבל יום ראשון דלולב היה ידוע בגבולין: הא לאו מלאכה היא דאיצטריך כו'. קשיא אדרבה אי מלאכה לא איצטריך קרא דהא מכל מלאכה לא תעשו נפקא ומשום דלאו מלאכה היא איצטריך קרא ונראה לי דאי לאו מלאכה היא הא פשיטא דליכא למיסרה אבל אי מלאכה היא איצטריך קרא סלקא דעתך אמינא תשתרי משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם ואפילו בשבת ולהכי איצטריך קרא למיסרה ויום תרועה מוקי לה בחול: כל מלאכת עבודה לא תעשו. בי''ט כתיב והוה מצי לאתויי כל מלאכה לא תעשו דאף ביום שבת לא איתסר אע''ג דלא כתיב ביה עבודה: רדיית הפת. פירש רבינו חננאל רדייה דהכא לאחר אפייה ושרי לכתחילה ורדייה דריש מסכת שבת (דף ג:) דהתירו לו לרדות קודם שיבא לידי אפייה דאיסור סקילה או לא התירו דמשמע דאסור מדרבנן ברודה הפת בעוד שהיא עיסה דהוא כעין לש שמרככו כשרודהו בידו ובחנם דחק דהך דהכא נמי לא שריא אלא מדאורייתא כדמוכח בפרק כל כתבי (שבת דף קיז:) גבי מציל פת מן התנור שמציל מזון שלשה סעודות דקאמר כשהוא רודה לא ירדה במרדה אלא בסכין וכן תקיעת שופר אסור מדרבנן כדמוכח בפ' כסוי הדם (חולין דף פד:) דקאמרינן תקיעת שופר בגבולין תוכיח שספיקה דוחה יו''ט ואין ודאה דוחה שבת ואפילו הכי לא היו אוסרין אי לאו משום דרבה שמא יעבירנו: שמא יטלנו ויעבירנו ארבע אמות. הא דלא נקט שמא יוציאנו מרשות היחיד לרשות הרבים פי' בקונט' בסוכה (דף מג.) משום דלא פסיקא דאם הגביהו על מנת להצניעו ונמלך והוציאו פטור וקשיא דגבי העברת ד' אמות נמי לא מיחייב אלא א''כ הגביהו על מנת להעבירו ד' אמות ונראה דמרשות היחיד לר''ה אית ליה הכירא וליכא למיגזר אבל ברשות הרבים זימנין דלאו אדעתיה ומעביר ארבע אמות [ועיין תוספות מגילה ד: ותוס' סוכה מג. ותוספות ביצה יח.]: הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|